"אני עוברת ברחובות יפו, שבה גדלתי, רואה את ההרס והשנאה, ולא מסוגלת לדבר"

"זו לא העיר שלי", נור חסונה מדגישה כל מילה. "אני נכנסת ליפו ורואה צמיגים שרופים, פחים בוערים. יש ריח של פחד באוויר, של שנאה, של כעס. איפה הדו־קיום שגדלתי עליו? אנשים שלפני רגע אכלו ושתו יחד, חלקם במסעדה של אבא שלי, רבים עכשיו, עושים לינץ' אחד בשני וצועקים מוות לזה ומוות לזה. זו מציאות לא הגיונית. הלב שלי בוכה".

מספיק לבלות איתה דקות ספורות כדי להיסחף אחר דיבורה הלהוט, המלווה בתנועות ידיים מהירות וחיוך קטן בצידי השפתיים. היא בת 22, נולדה וגדלה ביפו, בין יהודים ומוסלמים. עד היום היא חיה שם עם הוריה, שחינכו אותה לאהוב את האחר. לפני שמונה שנים איבדה שניים מאחיה, שנהרגו בתאונת דרכים, ובעקבות מותם החלה להתנדב במד"א.

כבר שבע שנים היא בארגון, בחמש הראשונות היתה מתנדבת, ובשנתיים האחרונות היא מוקדנית בממל"ם (מד"א מוקד לאומי משולב) בקריית אונו ומצטרפת כחובשת לניידות טיפול נמרץ. שם גם הכירה את אלמוג טויטו, יהודייה מרמלה, והן הפכו לחברות הכי טובות, "היא תמיד שם בשבילי, ואני תמיד שם בשבילה. בשבוע שעבר ראינו בעבודה את כל האזעקות של צבע אדום מכל רחבי הארץ על המסך בעבודה, והתחלנו לקבל שיחות מאנשים לחוצים ובוכים. נכנסתי להתקף חרדה, הסתכלתי על אלמוג, היא הסתכלה עלי, ושתינו התחלנו לבכות. היה לי קשה לנשום, אבל הייתי חייבת לתפקד. אז לקחתי נשימה עמוקה ועשיתי מה שאני צריכה. וכל הזמן הזה אלמוג שולחת לי חיבוקים וחיזוקים".

עם תום המשמרת בערב, נור חזרה ליפו, ואלמוג לרמלה. שתי ערים מעורבות שהיו במרכז הפרעות. חבר משותף הביא להן מכלים קטנים של גז מדמיע, כדי שיוכלו להגן על עצמן. "כל הדרך דיברנו בטלפון כדי לשמור אחת על השנייה", היא מספרת. "ואז אני עוברת ברחובות של העיר שגדלתי בה ורואה את ההרס והשנאה, וכבר לא מסוגלת לדבר".

נור חזרה הביתה באותו ערב וכתבה פוסט על החברוּת המיוחדת בינה לבין אלמוג. "איך זה להיות בסטי של יהודייה, עם כל הבלאגן במדינה? זה לדאוג שיהיה לה גז מדמיע, כי הלב שלך על 200 ואת דואגת לאחותך. כן, אחותך, לא בת דוד. זה לקבל ממנה חיבוק כשאת בהתקף חרדה, כי נמאס לך מהמראות הקשים בעבודה היומיומית כחובשת ונמאס לך מהמצב הקיים, השנאה והרצח במדינה... זה להבטיח אחת לשנייה שלא משנה מה יקרה במדינה, שום דבר לא יפריד בינינו, כי אנחנו משפחה. זה לצאת להגנתה כשמישהו מסית נגד היהודים ולהרביץ לכל מי שיעז לפגוע בה (לא בקטע לאומני). והיא, המרוקאית הטרלללה שעולה לה הז'וז'ו חלסטרה אם מישהו מעז בטעות או במכוון לפגוע בי בגלל שאני ערבייה".

בהמשך הפוסט סיפרה נור על הבדיחות הפרטיות ("זה לרדת אחת על השנייה ולהגיד שהתלבשת כמו יהודייה או ערבייה") ועל הכבוד ההדדי שהן רוחשות זו לזו ("זה שהיא דואגת לי לארוחת שבירת צום ברמדאן כשאין לי זמן להכין כלום לעבודה ולדאוג לארוחה מפסקת בלילה, גם כשהיא לא במשמרת").

הפוסט הפך, כצפוי, לוויראלי וצבר אלפי לייקים, שיתופים ותגובות. "המון אנשים כתבו לנו שעשינו להם טוב על הלב", היא מחייכת. "אבל היו כמובן גם תגובות רעות של גזענות. מישהי כתבה לאלמוג: 'חכי, היא תתהפך עלייך כמו כל הערבים', והיא ענתה שזה בחיים לא יקרה. אבל בי זה פגע. ידעתי שאני הולכת לשלם מחיר על הפוסט הזה, שלא כולם יאהבו אותו, אבל היה חשוב לי לספר שאפשר גם אחרת. ואני מאמינה שהכל עוד ישתנה ויחזור להיות כמו שהיה.

"הרי האהבה תמיד קיימת, אבל גם השנאה. והיא היתה על הולד, עד שהתפוצצה. פתאום כולם שונאים את כולם ושכחו שרק אתמול הם אכלו ושתו ביחד. אנשים שהכרתי בעבר פתאום מעלים פוסטים 'מוות לערבים' ו'צריך להעיף את כל הערבים לעזאזל', ופוסטים של שנאה משני הצדדים. זה שובר".

נור היא הבת הקטנה במשפחה דתית בת שבעה ילדים. אישה יפה, מלאת ביטחון, אבל מאז מות אחיה, חאלד (אז בן 21) ורמי (אז בן 20), גם פגועה ושברירית. האסון מוטט אותה לגמרי, אבל גם עיצב את המשך חייה.

בגיל 15, אחרי שנתיים שבהן שקעה בכאב, היא החלה להתנדב במד"א. עברה קורס מתנדבים צעירים וקורס חובשים וסייעה לאנשים בניידות טיפול נמרץ. בימים אלו היא מסיימת שנה א' בניהול מערכות בריאות במרכז פרס, בשאיפה לעשות הסבה לסיעוד ולהיות אחות מתאמת טראומה בבית חולים, זאת שמקשרת בין הפצועים ומשפחותיהם לגורמי ההצלה.

אביה ריאד (52) הוא הבעלים של "מגדל הטוסט, טוסט אבו חאלד", מסעדה מוכרת ביפו. כל אחיה עבדו במסעדה בתקופה זו אחרת. אמה מיאדה (50) עבדה כשפית במלון דן פנורמה בעיר, ולפעמים סייעה בעסק המשפחתי. הכאב על מות בניה מקשה עליה להגיע לעבודה באופן תדיר, והיא מעבירה את זמנה בהתנדבות בבתי חולים, אוספת ומחלקת תרומות לילדים חולי סרטן ובני משפחותיהם. "היא מעסיקה את עצמה בעשיית דברים טובים, אבל בסופו של דבר, האישה החזקה והאמיצה הזאת נשברת מול הקבר של הילדים שלה ונמצאת בבית העלמין שעות ארוכות", אומרת נור בקול שקט.

ההורים חינכו אותם תמיד לאהבה ושלום. "גדלנו בסביבה מעורבת, תמיד היו לנו חברים מוסלמים ונוצרים ויהודים, וראינו שאין הבדל ביניהם. ההורים שלי לא היו מדברים על פוליטיקה בבית, לימדו אותנו שאפשר לחיות גם אחרת, בשלום עם כולם.

"אבל עכשיו, כשאני מסתובבת בארץ, זה מרגיש אחרת. כשאת מדברת בערבית או מסתובבת עם קרובת משפחה עם כיסוי ראש, פתאום יש מבטים. את מרגישה את השנאה. את הגזענות. ביום שלישי שעבר, כשהתחילו אזעקות במרכז, סיימתי משמרת והתנדבתי לצאת עם אמבולנס כחובשת, הם היו צריכים תגבור בגלל כל האזעקות. במקרה יצא שהיינו צוות של שלושה מוסלמים.

"פתאום, כשהיינו ביפו, התחילה אצלנו אזעקה. נלחצתי, זו היתה הפעם הראשונה שאני בחוץ כשיש אזעקה. נשכבנו על הרצפה, לבשנו את השכפ"ץ והקסדה, ופתאום אני רואה זוג הורים מחזיקים תינוקת בת כמה חודשים, והם לא ידעו מה לעשות עם התינוקת, שמו אותה ברכב והתכוונו לנסוע.
"ניגשתי אליהם ואמרתי לאמא שנשמור על התינוקת. הנחנו שכפ"ץ על הרצפה, השכבנו אותה עליו.

החובש נשכב לידה והגן עליה מהצד עם שכפ"ץ נוסף, והחובשת החזיקה קסדה על הראש של הילדה. היינו על הרצפה כמעט 10 דקות, שלושה מטפלים מוסלמים ממד"א ותינוקת, ומעל הראש שלנו יירוטים. הלב שלי דופק על 200 קמ"ש, אני מתה מפחד, כמעט בוכה, אבל מרגישה מחויבות להגן על הילדה הזו. והיא שומעת את הבום ובוכה, אבל אני עושה לה פרצופים מצחיקים, והיא מתחילה לחייך.

"כשהכל נגמר אמרתי להם שייסעו למקום בטוח, כי אין להם ממ"ד בבית. האמא לא הפסיקה להודות לי.

"בהמשך אותו ערב, שוטרים קראו לנו, אמרו שיש שני צעירים שנפצעו כשהיו בדרך להפגנה. הגענו לשם, מצאנו אותם שוכבים על הרצפה עם חבלות יבשות. הרגענו אותם ולקחנו אותם לבית חולים וולפסון. אחד מהם לא הבין בהתחלה איך אני מדברת איתו ערבית, אבל אז הוא זיהה אותי, אמר שהוא מכיר אותי ואת המשפחה שלי. סיפר שהרביצו לו כי הוא ערבי. הלב כאב לי, אבל לא באמת יכולתי להיכנס איתו לשיחה. זה אכל אותי מבפנים, שאנשים רואים ערבי כערבי, לא חשוב בכלל איזה בן אדם הוא. וזה מפחיד.

"בשבוע האחרון, כשאני מסיימת משמרת, אני מחליפה את המדים של מד"א לבגדים רגילים. מפחיד אותי להגיע ליפו במדים, אפילו שאני צוות רפואי. האנשים שם כועסים, הם באטרף. אחרי ששברו ניידת טיפול נמרץ באום אל־פחם, אני מרגישה מאוימת כשאני עם המדים.

"כשאני רואה את המתים פה ופה, את הילדים שמתים בעזה ואת הילד שמת פה בשדרות, אני מרגישה שאני נחצית לשניים. זה הזוי. הרי ילדים הם חפים מפשע, בכל מקום בעולם. זו לא אשמתם שהם נולדו כאן או כאן. משגע אותי שיש אנשים יהודים שהכירו אותי, ואת האחים שלי, ועכשיו כותבים דברים נגד ערבים. שכחתם שעד לפני רגע חייתם ביחד?"

הכרת את המשפחה של הילד בן ה־12 שנפצע קשה מבקבוק התבערה ביפו?

"לא, אבל זה מעשה מזעזע, תוצאה של שנאה וכעס קיצוניים. לא תיארתי בחיים שנגיע למצב כזה, לזרוק בקבוק תבערה לתוך בית. לשרוף ילדים חפים מפשע. מי שעשה את המעשה המזעזע הזה מגיע לו מאסר עולם, חוץ מעונש כבד שייפול עליו מאלוהים.

"גם הלינץ' בעכו, שעשו ערבים ביהודי, שבר לי את הלב. כואב לי שחפים מפשע נושאים בתוצאות של כעס ושנאה. אנשים מרגישים לא מוגנים, וכשבן אדם מרגיש לא מוגן, הוא תוקף על ימין ועל שמאל כדי להגן על עצמו, בלי לשים לב בכלל במי הוא פוגע.

"ראיתי את הסרטון של הלינץ' בערבי בבת ים, ובכיתי. אלה הערכים, הכבוד, החינוך שאנשים גדלים עליהם? כל מי שמרביץ ותוקף חף מפשע לא מייצג את הדת שלו".

השכנים שלה, בבניין שבו היא גרה ובבניינים הסמוכים - יהודים וערבים - שומרים על יחסים טובים. "על חלק מהבניינים סביבי תלו שלטים 'ערבים ויהודים מסרבים להיות אויבים', ואני כתבתי לשכנים שאני חובשת, ואם מישהו יזדקק לעזרה רפואית, הוא יכול לפנות אלי".

אנחנו נפגשות, לבקשתה, ליד חוף הים, "זה המקום הבטוח שלי. כאן אני מרגישה נוח לבכות כשאף אחד לא מסתכל".

את יום התאונה, 7 בינואר 2013, היא זוכרת לפרטי פרטים. שני אחיה יצאו מהבית להתארגן למסיבת סילבסטר בבית לחם יחד עם חברים מהשכונה. ביחד הם עברו אצל השכנים להגיד שלום, "כאילו ידעו שהם צריכים להיפרד". נור בת ה־13 עמדה בפתח הדלת וביקשה להצטרף אליהם, אבל הם אמרו לה שהיא לא יכולה לבוא, והבטיחו לפצות אותה כשיחזרו.

בתום המסיבה, ב־8 בינואר לפנות בוקר, יצאו רמי וחאלד, עם שניים מחבריהם, בדרכם הביתה. ליד מחלף שורש, מסיבה שאינה ידועה, התנגש הרכב במעקה הבטון בצד הכביש. חאלד, שנהג ברכב, הנוסע שלידו, אחמד נג'אר, ורמי שישב מאחור, נהרגו. חבר נוסף שהיה איתם נפצע קשה.

"אחרי שנים קראתי את הדו"ח של מד"א, אז אני יודעת שהתאונה היתה בשעה 03:17", עולה לחלוחית בעיניה. "אני ואמא שלי היינו אז בבית. אני זוכרת שאמא שלי פתאום שמה את היד על הלב ואמרה: 'לא טוב לי, משהו קרה. תתקשרי לחאלד ורמי'. התקשרתי, והשיחה עברה לתא קולי. גרנו בבית קרקע, ואני שומעת את הרכבים של השכנים שמגיעים הביתה, והאחים שלי לא מגיעים. היה גשם מטורף, רעמים וברקים, כאילו השמיים בוכים.

"אני פותחת את הדלת ורואה שורה של גברים עומדים בכניסה בדום, כאילו הם בצבא. בלי לזוז. וכולם עם מבט עצוב. הנשים של השכנים, שהיו גם הן במסיבה, באות לקחת את הילדים שלהן, שהיו אצלנו בבית, אומרות תודה והולכות.

"אני שואלת איפה האחים שלי, והם שותקים. אחד אומר לנו שהם בדרך הביתה אחרי שהרכב נשרט בתאונה, ואחד, שכנראה היה שיכור, מתפרץ ואומר: 'מה את רוצה שאני אגיד לך, הם הלכו, מתו, זהו'.

"ברגע שהוא אמר את זה, השמיים קרסו עלינו. אמא שלי, שישבה בסלון, לא הבינה מה קרה, והתעלפה. הרמנו אותה, ויצאנו החוצה, והתחלנו לצעוק. אחותי היתה בחודש תשיעי, והתמוטטה ברחוב בגשם. הכניסו אותה בחזרה הביתה, היינו בהלם.

"אבא שלי, שבכלל ישן כל הזמן הזה, התעורר. אמא שלי הלכה פתאום לחדר הארונות, הוציאה שמיכות וכריות וסידרה אותן בסלון, כדי שיהיה לחאלד ורמי איפה לישון. אחר כך לקחה את סל הכביסה והלכה לתלות כביסה. היא התנהגה כאילו בעוד רגע הם יחזרו, לא היתה מוכנה לקבל את הבשורה.

"אבא שלי התלבש, נכנס לרכב שלנו ונסע באטרף לירושלים. הוא הגיע להדסה, ושם הודיעו לו שהם נהרגו.

"אני לא הבנתי מה קרה. עוד לא בכיתי. אנשים התחילו להגיע אלינו הביתה, הביאו קפה שחור ותמרים, מנהג של אבלות. בבוקר הביאו את הגופות שלהם בארונות חצי פתוחים לאוהל שהוקם ליד הבית, לטקס פרידה וקבורה. הספקתי להיפרד מחאלד. כשניגשתי לרמי, היו שם הרבה אנשים, ומישהי דחפה אותי. אחר כך לקחו אותם, וזהו. לא הספקתי להיפרד מרמי".

שני האחים נקברו זה לצד זה בבית העלמין טאסו ביפו. על קבריהם הונחה מצבה לבנה גדולה, עם פרחים שעליהם כתובים שמותיהם והפסוק הראשון בקוראן.

בתום שלושת ימי האבל, חזרה נור ללימודים, בכיתה ו' בבית הספר חסן ערפה ביפו. הנערה שהיתה תלמידה מצטיינת החלה לדעוך. בשנת הלימודים הבאה עברה ללמוד בתיכון טרה סנטה, תיכון פרטי יוקרתי ביפו, אבל גם שם נכשלה.

"הייתי מגיעה לבית הספר כדי לברוח מהמציאות שלי. אמא שלי היתה בבית העלמין כל יום, אבא היה יושב בסלון, בוהה בקירות. התגעגעתי אל האחים שלי. לא היתה לי אפילו תמונה אחת איתם, כי לא אהבתי להצטלם".

כמה שבועות אחרי התאונה, בני המשפחה הבינו שהם לא יכולים להישאר בבית עם הזיכרונות. הם עברו לדירה אחרת ביפו, אבל גם שם לא מצאו את מקומם. מאז עברו עוד כמה פעמים, עד שהתמקמו לאחרונה בבניין עם יהודים וערבים, על גבול תל אביב ויפו.

"השנה שבה הם נהרגו היתה מאוד קשה, היו לי עוד קרובי משפחה שנפטרו באותה שנה. הרגשתי שאני ילדה שהתבגרה המון לפני הזמן. היום אני מחפשת את העוגן שלי, את הילדוּת, ואין לי ילדות. חוויתי רק צער ובכי ושכול. תמיד הרגשתי שאני בוגרת, כי לא היתה לי ברירה אחרת. רק לאחרונה הבנתי שאני כמעט בת 22, ילדה בסך הכל, ומעמיסה על עצמי עוד ועוד עבודה".

בגיל 15 ראתה בפייסבוק מודעה שמד"א מגייס מתנדבים. "אז עוד פחדתי מאמבולנסים. בכל פעם ששמעתי אמבולנס, הבנתי שזו עוד משפחה שכולה, עוד אדם שמת, עוד כאב שזהה לכאב שלי או יותר. אבל כשראיתי את המודעה ההיא, ידעתי שאני רוצה שהאחים שלי יהיו גאים בי".

היא נרשמה לקורס מתנדבי נוער. במשך ארבעה חודשים, פעמיים בשבוע, באה למרכז ההדרכות ברחוב יגאל אלון בתל אביב. "למדנו החייאות, טיפול בפצועים, תפקוד באירוע רב נפגעים. בפעם הראשונה שדיברו על טיפול בפצועים בתאונות דרכים, רציתי לעזוב. אבל אז נזכרתי שהבטחתי לעצמי שחאלד ורמי יהיו גאים בי, ונשארתי.

"שם נחשפתי לטיפול המשמעותי שנותנים בשטח. התחלתי לשחזר בראש מה עבר על האחים שלי ברגע התאונה, והבנתי שאני רוצה לטפל באנשים במצב הזה. לעזור להם. הבנתי שאמבולנס לא מסמל בהכרח אדם שמת, אלא יכול להיות גם התקווה של משפחה".

נור, שהיתה הבת היחידה בקורס מבין 15 החניכים, סיימה אותו בהצטיינות. "ההורים שלי תמכו בי, אבל העדיפו שלא אמשיך במד"א, הם לא רצו שאהיה לבד עם בנים באמבולנס. אבא שלי הבין שאין לו ברירה, הוא ראה שאני מתלהבת ושזה עושה לי טוב, אחרי תקופה ארוכה שבה הייתי כבויה. אחת החובשות הבכירות, שהכירה אותי בקורס, דיברה איתו והצליחה לשכנע אותו".

נור סיימה את התיכון עם ממוצע 98 ונרשמה ללימודי מִנהל מערכות בריאות, במטרה לעשות הסבה לסיעוד מאוחר יותר. בינתיים היא עובדת במוקד מד"א, עברה הכשרה למוקד כוננים, ומצטרפת לאמבולנסים כחובשת בכל הזדמנות.

"העבודה בטלפון יותר קשה מאשר בשטח. כשאת בשטח, את יודעת מה יש למטופל. כשאת רחוקה, האדם שהתקשר להודיע על המקרה הוא העיניים והידיים שלך. אם הוא לא משתף פעולה, את לא יודעת מה קרה שם. ובדרך כלל אנשים בהלם, הרי הם חוו עכשיו טראומה".

זה לעבוד יום־יום בעבודה שמזכירה לך את התאונה של האחים שלך.

"כן. לפעמים זה מאוד קשה, כי מצד אחד את רוצה לברוח מהמציאות שלך, של האובדן, ומצד שני, העבודה שלך היא המציאות שלך. ואז את מבינה שזה מה שמספק אותך בעבודה הזאת, העובדה שאת שם בשביל מישהו ברגע קשה.

"היתה פעם שיחה ממישהו שהיה מעורב בתאונה, ואמר שלפצוע קראו חאלד. אלמוג היתה לידי, הסתכלה עלי, אני הסתכלתי עליה, היא באה לתת לי חיבוק, והמשכתי לטפל באירוע.

"בפעם אחרת היתה תאונה במחלף שורש, שהמודיעה אמרה שהיא רואה אופנוע זרוק על הרצפה, אבל אין לידו רוכב. זו סיטואציה הזויה, לכאורה אין פצוע, ולמרות זאת הוצאתי קריאה דחופה על תאונה קשה. כן, הושפעתי מהתאונה של האחים שלי. בסוף החובשים סרקו את השטח ומצאו פצוע שהועף לשיחים בצד השני של הכביש, אז אני מניחה שהצלתי את חייו.

"היתה רק פעם אחת שקפאתי, כשבחור התקשר וביקש ליווי של אמבולנס, להודיע להורים שלו שאח שלו נהרג בתאונה. זה שבר אותי, לדעת ששני הורים הולכים לשמוע עכשיו שהבן שלהם נהרג בתאונת דרכים. אז העברתי את השיחה למישהו אחר ולקחתי הפסקה. הייתי חייבת לנשום, להירגע".

רק אחרי חמש שנים במד"א, חיפשה נור במחשב את טופס התאונה של אחיה. "זה החזיר אותי אחורה, אבל לא יכולתי להתאפק. ואז גיליתי הכל. שהתאונה היתה קשה מאוד, שהם נפצעו באורח אנוש בראש ובחזה, והחילוץ שלהם לקח שלוש שעות. דברים כואבים.

"שמתי מולי את הטופס ואת המפה, והתחלתי לשרטט את התאונה בראש ולהריץ מחשבות. מה היו המילים האחרונות שלהם? הם היו בהכרה? היה להם קר? כאב להם?

"הלכתי לאבא שלי, אמרתי לו שאני רוצה שנתחיל לבדוק מה קרה שם. ביקשתי לראות תמונות. משהו לא מסתדר לי. אני רוצה לחיות בשקט, לדעת מה קרה שם בדיוק, מה גרם לזה, איך זה קרה. לדעת שלא היה מישהו אחר שהיה מעורב. זה חשוב לי, למרות שבסופו של דבר, זה המכתוב של האחים שלי, גם אם הייתי נועלת אותם בחדר".

בשנים האחרונות היא גם מרצה בהתנדבות בפני נערות בסיכון ב"בית החם" ביפו. "אני מתמקדת בלתת להן תקווה. באחת הפעמים, מישהי ניגשה אלי בסוף ההרצאה ואמרה שאני השראה בשבילה, ושהיא רוצה להיות כמוני. הסתכלתי לה בעיניים והבטחתי לה שאתמוך בה בכל דרך אפשרית. כשאת מגלה שאת השראה לנוער שאת היית יכולה להימצא במקום שבו הוא נמצא היום, את מבינה שאת יכולה לתת להם תקווה".

במקביל, היא פועלת להעלאת המודעות לזהירות בדרכים. "לפני חצי שנה ראיתי סטיקר על רכב: 'אחי נהרג בתאונת דרכים, קחו נשימה על הכביש, תהיו טובים'. חטפתי בום בלב, ואמרתי, 'וואלה, מישהו עבר את מה שעברתי'. עשיתי גוגל, קראתי על המיזם הזה, ואמרתי לעצמי שאני רוצה להיות חלק ממנו. יצרתי קשר עם אחד היוזמים, עמית גליטמן, שאחותו נהרגה בתאונת דרכים לפני תשע שנים, וסיפרתי לו את הסיפור שלי. ביחד התחלנו לקדם את המיזם.

"בכל יום שנה למות האחים שלי, אני מתנדבת במשמרת באמבולנס ללא תשלום, להנצחתם. אני עצמי הוצאתי רישיון רק בגיל 20, עד אז הוריי לא הרשו לי, מהפחד שאעשה תאונה. בסוף הם הבינו שאני לא יכולה בכל פעם לנסוע לעבודה בשני אוטובוסים.

"בימים האלה אני נוסעת רק מהבית לעבודה ומהעבודה הביתה. אני מפחדת מאזעקות וממהומות. אבל אחרי כל מה שעברתי, אני יודעת שאני מספיק חזקה, גם אם קשה.

"גם עכשיו, כשיש בלאגן, והאמון נשבר משני הצדדים, אני יודעת שיש עוד תקווה. אנשים נלחמים על הכבוד הבסיסי שלהם, על הבית שלהם, על הכבוד שלהם לחיות כאן בשלום, זה מה שגרם לכל השנאה וכעס. אני מאמינה שהכל יירגע. שיהודים וערבים יחזרו להיות חברים. אני ואלמוג, אנחנו ההוכחה שיש תקווה לדו־קיום". 

shishabat@israelhayom.co.il