תגובה: מי חיבל בתהליך אוסלו?

מובן מאליו כי מהרגע שספר מופקד בידי הקורא, הפרשנות לטקסט מופקעת מידי המחבר. ולכן לא הייתי נדרש להשיב לביקורת המעמיקה והמעניינת של אמנון לורד על ספרי "תוגת השמאל" ("המפקד של הקברניטים", "ישראל השבוע", 22.12.17), אלמלא הייתי רוצה להדגיש כמה נקודות שבכל זאת נדמה לי שלא פורשו כהלכה. 

ראשית, בנוגע לתפקידו של יצחק רבין בתהליך אוסלו. לורד מציין כי ספק אם "ראש הממשלה הצליח לשלוט במגעים עם אש"ף ושלוחותיו השונות. עד היום לא ברור אם רבין הבין את מלוא המשמעות של חתימת הסכמים עם אש"ף ועם ערפאת".

שאלת הנהגתו של רבין את התהליך אכן תופסת משקל בספר. בין היתר, התעכבתי על הניסיון להבין מדוע ביוני 1993, פחות משלושה חודשים בלבד לפני החתימה באוסלו, שיגר רבין לפרס מכתב בהול ובו ביקש במפתיע לעצור את התהליך. נכון אמנם שרבין עבד, בראשית מגעי אוסלו, בעיקר מול אנשי פרס, ובמידה רבה העומס על כתפיו היה עצום משום שיועציו מודרו; אולם מסקנתי הפוכה משל לורד: דווקא משום שרבין היה חשדן כלפי המגעים עם אש"ף, נטה להעדיף את המסלול הרשמי בוושינגטון ועד הרגע האחרון התחבט בין העדפת האופציה הסורית על פני הפלשתינית - אפשר להניח שכאשר בחר לחתום על ההסכם הוא היה מודע למשמעותו.

הנטייה הרווחת בחוגים מסוימים לקבוע כי "רבין נגרר" אינה עומדת במבחן מסמכי הארכיון, אף שהתהליך אכן לא יצא לדרך בהשראתו. אם כבר, מה שהיה חסר לרבין זהו שאר הרוח להבין את הצד הפלשתיני ואת המשמעויות ההיסטוריות העמוקות הכרוכות בפיוס בין שתי התנועות הלאומיות.  

כריכת הספר (דביר)

נקודה נוספת שלורד החמיץ, לטעמי, טמונה בהקשרים התרבותיים, הדתיים, האתניים והזהותניים שחיבלו - ועדיין מחבלים - באפשרות להשגת הסדר שלום. לורד סבור כי התעמקתי יתר על המידה בסוגיות אלה, ובכך טייחתי את העובדה כי אוסלו כשל בשל "הקריסה הביטחונית".

ובכן, ודאי שאירועי הדמים הרתיעו ישראלים רבים מהאמונה בשלום. אולם גם בימי אוסלו האופטימיים, וגם כיום, בעקבות האינתיפאדה השנייה, כשהציבור נעשה לספקן יותר, כל הסקרים מעידים באופן עקבי על נכונות לחלוקת הארץ. נדרשתי בספר בכוונה לאופן שבו תהליך השלום היה ועודנו גם קרב על זהותה של המדינה - חילונית או מסורתית, קוסמופוליטית או יהודית, מזרחית או מערבית, וכיוצא בכך - שכן מבחינה מדינית ההבדלים בציבור אינם עמוקים כפי שהם מצטיירים בפוליטיקה היומיומית, ואינם נובעים בעיקר מיחס שונה לסוגיות ביטחון. כלומר, בישראל ההבדל בין שמאל לימין קשור יותר לפוליטיקה של הזהויות ופחות לנושא המדיני, שנגזר משאלות של זהות.

ונקודה לסיום. לורד סבור כי השאלה ההיסטורית המרכזית החסרה בספרי באשר לשמאל - והוא צודק בטענתו כי אין בהכרח חפיפה בין "המחנה הליברלי" ל"שמאל" - היא כיצד נעשה ה"פרגמטיזם המפא"יניקי" המקורי ל"אוטופיזם".

מפלגת העבודה אכן עברה שינוי רעיוני משמעותי בשנות ה־90. לביילין - אף שלא היה הגיבור הראשי, אלא המתכנן והמוציא לפועל מאחורי הקלעים - יש חלק בתמורה שחלה במפלגה לכיוון מתון יותר מבחינה מדינית, וכיוון סוציאליסטי פחות מבחינה כלכלית־חברתית (מהלך שפגע בשמאל). אולם אין הדבר אומר כי השינוי הזה הסיט את תנועת העבודה מדרכה המקורית. אדרבה: בן־גוריון וראשי העבודה בתקופתו לא התאפיינו רק בפרגמטיזם, אלא, כפי שהגדיר זאת פרופ' יוסף גורני, דווקא ב"ריאליזם אוטופי". ואמנם, ואני מתייחס לכך בהרחבה בספר, פדרציה יהודית־ערבית היתה רעיון שבן־גוריון עצמו העלה במגעיו עם מנהיגים ערבים בשלהי שנות ה־20 וה־30. 

הבחירה בתהליך אוסלו לא היתה, אם כן, סטייה מדרכה הטבעית של תנועת העבודה, אלא במידה רבה חזרה לשורשים, ובהקשר זה יוסי ביילין היה ונותר בן־גוריוניסט יותר מאשר ממשיכו של שרת או אף של "ברית שלום". לטעמי, דווקא משום שאוסלו היה תהליך שהונהג ללא חזון אוטופי עמוק (שהיה משותף, למשל, לבגין ולסאדאת) אלא נבנה כתהליך הדרגתי, שבו לאורך כל הזמן שני הצדדים נותרו חשדנים וספקנים (מה שלורד יכנה "ריאליים") - הוא שחיבל בו. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו