העולם בכף ידו

לקראת סוף חייו התגורר חוקר הטבע בן המאה ה־19 אלכסנדר פון הומבולדט בדירה צנועה בברלין, בשדרות אונטר דן לינדן, סמוך לאוניברסיטה שנשאה את שם משפחתו ושהיתה חממה לחשיבה חופשית. עם בוגריה נמנו פרידריך הגל, היינריך היינה וקרל מרקס, וגם אלברט איינשטיין ומקס פלאנק. למרבה האירוניה, בצידה השני של השדרה, כמעט מול האוניברסיטה, נמצאת כיכר בבל, שבה ב־10 במאי 1933 שרפו הנאצים את ספריהם של כל מי שהעזו לחשוב. 

דמותו הייחודית של הומבולדט, שנחשב עד לימינו לחוקר מופתי וחד־פעמי בהיקף תגליותיו ופעילויותיו, ניצבת במרכז "המצאת הטבע", הביוגרפיה המעמיקה והקולחת של ההיסטוריונית הבריטית אנדריאה וולף. הומבולדט הוא אמנם גיבור מתבקש לביוגרפיות, אך משימתה של וולף לא היתה קלה: דרווין תיארו כ"גדול הנוסעים המדעיים" ומלך פרוסיה, פרידריך ווילהלם הרביעי, אמר על הומבולדט כי הוא "האיש הדגול ביותר מאז המבול". העוצמה של דמותו הרומנטית שלחה זרועות לכל תחום, והרבגוניות הזו עלולה לעמוד לרועץ לביוגרפים בלתי מיומנים.

אבל וולף מתמודדת עם המשימה בכבוד רב. היא מכניסה את קוראיה לעולם העשיר של משכילי התקופה. החדר המרכזי בבתיהם של רבים מחוקרי הטבע דאז היה "חדר הפלאות" (Wunderkammer). היה בו הכל מכל: מפות, פוחלצים, צמחים מיובשים, מינרלים, ואף שרידי קדושים. הספרים נערמו על השולחנות ועל הרצפות. ההפרדה בין הדיסציפלינות השונות לא היתה חדה, ו"חוקר הטבע" היה בקי בכל: מזואולוגיה ובוטניקה ועד קרטוגרפיה ואנתרופולוגיה. בדומה לדקארט, שאהב לחשוב כאשר הוא שוכב על תנור חם, אף הומבולדט חימם את דירתו לרמה בלתי נסבלת. אורחיו סבלו זאת בשתיקה.

בן למשפחה פרוסית אריסטוקרטית, החל הומבולדט לנסוע בעולם בגיל צעיר - מרוסיה ועד דרום אמריקה. וולף מספרת כי את מסעותיו תיעד בקפידה - בעשרות ספרים וב־50 אלף מכתבים. הכל נרשם, תועד, צויר וקוטלג. ספריו, שתורגמו לשפות רבות, היו כה מבוקשים עד אשר אנשים שיחדו מוכרי ספרים כדי לקבלם ראשונים. תמיד רצה לחקור את הנעלם ולהתנסות "בשלושה דברים בבת אחת".

עם תומאס ג'פרסון, נשיא ארה"ב באותה תקופה, דן הומבולדט ביחסי הגומלין שבין הטבע והפוליטיקה, ובאותה עת קרא לרפורמה בחלקות הקרקעות ולשיפור תנאי העבודה. את ספרו המרשים ביותר, "קוסמוס", החל לכתוב בהיותו בן 65, בשנת 1834 - השנה שבה התהווה המושג "מדען". "נכנסה בי רוח תזזית מטורפת להציג ביצירה אחת את כל העולם הגשמי", כתב. וולף מתעכבת על האוניברסליות והספקטקולריות שבדמותו של הומבולדט: הוא רצה ספר שיתאר את הכל, פשוטו כמשמעו - מהגלקסיות הרחוקות עד הטחבים, ממסלולי נדידת המין האנושי ומזונותיו, ועד בתי שיר קדומים.

כריכת הספר (שוקן)

במאה ה־21 עלול פועלו של הומבולדט להיראות ארכאי וחסר רלוונטיות. גילוי מחוזות נידחים על פני כדור הארץ אינו יכול להתמודד עם צילום אור בראשית, שנוצר מייד לאחר המפץ הגדול ומגיע מקצה היקום. אבל "המצאת הטבע" מלמד על מרכזיותם של הומבולדט ועמיתיו בפרספקטיבה היסטורית: הם שיצקו את המסד הרחב שעליו, בעבודת נמלים, נבנתה פירמידת המדע, זו שהיתה שרויה בתרדמה מאז דעיכת אתונה והעולם ההלני של אלכסנדריה. 

ברנאר משארטר, פילוסוף צרפתי בן המאה ה־12, אמר: "אנו כננסים היושבים על כתפי ענקים, שיכולים לראות דברים רבים ורחוקים יותר מאשר הם. לאו דווקא בגלל חדות ראייתנו או חוסן גופנו, אלא משום שאנו נישאים ומרוממים לגובה על ידי גודלם הענקי". המדע המודרני לא היה מגיע להישגיו המופלאים בלי הבסיס האיתן שהציבו חוקרי העבר. ניטשה היה מהבודדים שלא קיבלו תובנה זו, וטען שההתקדמות היא אך ורק בזכות אותם ענקים יחידי סגולה "הצועקים אחד לשני מעבר לתהום הדורות".

אין חוקר הפועל בחלל ריק; וולף אינה נופלת לפח האורב לכל כותב ביוגרפיה ואינה מצמצמת את התיאור לדמותו של הומבולדט - תהא דומיננטית ככל שתהא. "המצאת הטבע" מוסר במיומנות אווירה של תקופה וטווה בתבונה את רשת היחסים ההדוקה שבין הומבולדט ובין ענקי דורו האחרים. וולף מספרת על דרווין שהפליג בספינת המחקר "ביגל", נטל עימו את ספרו של הומבולדט "סיפור אישי" המתעד את מסעותיו בדרום אמריקה, וקראו במשך המסע פעמים כה רבות עד ש"ידע את חלקו בעל פה". 

הספר מתובל באנקדוטות המאדירות את האינטימיות של הקוראים עם הומבולדט: הוא נהג לאסוף הכל בקופסאות מתויגות היטב, ומכל מכתב שקיבל גזר את החומר החשוב וטמנו בקופסה המתאימה. בפינת חדרו עמד גלובוס וכאשר סיפר על מקום כלשהו, היה מסובב אותו ומורה באצבעו על האזור שעליו מדברים.

זהו חיבור פופולרי ונגיש, אבל לוולף יש העומק והחדות לספק מבט על ההיסטוריה של הרעיונות. כך, למשל, כשהיא מתעכבת על לידת הרעיון שלפיו על האנושות להשקיע בסביבה כדי למנוע שואה אקולוגית. בזמנו של הומבולדט העולם דהר לקראת תיעוש, והמטרה היחידה היתה יותר מוצרים ויותר אנרגיה. הסביבה נראתה כלא יותר מחומר גלם, שאותו אפשר לבזבז בלי הגבלה. אבל הומבולדט האמין שהטבע הוא ישות אחת, חיה ומתפתחת, הדומה למארג שייפרם אם נתלוש ממנו אפילו חוט אחד. במחצית המאה ה־19 תפיסה זו היתה מרחיקת לכת. 

ייחודו של "המצאת הטבע" טמון בחדירת הרובד החיצון שבו מסופר רק על חיים ומעשים. אין זו ביוגרפיה רגילה, אלא "ביוגרפיית עומק", שבה הצליחה וולף להציג את עולמו הרוחני ההוליסטי של אלכסנדר פון הומבולדט - האיש שלצורך הבנת היקום פרץ את המחסום בין מדעי הטבע ומדעי החברה, ובין גורל הסביבה לגורל האדם. 

המצאת הטבע / אנדריאה וולף

מאנגלית: עמנואל לוטם; שוקן, 456 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו