עשרות הרוגים ופצועים בהתקפות על שיירות לגוש עציון ולבן שמן
ב־11 בדצמבר הותקפה מהמארב שיירה של ארבע מכוניות, שיצאו מירושלים להוביל אספקה ליישובי גוש עציון הנצורים. בשיירה היו 26 נוסעים, ובהם מפקד גוש עציון, דני מס, וסגנו, שהיה גם מפקד מחלקת הפלמ"ח, יצחק יעקב (יצה).
בקילומטר ה־15 הגיעו המכוניות לסיבוב חד, שאילץ אותן לנוע באיטיות במעלה ההר. בשלב זה נפתחה עליהן אש מכל הכיוונים. בהתקפה נהרגו עשרה מאנשי השיירה (מכאן כינויה "שיירת העשרה"), ושישה נפצעו. אנשי הכנופיות הערביות ירדו מהרכס, התעללו בגופות ההרוגים והעלו את המכוניות באש.
כעבור שלושה ימים הותקפה שיירה שיצאה להעביר ליישוב בן שמן תגבורת של לוחמים ואספקה. היישוב הקטן היה מוקף כפרים ערביים, ובו בעיקר נערים תלמידי כפר הנוער, שלא היו מצוידים בנשק, לאחר שרובו הוחרם על ידי הבריטים.
ביום ראשון, 14 בדצמבר, בשעה 14:00, יצאו מפתח תקווה שבעה כלי רכב, ובהם מחלקת חיל השדה של ההגנה, נוטרים, נהגים ואנשי בן שמן. בגלל הקושי להעביר שיירות דרך לוד הערבית, הוחלט שהשיירה תיסע בנתיב לא שגרתי: מפתח תקווה, דרך מגדל צדק, הכפר קוּלה ובית נבאללה. מחנה בית נבאללה היה שייך לצבא הבריטי, וישב בו כוח של הלגיון הירדני שהוכנס לארץ על ידי הבריטים כדי לשמור על הסדר.
השיירה הותקפה בירי ליד הכפרים קוּלה ודיר טאריף, אולם החיילים השיבו אש והמשיכו בדרכם. כשהתקרבו כלי הרכב לבית נבאללה הבחין מפקד השיירה, אברהם בר־עם, בחיילי הלגיון ונתן הוראה לא לירות בהם, מאחר שנחשבו לכוחות שיטור. כשהשיירה הגיעה לקרבת חיילי הלגיון, הם פתחו לעברה באש תופת משני צידי הכביש. הנהגים של שתי המכוניות הראשונות נפגעו במטח האש הראשון, והמכוניות נעצרו. האחרות הגבירו מהירות ויצאו מהמקום ללא פגע.
חיילי הלגיון הגיעו אל המכוניות שנעצרו וירו ביושביהן בדם קר. כל הנוסעים בשתי המכוניות נהרגו, פרט לשניים, שהעמידו פני מתים וניצלו על ידי קצינים בריטים. בסך הכל נהרגו בהתקפה 13 נוסעים ועשרה נפצעו, מהם שישה במצב קשה. שאר מכוניות השיירה הגיעו לבן שמן בשעה 15:30, אבל רוב הנוסעים היו המומים והתקשו לשחזר את האירועים. חללי השיירה נקברו בקבר אחים בבית הקברות נחלת יצחק.
השלטונות הבריטיים הצדיקו את ההתקפה וטענו כי באה בתגובה לזריקת רימון לעבר המחנה מצד אנשי השיירה. לאחר שלושה ימים נפגשה ראש המחלקה היהודית של הסוכנות, גולדה מאיר, עם הנציב העליון, אלן קנינגהאם, ודרשה ממנו לסלק את חיילי הלגיון מהבסיסים הסמוכים ליישובים יהודיים ומבסיסים הממוקמים בדרך אליהם.
הבריטים לא נענו לתביעה, אבל הסכימו לצרף ליווי צבאי לכל שיירה שנסעה לבן שמן. בד בבד, נמשכו התקפות הפורעים הערבים בחלקים שונים של הארץ. בחיפה נרצחו יהודים שעברו בתומם ברחובות ערביים, כאלה שרק ימים ספורים לפני כן נהגו לעבור בהם בבטחה בדרכם לפגישות עם חבריהם הערבים. אחרים הותקפו באבנים, בפגיונות ובמקלות. צלפים ערבים התמקמו על גגות בתים וירו לעבר עוברים ושבים. בלילות הוצתו מכוניות ובתי מסחר בבעלות יהודים.
בירושלים היו אירועים רבים, אם כי כולם היו מקומיים ומוגבלים ולא הגיעו לרמת התקפות הפורעים של השבוע שעבר, כפי שבוצעו במרכז המסחרי בממילא. יריות נורו לעבר יהודים מהכפר הערבי ליפתא בכניסה לעיר, ואבנים הושלכו על מכוניות שחידשו את קו הנסיעה לכיוון העיר העתיקה. בשכונת תלפיות ובמקומות נוספים הותקפו עוברי אורח על ידי ערבים חמושים בסכינים.
שומר קיבוץ גבעת ברנר, יוסף טייטלבאום, שהיה ידוע כאהוב במיוחד על ערביי הסביבה ועשרות מהם היו חבריו הקרובים, נרצח באישון לילה, כשהיה על משמרתו. שבעה צעירים וצעירה אחת שיצאו מקיבוץ גבולות בדרכם לקיבוץ נירים נרצחו על ידי פורעים שהתנפלו עליהם.
בתל אביב היה שקט יחסי, ייתכן בשל קריאתם המשותפת של ראש עיריית תל אביב, ישראל רוקח, וראש עיריית יפו, ד"ר יוסוף הייכל, שפנו במנשר לתושבים בדרישה להחזיר את השקט על כנו.
ליד לוד נחסמה מכונית שבה נסעו יהודים על ידי שתי משאיות שעמדו באמצע הכביש. שני ערבים, מצוידים בתתי־מקלעים, קרבו אל הנוסעים ופקדו על הנהג לצאת. הם נכנסו למכונית והסיעו אותה בכיוון רמלה. כעבור זמן מה היא נמצאה שרופה, ובתוכה שלוש גופות.
חולון הותקפה במטח יריות מכיוון שכונת תל־א־ריש הערבית (ממזרח לאבו כביר). כוחות המגן השיבו אש כל הלילה. כדורים בודדים הגיעו עד מרכז חולון ופגעו בקירות הבתים. משהירי לא פסק יצאו אנשי ההגנה, תקפו את עמדות הערבים וגרמו להם אבידות.
יש עשן! הוסרה סכנה של מחסור בסיגריות
חברת ייצור הסיגריות הגדולה בארץ, "מספרו", החליטה לחדש את המשא ומתן עם עובדיה לאחר שאלה נקטו עיצומים.
עיתון "דבר" מדווח כי בכך הוסר חשש כבד למחסור בסיגריות בתקופה המתוחה. חידוש המו"מ, לאחר תקופה של קיפאון בין הצדדים, התאפשר לאחר שובו לעבודה של מנהל המפעל, ד"ר לוי, שנעדר בתקופה האחרונה מסיבות בריאותיות.
כבר ביום הראשון לחידוש המו"מ סולקה המתיחות הגדולה שהתקיימה בין העובדים להנהלה, עם הודעתו של ד"ר לוי על הסכמתו לתוספת שכר על פי דרישות העובדים.
חברת "מספרו" היתה חברה־בת של יצרנית הטבק העולמית הגדולה British American Tobacco והיצרנית הגדולה ביותר של סיגריות וטבק בארץ ישראל משנת 1921. היא ייצרה עשרות מותגי סיגריות והצטיינה גם במסעות שיווק ייחודיים. בשנת 1956 הפסיקה החברה את פעילותה במדינת ישראל בשל החרם הערבי, ונכסיה הרבים נרכשו על ידי "דובק".
"הצטרפו למחנה הבונים והמגינים"
ב־11 בדצמבר 1947 פרסמה הסתדרות העובדים בכל העיתונים העבריים הודעה זו:
"...ההסתדרות הכללית נכנסת לשנתה ה־28 במזל של המדינה העברית ובסימן של איומים מצד כוחות אופל. אכן רב פועלו וחלקו של הפועל העברי בהישג ההיסטורי של עם ישראל בארץ ישראל: העבודה העברית הצמיחה את הכפר והעיר, החייתה את הלשון והתרבות, הגבירה עוז וביטחון, וכולם יחד הניחו יסודות למדינה העברית.
"בשעת התמורה ההיסטורית הגדולה ייגש הפועל העברי בראש היישוב ובשיתוף נאמן עם העם כולו למימוש התפקידים העצומים המוטלים על דורנו: האדרת כוחו, איתנו וליכודו של מחנה העבודה, נושא ההגשמה הציונית, יציקת הבסיס של המדינה העברית, כוננות ותכנון, חישוף מקורות עבודה וקליטה ועלייה רחבות מידות, יוזמות חלוציות לכיבוש שממות הארץ, חינוך חלוצי של הנוער העברי בגולה ובארץ, טיפוח דרכים חדשות לברית אחווה ויצירה עם הפועל הערבי, ובראש ובראשונה - התייצבות בגוף ובנפש למערכות הביטחון העברי!
"בימים אלה קוראת ההסתדרות במשנה תוקף לכל פועל ופועלת שמחוצה לה - בואו להצטרף למחנה הבונים והמגינים!
"תחי ההסתדרות הכללית של מגשימי הציונות!
"תחי ההגנה! תחי המדינה העברית!"
אוניות המעפילים בסכנת מכירה
ב־11 בדצמבר הודיעה ממשלת המנדט על כוונתה למכור את עשרות אוניות המעפילים שנתפסו והוחרמו על ידיה. ההודעה עוררה זעם רב ביישוב, משום שהסוכנות התכוונה להשתמש באוניות כדי להביא לארץ את עשרות אלפי העצורים במחנות הבריטיים בקפריסין ואת שארית הפליטה שנותרה באירופה. האוניות, כ־45 במספר, עגנו תחת משמר בריטי בנמל חיפה וכונו "צי הצללים".
ביישוב העריכו כי מכירת האוניות לא היתה חלק מההתארגנות הבריטית לעזיבת הארץ, אלא נבעה מרצונם למנוע מהיישוב העברי להגדיל את אוכלוסייתו באופן מהיר, כדי לא לסכן את היציבות בארץ. לבסוף נסוגו הבריטים מהתוכנית. מייד לאחר שההגנה כבשה את חיפה באפריל 1948 השתלטו חבריה על צי הצללים, איתרו בין עשרות האוניות כתריסר שהיו במקור אוניות קרביות לפני שנרכשו לצורכי העפלה, השמישו אותן, וכך יצקו את הבסיס לחיל הים הישראלי.
בן־גוריון: להגדיל את גיוס התרומות פי 10
דוד בן־גוריון פנה למגבית "כופר היישוב" בדרישה להשיג בתוך שישה חודשים סכום הגדול פי 10(!) מההכנסה השנתית, שעמדה עד אז על חצי מיליון לירות ארץ־ישראליות.
"כופר היישוב" היה שמה של מגבית חובה, שפעלה במסגרת היישוב מ־1938 ועד אחרי מלחמת העצמאות. המגבית הטילה מסים ואספה תרומות לצורכי ביטחון היישוב. רבים תרמו לה תכשיטים, כלי כסף, ואפילו טבעות נישואים.
היישוב כולו התגייס כדי שדרישתו של דוד בן־גוריון מ"כופר היישוב" אכן תושלם, ובסיוע תרומות, יחד עם "מלווה מלחמה" - גויס במהירות סכום של 7.5 מיליון לא"י, ששימש לצורכי הביטחון המרובים של המדינה שבדרך.
המשמר האזרחי חוזר
לנוכח ההחמרה בביטחון התושבים החליטה הוועדה העירונית בתל אביב להקים מחדש את המשמר האזרחי, שעסק בפעילות שיטור קהילתית. הארגון החל לפעול בתחילת מלחמת העולם השנייה והפסיק את פעילותו בסיומה. כעת נדרשו אזרחי תל אביב לתת כתף ולסייע לצורכי הביטחון.
הוחלט על הקמת בסיס מרכזי בתל אביב, עם 12 תחנות ריכוז באזורי העיר השונים. על כל אזור ימונה מפקד מבין מפקדי הגדודים שפעלו בארגון בעבר. בכרוזים שהופצו על לוחות המודעות ברחבי העיר, התבקשו תושבי העיר בגילי 45-30 להתנדב למשמר האזרחי לתפקידי סיירים ופקחים ולשאר פעילויות נדרשות. נשים בגילים אלה התבקשו לסייע למשימות השיטור העירוני ולפעילות אדמיניסטרטיבית בתחנות הריכוז.
מה השעה? זה ברדיו
השבוע התברר שחדרה היא המושבה היחידה בארץ שבה אין שעון ציבורי, מאז ניפצו חיילים בריטים את השעון הגדול במרכז המושבה.
אמנם, בתחנת אגד המקומית פעלו פעם שלושה שעונים ציבוריים בחסות חברות מסחריות שונות, אולם הם התקלקלו ולא תוקנו מאז. לפיכך נאלצים תושבי חדרה לכוון את השעונים על פי אותות הזמן ב"רדיו ירושלים".
("דבר")
