שמתי לב שבשנים האחרונות, כשאני בשלהי העשור הרביעי לחיי, אני פחות מוזמן לחתונות. גם אלה שאני כבר כן מוזמן אליהן הן לרוב חתונות פרק ב' רגועות, שבהן החתן והכלה מבקשים מהאורחים להנמיך כי הילדים ישנים.
לכן כל כך שמחתי כשהגיעה ההזמנה לחתונה של פרי. פרי הוא חבר ותיק, שהיה אפילו שותף שלי לכתיבת כמה סדרות, שאמנם עלו לשידור רק בתוך הראש שלנו, אבל הצליחו שם מאוד.
חוץ מזה הוא איש מצחיק ושנון ונעים, ולכן כל כך שמחתי כשהתברר שהוא מצא את האחת שלו - ועוד החליט לחגוג את זה בחתונה גדולה ושמחה, מהסוג שכבר המון זמן לא הייתי בה. מה אני אגיד לכם - יבורך הפֵרי.
אולי תחושת האופוריה הזו היא מה שגרם לי לשמוח גם כשהוטל עלי להיות ה"מלווה" של הזוג ביום החתונה, או אם לדייק - הנהג. אבל למי אכפת? כמו שאמרה שרית חדד: יש חתונה, אומרים בעיר מסיבה, רקדנו עד אור הבוקר. או לפחות עד שהבייביסיטר תגיד שנבוא כבר, כי יש לה חיים והיא רוצה לצאת למסיבה אמיתית.
כיאה למי שרואה בעצמו מועמד לתואר "מלווה השנה 2018" החלטתי להתייצב בשטיפת הרכב יומיים לפני האירוע המדובר, כדי להגיע מוכן ומזומן. ואגב מזומן - השטיפה עלתה לי כ־150 שקלים, כי מתברר שהמחיר של כל שירות שמוסיפים לו את המילה "לחתונה" קופץ מייד בכ־300 אחוז לפחות.
את הלקח למדתי בשטיפה הבאה של הרכב - שהגיעה לדאבוני חצי שעה אחר כך - כי איכשהו בחרתי לשטוף את האוטו דווקא ביום שבו מזג האוויר הכריז על לקט, ובתוך חצי שעה חלפו לי מעל האוטו גשם, אבק, ברד ונדמה לי שגם ארבה.
ביום האירוע, בשעה 12:00 בדיוק התייצבתי בביתם של פרי והמיועדת, שביקשה להישאר בעילום שם מטעמים שאולי יובנו בהמשך. הכלה נסעה עם חברה טובה להכנות הכוללות איפור, שיער, הלבשה, תיקוני איפור וצילומים, ואני ופרי התפנינו ללו"ז הצפוף של החתן - כלומר, שווארמה לצהריים, ואם נספיק גם בירה בים. איכשהו הספקנו, ואפילו נכנסנו לשיחת נפש של בנים שכללה את השאלה העמוקה שלי: "אז מה אחי, חתונה, הא?" ואת התשובה העמוקה לא פחות: "כן. יאללה, בוא נזוז, יש צילומים וא' תהרוג אותי אם אני מאחר לה".
ה"צילומים" - אותו שלב תיעודי ששום חתונה אינה שלמה בלעדיו - נערכו בנמל יפו, ושם אחרי שיטוט ארוך בין מכולות, רשתות דיג ו־14 זוגות אחרים שהקדימו אותנו בלוקיישן, הצלם מצא פינה מתאימה וביקש מהזוג לעמוד על המזח ולהיראות טבעי.
ובאמת - מה לא טבעי בזוג שלבוש בבגדים שמעולם לא לבש, עומד במקום שמעולם לא ביקר בו ומחייך למצלמה של אדם שמעולם לא פגש? אחרי שעתיים טבעיות כאלה, הגיעה השעה לצאת לדרך.
• • •
מייד נכנסתי לתפקיד הנהג: חבשתי כובע שחור, שאלתרתי מתחפושת פורים, שמתי כפפות לבנות (של כלים, מגומי. זה מה שמצאתי) ונכנסתי לרכב שקושט בהתאם, כדי לצאת לגן האירועים, שכדרכם של גני אירועים היה בעצם חורבה נטושה הממוקמת כשעה נסיעה מדרום לשום מקום. כיאה למלווה מוסמך למדתי את המסלול מבעוד מועד - כלומר, רשמתי אותו בווייז בבוקר.
אלא שבניגוד למה שיכולתי לחשוב, ההכנה המעולה שלי לא הספיקה: אחרי כשעה של נסיעה דרומה, באחד הצמתים הצטבר פקק גדול, כנראה בגלל תאונה או עבודות בכביש או סתם יום רגיל אצלנו, ואני החלטתי לעקוף מדרך אחרת.
"אתה בטוח שאתה יודע מה אתה עושה? לא עדיף פשוט לחכות קצת בפקק? עוד יש לנו המון זמן", שאלו בני הזוג מהמושב האחורי, אך אני לא הייתי מוטרד. באמת הכרתי את הדרך, וידעתי שאני יכול לעקוף את הפקק מכביש צדדי, להיכנס לתוך המושב הסמוך ו... לקפוץ מעל המחסום - מה זה? מתי שמו פה מחסום?
"מה עכשיו?" שאלו בני הזוג בחרדה. מיהרתי להרגיע ולהזכיר להם שהם בידיים טובות, תוך כדי שאני משליך לפח את כפפות הגומי שהתחילו להחליק על ההגה בגלל הזעת הלחץ שלי. ואכן - אחרי נסיעה קצרה בדרך כורכר חזרנו לכביש הראשי, ואפילו היה נראה שנקדים את שעת ההגעה ברבע שעה, הודות לקיצור הדרך שלי.
• • •
"שיחקת אותה!" אמרה א' הנרגשת, ואני טפחתי לעצמי על השכם. האופוריה התבררה קצת מוקדמת. שתי דקות אחר כך, כשפניתי ימינה במקום שמאלה או שמאלה במקום ימינה - אני לא זוכר. אני רק זוכר שהיו חילוקי דעות משמעותיים ביני לבין הגברת מהווייז לגבי המשך הדרך. לבסוף בהתייעצות עם בני הזוג, או לפחות עם החלק מבני הזוג שעדיין הסכים לדבר איתי, הוחלט לנסוע מדרך עפר שאמורה לקחת אותנו עד לאולם.
ברשותכם אני אקצר קצת (חבל שלא ביקשתי רשות לקצר גם מבני הזוג לפני שהובלתי אותם לחתונה במסלול הג'ירו־דה־טרללה) ונגיע ישר לסוף: הגענו בול בזמן לחופה, ככה שאני ממש לא מבין למה החתן בזבז אנרגיה בלכעוס עלי, במקום להגיד מילה טובה על התושייה שבזכותה עמדתי על הגג של האוטו ונופפתי בהינומה של הכלה עד שמושבניק חביב עצר וחילץ אותנו מהבוץ - תרתי משמע.
כן, מי חשב שדרך העפר הקטנה תהפוך לביצה בגלל הגשם שירד בבוקר? או.קיי, כנראה כולם חוץ ממני היו חושבים על זה. "יאללה, לא נורא. העיקר שהגענו בסוף", סיכם ידידי החתן בסלחנות, והציע לי להרים איתו כוסית לחיים.
"מה קרה לך, אני לא יכול לשתות. אני צריך להסיע אתכם למלון אחר כך, אני הנהג - זוכר?" עניתי לו בטון האחראי שלי. "זה בסדר", הוא השיב, "נראה לי שניקח מונית".
nusshayom@gmail.com(איור: Gettyimages)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו