סיפור בלשי טוב לא מחפש את מה שנדמה לנו שהוא מחפש. לצד התעלומה הגלויה - מי רצח, מה המניע וכו' - צצות תעלומות בכל מיני מקומות לא צפויים. מתברר שהבלש הוא לא מי שחשבנו, שהקהילה סביבו רקובה, ושיש הרבה יותר חשודים מכפי שהיה נדמה. במקום להפיס את דעתו של הקורא במציאת הרוצח ופתרון התעלומה, מחדירה הקריאה חשדות שמכרסמים במציאות המוכרת, שאינה מוטלת עוד בספק, ובנציגיה החפים ביותר.
דורית קלנר מנסה לעורר כזה סוג של פקפוק ביחס למציאות הישראלית בספרה השני, "עונות מעבר". התעלומה הכפולה שפותחת את הרומן - שתי נערות, יהודייה וערבייה, שנרצחות בהפרש של כמה שבועות בסביבת היישוב מעלות תרשיחא שבצפון הארץ - נזנחת מייד לטובת תיאור שגרת חייהן של כמה דמויות שמהוות מעין חתך מייצג של החברה הישראלית: תל־אביבית בלונדינית ובנה המתבגר, שוטר רוסי, שוטרת מזרחית ועורך דין ערבי־נוצרי.
קלנר משקיעה מאמצים רבים בבניית מלאות ריאליסטית. הכתיבה שלה כאילו בולעת אל קרבה כל פיסת מציאות ישראלית שנקרית בדרכה, מהקריינית בחדשות שמתווכחת עם פרשננו לענייני מפלגות, דרך השיחות התפלות על קניות ונסיעות ושיפוצים, ועד לבעיות החניה של השוטר ביום שישי. הוא מתלבט אם לנסוע למרכז המזון העמוס או לסופר השכונתי - התלבטות שמטופלת בסבלנות על פני יותר מפסקה - עד שהוא בוחר בסופרמרקט השכונתי ומגלה שגם שם אין מקומות חניה פנויים.
בסופו של דבר, לקראת סיומו של הספר, מצליחה קלנר לבנות נרטיב קצבי ולהכניס קצת מתח אל חקירת הרציחות, אבל יותר ממאה העמודים הראשונים, כשליש מהספר, מוקדשים לתיאור מייגע של הדמויות וחיי היומיום הבנאליים שלהן. המתכונת מוכרת: כל דמות מתוארת בפרק משלה, עד המפגש המתבקש ביניהן. אבל הניסיון ליצור רומן רב־קולי שיתאר את המציאות הישראלית מכמה נקודות מבט שונות, סופו שהוא משכפל את אותה נקודת מבט, אותה לשון, אותה מציאות, פעם אחר פעם.
כל הדמויות המרכזיות נמצאות באיזשהו תהליך מעבר. שירה הבלונדינית היפה, שהתגוררה שנים רבות בתל אביב, חוזרת כעת לבית הוריה עם בנה המתבגר, בעוד אמהּ מתמודדת עם היציאה ממעגל העבודה והשינויים הפיזיים והנפשיים של תחילת גיל המעבר. גם השוטר ממוצא רוסי סמיון חוזר מתל אביב למעלות, שבה גדל, לגור בקרבת סבתו הקשישה שנותרה לבדה. פעם היה שמן ודחוי, אבל היום, לאחר שהתגבר על פרידה טראומטית, הוא גבר נאה וחסון השוקד על פיתוח שריריו במכון הכושר.
אבל תהליכי המעבר האלה - גיאוגרפיים, גופניים, נפשיים - שהיו עשויים להזמין התבוננות רגישה במה שעובר על הדמויות, לא פותחים חלון לתוך נפשן, וכנראה גם לא מנסים. זה ספר קליל, שאינו מתעניין בתהליכים מורכבים ובשאלה כיצד שפה עשויה לייצג אותם. הוא פורש דמויות חביבות ועלילת מתח לא מאוד מותחת (גם אם בנויה ביד מיומנת) שמיועדת להיקרא ברפרוף מהיר - להעסיק את העין.
אין פה שתיקות מעיקות, תובנות חריפות, הפתעות או צרימות שמעכבות את הקריאה. אין גם צורך בדימויים, ציורי לשון או משחקי מילים. הזרימה החלקה של הכתיבה מבוססת על הכברה של תיאורים. הניסיון להציץ פנימה אל תוך תודעתן הפנימית של הדמויות מגלה את אותם תהליכים שהיה אפשר לנחש במבט מבחוץ, מנוסחים בסדרות של מילים נרדפות.
הנה, למשל, קטע מתוך תיאור מה שעובר על סמיון לנוכח קשיי החזרה למעלות: "ובאמת לא ידע, לא שיער, שהמעבר הזה, החזרה למעלות, ישפיע עליו ככה. וכי איך יכול היה? הכול אצלו כל כך הסתדר, זרם, הלך טוב והצליח. בכל אופן, ככה חשב. ככה נראה לו".
כריכת הספר (ידיעות ספרים)
מה תפקיד הריבוי הזה של "הסתדר", "זרם", "הלך טוב" ו"הצליח" בזה אחר זה? או "ככה חשב" ולאחריו "ככה נראה לו"? והנה שוב, כעבור כמה פסקאות: "מודה, בינו לבין עצמו, שמשהו השתבש לו, התקלקל; שבמקום לחזור למעלות כמו שהתכוון ותכנן וראה את עצמו - כמי שניצח, מצליח, מתוכנן ומפוכח, אחד שבשליטה, מנהל את החיים שלו בחוכמה ושומר על הכושר ומפקח במשטרה ובלש קשוח וגם רך מבפנים וטוב לסבתא ובכלל, בן אדם - מה שקורה באמת הוא שהכול מתקמט עכשיו, נסדק ומתקפל וקורס".
הייתור הוא לא רק עניין סגנוני, הוא חלק מאסטרטגיית כתיבה שרוצה להישאר על פני השטח של הדברים ולכסות על השטחיות בהרבה מילים שייצרו תחושה של עושר לשוני. מדי פעם גם צצות מילים ספרותיות כמו שמי ערב "חכליליים", עננים "צמריריים" או פעמון דלת שמפיק "דנדונים". אין שום דבר רע בספרות קלילה שנקראת במהירות, אבל הניסיון המלאכותי לכסות עליה בספרותיות־יתר או בנפח פיקטיבי רק מבליט את מה שאין בה, ואף על פי כן היא לא מוכנה לוותר עליו.
באופן אירוני, הבעיות של הכתיבה הזאת חשופות במיוחד בסיפור בלשי שמתמקם בתוך נוף כל־ישראלי מוכר כל כך, המעורר ציפייה מתמשכת (ונכזבת) שיתגלה סוף־סוף הצד האפל - והגואל - של עלילת הפשע, שיערער את מה שאנחנו יודעים על מציאות חיינו הבנאלית. כל עוד העלילה משתהה בהצבעה על חשודים ברצח הכפול וביצירת מתח, מופנה החשד הבלתי־מנוצל אל הכתיבה המתאמצת כל כך לשדר נינוחות. וכך דווקא אותו "מובן מאליו" שאנן שמתוכו נכתב הספר, ואותו ניסיון מאולץ לייצר "נפח" ספרותי מתוך המציאות הישראלית הסתמית ביותר, מתוך תיאוריה הסתמיים ביותר - הופכים להיות החשודים העיקריים.
עונות מעבר / דורית קלנר
ידיעות ספרים, 352 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו