נחשפה מחתרת דתית קיצונית
ב־15 במאי 1951 עצרה המשטרה 40 בני נוער שפעלו בירושלים במסגרת מחתרתית שנקראה "ברית הקנאים". מטרת המחתרת היתה להקים מדינת הלכה ולפעול באלימות נגד גורמים, שלשיטתם של ראשי המחתרת - פעילותם "נוגדת את ההלכה".
"ברית הקנאים" נוסדה בפסח 1950 על ידי שלמה לורינץ (32), לימים חבר כנסת של אגודת ישראל ויו"ר ועדת הכספים. לורינץ גייס למטרה ארבעה נערים, אחד מהם היה מרדכי אליהו (21), שברבות השנים יהפוך לרב הראשי הספרדי לישראל (הראשון לציון). לאחר ייסוד המחתרת הצטרפו אליה עוד כ־35 צעירים וצעירות חרדים.
אחד מתנאי הקבלה למחתרת היה החובה לעבוד בעבודה ולהשתכר, וחמישה אחוזים משכרו של כל חבר הופרשו לטובת קופת המחתרת. בכסף שנצבר רכשו אליהו ולורינץ כלי נשק גנובים. הצעירים פעלו בחוליות ממודרות, שישה בכל חוליה, וביצעו הוראות הפעלה שקיבלו מראשיה.
"ברית הקנאים" פעלה בשיטות של איומים, הצתות והשלכת פצצות נגד מי שראו בהם מחללי שבת ומוכרי טריפה. פעולות המחתרת לא נעלמו מעיניו של איסר הראל, שהיה אז הממונה על שירותי הביטחון, והוא הצליח להכניס לשורותיה סייען מטעמו, שהפליל בהמשך את ראשיה וסייע להביאם למשפט.
ב־14 במאי 1951 תכננה "ברית הקנאים" לבצע פעולה נועזת תחת השם "מבצע כלה", שבמהלכה אמורים היו שניים מחבריה להשליך פצצת עשן לתוך אולם הכנסת, ששכנה באותם ימים ב"בית פרומין" בירושלים. הפעולה נכשלה, וכבר למחרת היום הורה הראל על מעצר כל חברי "ברית הקנאים", כ־40 איש במספר. בחיפושים שערכה המשטרה נמצאו מצבורים חבויים (סליקים) של רובים, אקדחים, רימונים וכדורים, וגם כרבע ק"ג של סם מסוג חשיש.
נגד מרדכי אליהו ושלושה חברי מחתרת נוספים הוגשו כתבי אישום חמורים, ואילו כל האחרים - ובהם שלמה לורינץ - שוחררו בתום חקירה ממושכת בלא שהועמדו לדין.
משפט המחתרת נפתח ב־31 במאי 1951 והסתיים במארס 1952, וכל הנאשמים נשפטו לתקופות מאסר שנעו בין שישה ל־12 חודשים. מרדכי אליהו עצמו נכלא לעשרה חודשים.
בבחירות שנערכו כעבור פחות מחודשיים נבחר שלמה לורינץ, שכאמור לא הועמד לדין, לחבר כנסת מטעם אגודת ישראל.
הוקם המכון לפריון העבודה: "לתגבר הייצור והיצוא"
בשבוע האחרון של מאי 1951 ארגנו משרד העבודה, משרד התעשייה והמסחר, ההסתדרות הכללית והתאחדות בעלי התעשייה מסיבת עיתונאים בתל אביב, ובה הוכרז על הקמת "המכון לפריון העבודה והייצור".
כבר ב־1950 חברו כל הגורמים הללו יחדיו, כשנמצא מכנה משותף רחב לשילוב פעולה בין הממשלה, העובדים והיצרנים, מתוך ההכרה בצורך הלאומי הדחוף לתגבר את הייצור והיצוא. במאי 1951 הבשילו התנאים ונוצרו ההסכמות שאפשרו את השקת התוכנית המשותפת.
את מסיבת העיתונאים הובילו שר המסחר והתעשייה יעקב גרי ושרת העבודה גולדה מאירסון (מאיר).
בנאומה, שפתח את האירוע, אמרה גולדה ש"בישראל הצעירה יש לנו מכוני השכלה בתחומים רבים, מהטכניון בחיפה ועד האוניברסיטה בירושלים, והקמת מערכת שתפיץ ידע בתחום העבודה והייצור היא צורך מתבקש". השר גרי הוסיף ש"מדינה חפצת חיים חייבת לראות את היצוא כמטרה עילאית, ועבור זה עלינו לפעול בנחישות להגברת הפריון בעבודה התעשייתית".
באירוע החגיגי הוצגו חומרים כתובים רבים מטעם מחלקת הפרסומים של המכון - מכרזות המדברות בשבח ייעול העבודה והייצור ועד חוברות מידע בלשון מליצית, המלוות באיורים משעשעים ומקנות ידע בנושאים מגוונים, ובהם "נוהל העבודה התקין בין המנהל ומזכירתו", "אתה הבוס של עצמך", ועוד.
המכון לפריון העבודה והייצור פעל 47 שנים ברצף, עד שב־1998 הופרט ונמכר לידיה של חברה מסחרית.
תיאטרון הבימה מתאושש
לקראת אמצע 1951 השלים תיאטרון הבימה את מסע ההתאוששות שלו, אחרי המכה שספג במסע ההצגות הכושל שערך בארה"ב, שלוש שנים קודם לכן. מסע זה הביא את התיאטרון לשבר כלכלי וחברתי וגרם לו לסגור את שעריו לכמה חודשים.
ב־20 במאי 1951 העלה הבימה הצגה מתורגמת חדשה בשם "אגדת הנהר", אחת מתשע הצגות בכורה שהעלה במשך השנה. בכך העלה במצטבר 344 הופעות במהלך 1951 - כ־15 אחוזים יותר בהשוואה לשנה הקודמת. כל המחזות ב־1951, להוציא אחד, היו קלאסיקות מתורגמות, ובהן "אמא קוראז'", "חתונת פיגארו" ו"מעיין הכבשים". המחזה "מותו של סוכן", של ארתור מילר, שהוצג לראשונה באותה שנה, היה המוצלח מכולם - והועלה 111 פעמים.
שנתיים קודם לכן, ב־1949, העלה הבימה מחזה עברי מקורי בשם "בערבות הנגב", של יגאל מוסינזון, שזכה להצלחה מסחררת והוצג 225 פעם. בשנתיים שחלפו המשיך התיאטרון להציג מחזאות עברית מקורית, אולם "בית הלל", שכתב משה שמיר, ו"בקץ הימים", שכתב חיים הזז (שניהם הועלו ב־1951) לא שחזרו את הצלחת "בערבות הנגב". גם הצגת מקור בשם "בדרך לאילת", שכתב אהרן מגד ושהועלתה ב־1951, לא זכתה להצלחה רבה והורדה אחרי 38 הופעות בלבד.
המונים במסע ההלוויה של שר החינוך דוד רמז
ב־19 במאי 1951 הלך לעולמו, לאחר מחלה קצרה, שר החינוך והתרבות דוד רמז, והוא בן 65. תגובת ההמונים למות השר ממחישה את הכבוד וההערצה שרחש הציבור למנהיגיו באותם ימים: מסע ההלוויה החל בירושלים, והמונים גדשו את המדרכות ברחובות שבהם עבר מסע ההלוויה - כדי לחלוק לשר כבוד אחרון. כך היה גם בתל אביב, ומשם המשיך המסע בדרך לזכרון יעקב - שם נטמן רמז. רוב העיתונים הקדישו מאמרים נרחבים לזכר השר ולשבח פועלו. העיתון "דבר", למשל, פרסם את הכותרת "נפל שר בישראל", וציין ש"דוד רמז פעל ללא הפסק להתקנת ערכי חינוך בקרב ילדי ישראל".
שיאי אכלוס בבאר שבע
סופר העיתון "מעריב" דיווח באמצע מאי 1951 ש"האוכלוסייה בבאר שבע גדלה ב־2,000 נפש בתוך שלושה שבועות!" באותה עת חיו בעיר 16,000 נפש - 6,000 מהם התגוררו במחנה עולים, כך נמסר. נתון נוסף שדווח היה מפתיע: "למרות הגידול באוכלוסיית המקום, בלשכת העבודה בבאר שבע רשומים 260 חסרי עבודה בלבד".
הסדר בענף הממתקים
ב־21 במאי 1951 פורסמה "הפקודה להסדרת ייצור הממתקים בישראל", שהושגה בתום משא ומתן ממושך בין נציגי יצרני הממתקים להנהלת אגף הממתקים במשרד החקלאות. לפי ההסדר החדש, יורשה ייצורם של תשעה סוגי ממתקים בלבד, לפי תקן קבוע המפרט את כמות הרכיבים המינימלית שעל כל ממתק להכיל. נמסר שסטייה מהתקן "תגרור עונשים חמורים שיושתו על היצרן". הפקודה גם אסרה "ייצור ממתקים שקל לזייפם", והתירה "רכישה של 250 גרם ממתקים בחודש, לכל נפש".
הנעלמים / עיתונים שהיו
בול
שבועון שיצא לאור בישראל במשך 24 שנים (1989-1965) וניסה להתחרות ב"העולם הזה", בהצלחה מוגבלת. "בול" עסק באקטואליה ובסנסציות אמיתיות ומומצאות, תוך שילוב אייטמים שנטו לכיוון פורנוגרפיה קלה. ב־1966 עבר השבועון על חוקי הצנזורה, כשפרסם ידיעה אסורה בפרסום בנוגע למעורבות שירותי הביטחון הישראליים ברצח אופוזיציונר לשלטון במרוקו. בעלי השבועון נשפטו למאסר, אך המשיכו להוציאו לאור מבית הכלא, באישור מיוחד של שירותי הביטחון.
הצרכנייה / משקאות של פעם
פפ
בירה שחורה שיוצרה על ידי חברת המשקאות "אביר" בנתניה, שביקשה להתחרות ב"טמפו" הפופולרי. ה"פפ" הושק ב־1960 באירוע גרנדיוזי בקפה "רוול" בתל אביב, וסרטון פרסומת עליו שולב ביומני החדשות שהוקרנו אז בקולנוע. בשיאו ייצר המפעל (לטענתו) 5 מיליון בקבוקי "פפ" בחודש, עד שנמכר באמצע שנות ה־70 למשקיע קנדי, שמכר אותו מאוחר יותר ל"טמפו" - שחיסלה את קו הייצור שלו.
אכזבה לחקלאים בקציר
למרות חודשי חורף לא גשומים, ציפו חקלאי צפון הנגב ליבול סביר של שעורה וחיטה, וחלקם רכשו מראש קומביינים מתקדמים וטרקטורים לקראת הקציר. אלא שעונת החמסינים, שהקדימה להגיע ב־1951, הביאה להקדמת העבודה בשבועיים - ולכמויות דגנים מאכזבות. שדות החיטה בצפון הנגב הניבו, למשל, רק מחצית מסך היבול שנקצר באותה תקופה בשנה הקודמת. בצילום: איסוף שקי חיטה בקיבוץ רבדים, 1951.
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כיתבו לנו: shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו