אירוע נפיץ

בניגוד למסורת הסטנדאפיסטית, ביום העצמאות הקודם החלטתי לא להופיע. הסוכן שלי עוד ניסה להתנגד ולהסביר לי שכעצמאי מצווה גדולה עלי להתפרנס ביום העצמאות, אבל מי שמכיר אותי יודע שכשאני מחליט משהו שום דבר לא יזיז אותי מההחלטה - במיוחד אם זו החלטה שאשתי בעדה. 

אתם מבינים, בתור סטנדאפיסט רוב החגים המשפחתיים מולאמים לטובת המקצוע: בחנוכה במקום לבלות עם הילדות באיזה פסטי־משהו עתיר כוכבים ומרצ'נדייז אני משמש תוכנית אמנותית בהדלקת נרות של ועדי עובדים. בפורים אני מתחפש לשרית חדד ומדלג בין מסיבות חברה. ואפילו בסילבסטר אני סופר את השניות אחורה כדי להתנשק עם סנדוויץ' בתחנת דלק אחרי ההופעה. 

לפני שאתם נשברים ומתחילים לבכות בשבילי, אומר מייד: יש לי אחלה מקצוע ואני אוהב אותו ולא מתלונן (רוב הזמן). אבל פעם בכמה שנים מותר גם לי בחג לבלות עם המשפחה, במקום לבלות במחסום משטרתי, כשאני מנסה להסביר לשוטר שאני יודע שאי אפשר לעבור כי יש הופעה - אבל אני ההופעה. 

•  •  •

אז בערב החג הקודם, רגע אחרי שהמסדר יצר ברחבת הטקס את המספר 69 ורגע לפני שעם ישראל יצר מסביב לבמות הבידור את הצורה מחנק, לקחנו את הבנות ויצאנו לדרך. אשתי הציעה שמטעמי צפיפות נימנע מבמת הבידור המרכזית של העיר, ונסתפק בבמה הקטנה שהוקמה בשכונה. 

ניסיתי למחות ולהסביר שצפיפות זה לגמרי חלק מהקטע ביום העצמאות, אבל בניגוד לאו"ם אשתי לא מקיימת הצבעות, אז יצא שנשארנו בשכונה. האמת שהבחירה לגמרי הוכיחה את עצמה: הרחבה המקושטת לא היתה עמוסה מדי, ומסביב לה נפרסו דוכנים נוסטלגיים שבהם מכרו סוחרים מזדמנים לילדים קשת לשיער בצורת דגל, פטיש מתנפח בצורת דגל, ודגל בצורת דגל - שהיה, אגב, הכי פחות דומה. 

הילדות התרוצצו בין הדוכנים, פרצו במלחמת קצף עם חברים מהשכונה, שהפכו את בגדי הכחול־לבן שלהן ללבן־לבן, וקינחו בהר של שערות סבתא, שהוא ללא ספק הקינוח עם השם הכי פחות מפתה מאז אוזני המן. בקיצור - הן ממש נהנו. 

שעתיים־שלוש מאוחר יותר, כשהרחבה השכונתית כבר נראתה כמו בסיס איראני אחרי תקיפה של חיל האוויר (על פי מקורות זרים, כמובן), הפציעו בשמיים אורות החג המוכרים: זיקוקים! 

עכשיו, אני יודע שמדובר במפגע אקולוגי מחורפן, מוקד רעש שבגללו כלבים שוקלים להוציא דרכון זר, ושזו הדרך הכי אידיוטית של הרשויות לפזר את התקציב - אבל אני אוהב זיקוקים. אולי זה בגלל זיכרון ילדות נעים מהפעם שבה אבא שלי הגיע בהפתעה היישר ממילואים ארוכים ונתן לי לצפות בזיקוקים כשאני על הכתפיים שלו, מרגיש הכי גבוה בעולם (זה, אגב, רק ממחיש את גודל האופוריה שהייתי שרוי בה, כי גם היום אני ואבא שלי ביחד בקושי מגרדים את המטר שמונים).

ככה או ככה, בכל מקום שיש בו זיקוקים, תמצאו אותי בסביבה עם המבט מופנה למעלה, כשמהפה יוצאים לי בהתלהבות משפטים כמו "הירוק המסתובב הכי מגניב", "הוורודים לא היו בשנה שעברה" ו"זה לא נגמר, זו רק הפסקה לפני אחד גדול". 

וכך, גם בשנה שעברה - ברגע שהחלו הזיקוקים, לקחתי את הבנות, וטיפסתי על גבעת הדשא בקצה הרחבה כדי שהן ייטיבו לראות את הפלא או כדי שהן ייטיבו לראות את האבא המביך שלהן מתלהב, מה שבא להן. 

ייאמר לזכות העירייה שהיא השקיעה במיוחד - גם באיכות הזיקוקים וגם במשך זמן המטווח. אני כמובן מתאר לעצמי שחשבו שנשלם על זה בדו"חות חניה מוגדלים או בקיצוץ של איזה חוג לילדות במתנ"ס, אבל בחייכם, מה זה לימודי ליבה לעומת פיצוצים צבעוניים בשמיים? 

•  •  •

"מתוקות, איך הזיקוקים? יפים לא?" ניסיתי להדביק את הבנות בהתלהבות שלי, אבל לא זכיתי לתגובה. "בנות? אתן לא אוהבות את הזיקוקים?" שאלתי שוב, אבל שוב נעניתי בדממה. ניתקתי לרגע את המבט מהשמיים והסתכלתי סביבי, רק כדי לגלות שהבנות נעלמו. טוב נו, חשבתי לעצמי, הן בטח פה בסביבה, איפה הן יכולות להיות? 

אלא שאז גיליתי שבדקות שאני התלהבתי מהמראות ועפתי על הקולות, הרחבה השכונתית הקטנה התמלאה בנחיל אדם שכלל את כל תושבי השכונה, ועוד כמה שכונות מסביב ואולי גם את נשיא הונדורס, מי יודע. 

ניסיתי לשמור על קור רוח, אבל כל הורה שאיבד פעם את הילד לשנייה - כלומר, כל הורה - יודע שאין תחושה מלחיצה מזו, במיוחד כשזה קורה במקום המוני כמו, נניח, קניון, או ים, או חגיגות יום העצמאות. אלוהים אדירים, איך הצלחתי לאבד אותן?! 

"גיא! שירה!" ניסיתי לצעוק את השמות שלהן, אבל לא היה לי שום סיכוי להתגבר על הדי הפיצוצים הרמים. אז ניסיתי להסתכל מסביב ולחפש, אבל מישהו החליט לכבות את האורות כדי להעצים את אפקט הזיקוקים, מה שהעצים אצלי את אפקט החרדה. 

"לעזאזל", חשבתי לעצמי. "מאיפה הגיע המנהג הדבילי הזה של הזיקוקים? איזה בן אדם חולה אוהב דברים כאלה? ועוד במקום מלא ילדים... רק צרות יכולות לצאת מזה!" 

הדקות חלפו ואני ניסיתי לשער לאן אני הייתי הולך אם הייתי הילדות שלי, בתקווה שאצליח למצוא אותן לפני שאמא שלהן מוצאת אותי בלעדיהן, והופכת אותי לזיקוק בפני עצמי. ואז, רגע לפני שעזבתי את הרחבה ונמלטתי לבקש מקלט במדינה זרה, ראיתי במורד הגבעה שתי דמויות קטנות, מוכרות ומתוקות, אוחזות בידה של אמא שלהן. 

"נתת להן לחזור עד אלי לבד, מאמי? זה קצת מסוכן פה עם כל האנשים, לא?" שאלה אשתי, שבכלל לא היתה מודעת לדרמה שהתחוללה אצלי בדקות האחרונות. "עזבי, שטויות, הן כבר ילדות גדולות", השבתי בזמן שאני מנסה להסדיר נשימה. "תני להן קצת עצמאות". 

nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו