עברו כבר כמה ימים מאז מה שבינתיים קיבל את הכינוי "אסון השיטפון". האירוע הזה שנחת כרעם ביום לא בהיר בכלל והצליח להוציא מהשגרה מדינה שלמה. אני לא מדבר על המשפחות שהשגרה שלהן כבר לעולם לא תחזור להיות מה שהיתה או על המחלצים שגם בשגרה המורכבת והקשה שלהם האירוע הזה היה טרגדיה יוצאת דופן. אני מדבר עלינו - האזרחים ה"רגילים", אלה שהתמזל מזלם ולא היה להם קשר ישיר לאירוע.
אפילו אנחנו הרגשנו שהשגרה נקטעה כשהתרחש האסון, ולמשך כמה שעות כולנו היינו מרותקים למסכים או לעדכונים בסלולר, מקווים לנס עד שגם התקווה הזו נשטפה ונעלמה. אבל בעצם, אם מסתכלים על התגובות ברשת מייד אחרי ואפילו תוך כדי האסון, נראה שיש שגרה אחת שלא נקטעה כאן לרגע: שגרת ההתלהמות.
מצד אחד היו כאלה שלא התאפקו לשנייה והיו חייבים להסביר איך האסון הנורא הוא הוכחה ליהירותם של אנשי המכינות הצבאיות, לאמונתם הקיצונית ולחוסר החיבור שלהם למציאות. הם תבעו לסגור את המפעל הזה, מפעל שכבר "גידל" כמה מחזורים של נערים שרק רצו לתרום למדינה, מעבר למינימום הנדרש בחוק, ועל הדרך גם להפוך אולי לבני אדם טובים יותר. כאילו שאין לנו מספיק דוגמאות לאסונות מכל מגוון ומגזר במדינה מוכת ה"יהיה בסדר" שלנו.
מהצד השני של מתרס הטמטום היו כאלה, שבחסות תעודת עיתונאי או סתם תעודת עניות לאינטליגנציה, הפנו את הזרקור לכך שרוב הנפגעים באסון היו בנות, וניסו לבסס מכך טענה עאלק "מדעית" על חוסר ההתאמה של בנות למסגרות כאלה.
כאילו שבשיטפון אדיר כזה, של מים שזורמים בעוצמה בלתי נתפסת, יש באמת משמעות למין של מי שמנסה להתגונן. כאילו שהשיטפון האדיר לא סחף איתו חוץ מבני אדם גם סלעים, בוץ ומשאיות. אה רגע, משאית זו נקבה, אז אולי בעצם יש בזה היגיון (אגב, על פי התחקיר שנערך לאחר האסון, בזמן השיטפון קבוצת הבנות היתה פשוט במדרגה נמוכה יותר של הנחל, ביחס לקבוצת הבנים).
למעשה, שיטוט ברשתות החברתיות בסמוך לאירוע העלה שיש לא מעט אנשים עם אינטרנט זמין ומצפון פחות זמין. אנשים שהרשו לעצמם "לגייס" את האסון לטובתם, כדי להצדיק דעות ותפיסות שמן הסתם היו מקובעות אצלם עוד לפני שהחליט מי שהחליט לאשר את הטיול המסוכן במזג האוויר הקיצוני הזה.
• • •
ועכשיו, אחרי שנגעלנו ביחד מציבור המטנפים המטונפים ברשת, ואחרי שהרגשנו טוב עם עצמנו כי הרי אנחנו לא כאלה, בואו נשאל את עצמנו שאלה פשוטה וננסה לענות עליה בכנות. מתי בפעם האחרונה שפטנו אירוע כלשהו רק על סמך האירוע עצמו ומבלי לבוא מראש עם איזו הגדרה או דעה מוקדמת?
לא זוכרים? זה בסדר, גם אני. הרי כל אסון, פיגוע, מחדל ולפעמים גם דברים טובים - כל דבר שקורה במדינה או בעולם - אנחנו מייד מכניסים לבחינה תחת המיקרוסקופ של "הצד שלנו". שואלים את עצמנו אם זה משרת את האינטרסים של "הקבוצה שלי" או שאולי זה "נגדנו".
תמיד נבדוק: "האם מה שקרה עכשיו יכול להוכיח שאני צודק כימני / שמאלני / חילוני / דתי / מזרחי / אשכנזי / גבוה / נמוך או כל קטגוריה אחרת שאני משתייך אליה ואמורה להפריד מכל השאר". ומאותו רגע, כל ההתייחסות שלנו לאירוע אמורה להיות אך ורק דרך אותו חלון צר ומפולג.
ממש כמו מכורים לסמים עברנו מקטגוריה של "צרכנים" ל"משתמשים": אנחנו כבר לא צורכים חדשות אלא משתמשים בהן כדי להוכיח לכולם, ובעיקר לעצמנו, עד כמה העמדה שלנו היא העמדה הנכונה ועד כמה האחרים טועים.
ה"אוטומטיות" הזו מסוכנת עבורנו כחברה הרבה יותר מכל האסונות, השיטפונות, המלחמות והתאונות ביחד. הרי במשך שנים אנחנו נוהגים להגיד לעצמנו שמה שמיוחד בעם שלנו זו היכולת להתאחד מול הסכנה. כל השנה אנחנו מרשים לעצמנו להתנצח ולהתווכח, אבל ברגע האמת - כשמגיע אסון או משבר או שניהם, אנחנו יודעים לזנוח את המחלוקות ולהתאחד כדי להתגבר על המכשול.
והנה, בשנים האחרונות נדמה שאפילו הקלישאה החבוטה הזו כבר התפרקה לרסיסים. אולי זה משום שגם המחלוקות והוויכוחים הפנימיים הקצינו והפכו אלימים ומסוכנים יותר מבעבר. עכשיו נדמה שגם כשמגיע אסון - ואפילו אסון "אובייקטיבי" כל כך כמו שיטפון, שאין בו שום התייחסות פוליטית או מגזרית - אנחנו מתקשים לראות את המשותף.
• • •
לפני קצת יותר משבועיים התקיימו חגיגות ה־70 לישראל. במהלך החגיגות, שנדמה שבעצמן נערכו כמעט 70 שנה, הוזכרו בלא מעט נאומים קצרים או ארוכים דיבורים על "אחדות" ועל "קירוב לבבות". יכול להיות שהדברים האלה נבלעו בין רעש הזיקוקים לזמזום הרחפנים, ואולי בכלל מראש לא היתה בהם מספיק כוונה אמיתית.
ובכל זאת, נדמה לי שאם אנחנו רוצים לחגוג כעם אחד גם את חגיגות ה־80, כדאי שננסה להיפטר מההרגל האוטומטי והמגונה הזה לשפוט כל דבר במונחים של "אנחנו" ו"הם".
ואם קשה לנו לעשות את זה בעצמנו, אולי אפשר ללמוד מהמחלצים, אלה שסיכנו את החיים שלהם עבור אנשים שמעולם לא פגשו. אלה שעזבו את השגרה שלהם בידיעה שאולי לא יוכלו לשוב אליה יותר אף פעם, רק בשביל הסיכוי להציל את השגרה של מישהו אחר.
ומה שהכי "מפתיע": הם בכלל לא ביררו קודם את מי הם נשלחו לחלץ, לא איך קוראים להם, לא מאיפה הם באו, ואפילו לא - כמה מוזר - למי הם הצביעו. אז אולי הגיע הזמן שגם אנחנו נטפס מדרגה ונעלה מעל שיטפון הבוצה הרעילה שזורם לנו ברשתות ובתודעה, ונעזור זה לזה לאחוז במעקה. אחרת, כל החלומות היפים שלנו במקום הזה עלולים להישטף ולהימחות, ושום יחידת חילוץ לא תעזור לנו.
nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו