במוצאי שבת חזרתי מהופעה לקראת חצות, וכמו בדרך כלל אחרי הופעה פתחתי את המקרר ואת הטלוויזיה כדי לראות מה יש להם להציע לי לפני השינה. בעוד המקרר אכזב עם שאריות פחות אטרקטיביות מארוחת שישי, הטלוויזיה הציעה לי להצטרף לחוויית האירוויזיון.
באופן כללי אני לא פריק של התחרות הזו. השירים תמיד נשמעים לי קיטשיים מדי, הזמרים נלהבים מדי, ושעות השינה שלי יקרות לי מדי. אבל הפעם דווקא הצטרפתי לחגיגה בשמחה: את השיר הקצבי של נטע ברזילי אני דווקא מחבב מאוד, ובהתחשב בהישגינו הספורטיביים המועטים כאומה, זכייה ישראלית בתחרות כלשהי היא לא אירוע שאפשר לוותר עליו בקלות.
אז התיישבתי מול המסך, חמוש בלא מעט סקפטיות, סרקסטיות ועוד מילים שמתחילות בס', וקיוויתי לטוב. ליתר ביטחון הבטחתי לעצמי שאצפה רק בשיר "שלנו" ואלך לישון. בערך שעתיים וחצי אחר כך מצאתי את עצמי רוקד בסלון עם דגל ישראל, בזמן שאשתי מנסה להסביר לשתי הבנות שלנו, שהתעוררו בגללי, שאין מה לעשות, לפעמים אבא הוא קצת stupid boy. אוקיי, רוב הזמן.
העניין הוא שלא רק אני חשתי עצמי "ביוטיפול קריצ'ר" באותם רגעים. שאגות השמחה שבקעו מבתי השכנים בווליום שהגיע עד קפריסין - שהיתה, אגב, שקטה במיוחד בזמן הזה - הבהירו לי שאני לא היחיד שחוגג את הניצחון של נציגתנו המגניבה לאירוויזיון, שיתארח בשנה הבאה בירושלים הבנויה (למרות שבכלל לא בטוח שהיא בנויה לזה).
מעט מדי שעות מאוחר יותר, כשניקרתי במונית כמו תרנגולת עייפה אך מרוצה, כבר הרגשתי כאילו מדינה שלמה הכריזה על לילה לבן או כחול־לבן. זה התחיל בנהג המונית, שקיבל אותי בנגינת ההמנון החדש ובתיאורים הרואיים על איך לקח אנשים בחינם לחגיגות ליל אמש בכיכר, כאילו הוא מתאר לי את עליית השיירות לירושלים בימי המצור.
זה המשיך בבית הקפה ליד העבודה, שם השתרך תור ארוך של טרוטי עיניים ליד מכונת הקפה, אבל למרות העייפות לא היה אחד שלא מחא כפיים והעניק דוז פואה למנהל המשמרת, כשהוא ניגן בפעם האלף את השיר הזוכה ברמקולים של המקום.
מחאתי כף ביד אחת וביד האחרת הצצתי בסלולרי שלי, רק כדי לגלות שגם ברשתות החברתיות לא היתה שום כוונה להתעלם מהאירוע המרגש. בדיחות, תמונות, ברכות - לכל אחד היה מה להגיד על הזכייה המפתיעה.
• • •
הצטרפתי גם אני לחגיגה ומיהרתי להכריז על הגברת ברזילי כ"תרנגול כפרות". גם מקומם של הפוליטיקאים והעסקנים לא נפקד בניסיון לגזור איזה קופון של עממיות פופולרית על הדרך, ועד מהדורת אחרי הצהריים כבר לא נשאר אפילו ראש מועצה מקומית שלא בירך בעל פה או ברשת את נטע שלנו (בשלב הזה שמה המלא כבר הוחלף מ"נטע ברזילי" ל"נטע שלנו").
ואחרי שצלחנו את שלב הברכות, מהר מאוד הגיע זמן המסרים. כי בישראל כמו בישראל לכל דבר יש משמעות, ולכל משמעות יש הסבר, ולכל הסבר יש את מי שיפרוש אותו על פני מספר התווים המקסימלי המותר בטוויטר.
אחד אחרי השני הסבירו לנו פרשנים מטעם עצמם את המסר החשוב שהעבירה איתה הזכייה הזו - מסר של שוויון, של קבלת האחר, של סובלנות לשונה. כי איך שלא נסתכל על זה, נטע ברזילי לא נופלת למראה של כוכבת פופ "רגילה" - כזו שנראה שעוסקת יותר באימוני פיתוח גוף ופחות בפיתוח קול. והאמת שזה נכון - נטע שלנו (סליחה, אבל זה באמת נשמע טוב יחד) באמת משדרת שהיא הילדה ה"מוזרה", זו שהיה אולי נוח לצחוק עליה ועכשיו כולם מבינים כמה חשוב לתת לה מקום וכמה הרבה יש לה ולכל ה"מוזרים" לתת בחזרה.
במקום אחר מישהו כבר לקח את המשמעות של הזכייה מהאישי ללאומי, והסביר איך חגיגות הזכייה, שסחפו כמעט את כל המדינה, העבירו מסר של אחדות. כי במדינה שאזרחיה רגילים לחלק את עצמם בכל רגע נתון לקבוצות של ימנים, שמאלנים, דתיים, חילונים, אשכנזים, מזרחים ומה לא, זה בכלל לא עניין של מה בכך שכולם פתאום חוגגים יחד, ללא הבדלי דת, גזע וטוי. ואולי, המשיך המסביר הלאומי, אולי אם אנחנו מחפשים כל כך סיבות לחגוג יחד, עדיין לא נמאסנו זה על זה כמו שמרגיש לנו רוב הזמן.
וככה, הרשת התמלאה בעוד ועוד פרשנויות והסברים על הזכייה הישראלית בתחרות השירה האירופית (אתם חושבים שהם ישימו לב מתישהו שאנחנו בכלל מיבשת אחרת?). ואם לומר את האמת - כל המסרים היו באמת חשובים וראויים ומוצדקים, אבל אני חשבתי לעצמי אם לא חשוב וראוי ומוצדק לא פחות שפעם אחת תהיה לנו כאן חגיגה בלי שום מסר. פשוט התפרצות של שמחה ספונטנית על זכייה כיפית של מתמודדת מוכשרת בתחרות שירה קצת שטותית וקצת חשובה, וזהו.
בלי מסרים פומפוזיים, בלי תובנות עמוקות, ובלי הכרזות מפוצצות. פשוט שמחה ילדותית מהסוג שחסר לנו כאן כל כך. ממש כאילו היינו מדינה נורמלית מוקפת בשכנים נורמליים במקום נורמלי.
• • •
והנה, פועלי הבמה עדיין לא הספיקו לטאטא את הנצנצים מבמת האירוויזיון (לזכותם ייאמר שיש הרבה נצנצים בתחרות הזו), וכבר התחילו הדיווחים על סבב אלימות נוסף באזורנו המטורלל. ולפני שהספקנו להגיד בקה־בקה־ביט, הפרשנויות על החגיגות בכיכר כבר התחלפו בפרשנויות על ההתפרעויות בעזה, ואת מקומם של הראיונות עם מצביעים שמחים מאירופה תפסו שוב ראיונות עם מצביאים חמורי סבר מישראל.
להתראות מדינה נורמלית, היה נחמד לחוות אותך לכמה שעות. נתראה בסיבה למסיבה הבאה או אולי כשיום אחד עושה שלום במרומיו יעשה כבר שלום עלינו, ועל כל ישראל, כפרה עליה.
nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו