עד לאותו בוקר מר ונמהר לפני כמה ימים, בכלל לא ידעתי שיש לי בעיה כל כך חמורה בחיים. על פניו הכל נראה בסדר: יש לי אישה שאני אוהב ולפי כל הסימנים זה הדדי. יש לי ילדות שאני אוהב ואוהבות אותי בחזרה, בייחוד כשאני ליד כספומט, וגם עבודה שאני נהנה ממנה וחברים שסובלים אותי.
אבל ביום שני השבוע הכל השתנה, כשברגע אחד הופיע בחיי כתם שחור ואפל. וזו לא מטאפורה לשום דבר: באמת מדובר בכתם. כתם שחור, מסתורי ומטריד שהופיע פתאום במסדרון ליד הכניסה לדלת הבית. כיוון שאני אדם שמאמין בפתרון בעיות באופן יסודי, עשיתי את הדבר הנכון והזזתי את השידה מהכניסה כדי שתסתיר את הכתם והמשכתי בחיי.
הפתרון שלי החזיק יופי, עד שכעבור שעה אשתי חזרה הביתה ומייד הבחינה בתנועה החשודה של השידה במסדרון (אני, אגב, לא הייתי שם לב גם לו היו מחליפים את השידה בפיל אפריקני, אבל מילא).
היא החזירה את השידה למקום הקבוע, מה שחשף בפניה את הכתם וחשף בפניי את העובדה שהוא יורד מייד אם משפשפים אותו ב"ספוג הפלא" - שזה ספוג רגיל שהפלא היחיד בו הוא שמישהו הסכים לשלם 20 שקלים תמורת חתיכת ספוג. חשבתי שמשבר הכתם מאחוריי, אבל יום למחרת הוא הופיע שוב.
• • •
מייד פצחתי בסדרה של טלפונים - לשיפוצניק, לשכן מלמעלה, לקבלן של הבניין ולכל מי שיכולתי להעלות על הדעת. רגע לפני שאני מגיע ללשכתו של טראמפ ומסביר לו שאיך שלא מסתכלים על זה עד שהשגרירות עברה לירושלים הכתם הזה לא הופיע אצלי בתל אביב, ועל כן אני רואה בו אחראי, הציעה אשתי שנקרא לאינסטלטור.
היא טענה שככל הנראה מעורבת בסיפור נזילה כלשהי. זה נשמע לי די הגיוני (ובכל אופן הגיוני יותר מהפתרון שאני הצעתי - לעבור דירה), אז הלכתי על זה. אחרי ששקללתי המלצות מחברים ומקרובי משפחה, עשיתי ראיונות טלפוניים ועברתי על קורות חיים, בחרתי את השרברב המיועד.
השבעתי אותו שלאורך כל תקופת ההתקשרות בינינו הוא לא ישתמש במשפטים כמו "מי עשה לכם פה את העבודה?" ו"דבר איתי אחרי החגים", ורק אחרי שהסכים קבענו יום ושעה. להפתעתי הוא הגיע בזמן, וניצב מול הכתם במבט מוטרד. בהתחלה הוא רק התבונן בו, אחר כך שלח יד ומישש, ואז שוב ניצב שותק דקה ארוכה, במה שאני פירשתי כקרב מוחות בין אדם לכתם.
"אז מה אתה אומר?" שאלתי, מקווה שלא הרסתי להם את הרגע. "זה כתם". הפתיע השיפוצניק בהבחנה מקורית והמשיך לבהות בקיר, כאילו הוא מחכה שהכתם יישבר ויספר מאיפה הגיע ומה הדרישות שלו כדי להסתלק. "זו כנראה נזילה פנימית, שמגיעה מהאינטרפוץ".
"האינטרפוץ? זו לא המשטרה הבינלאומית?" הפגנתי חוסר הבנה בכמה תחומים במקביל. אחרי שהשיפוצניק הסביר לי את ההבדל בין האינטרפול והאינטרפוץ, שהוא, כך מתברר, המנגנון של הברז המותקן בקיר האמבטיה, הוא גם הוסיף והודיע לי מה צריך לעשות.
ניסיתי לעקוב אחרי ההסבר, וזה באמת היה פשוט: אם הבנתי נכון, בסך הכל צריך למצוא את הצינור הדולף, לפרק את הברז, להסיר את האריחים באמבטיה, לסגור את השיבר הראשי, לחסום את סכר דגניה, לרוקן את הכנרת, לראות אם יש בועות באזור הבניאס, להחליף צינור, לצבוע מחדש את הקיר מהצד השני ובגמר הפעולה לוודא טוב־טוב שהכל יבש - במיוחד חשבון הבנק שלי.
"אז אתה מאשר?" שאל אותי השרברב, כאילו יש לי ברירה או איזו הבנה בתהליך. הנהנתי מבוהל, ושרברבנו לענייני נזילות מייד ניגש לעבודה. הוא התקרב אל הקיר עם מכשיר, שנראה כמו משהו שאמור להיות מופעל על ידי אסטרונאוט ולא אינסטלטור, תוך כדי שהוא מסביר לי שהמכשיר הזה בודק מאיפה בקיר מגיעה הנזילה.
ואכן האינסטלטור החביב הצמיד את המכשיר לאזורים שונים בקיר, כמו רופא המאזין בסבלנות לריאותיו של חולה, וניסה במשך דקות ארוכות למצוא את הטפטוף הסורר. לבסוף, ממש כמו פקחי האו"ם באיראן, השרברב משך בכתפיו והכריז: "אני לא מוצא כלום".
• • •
קיוויתי שזה אומר שעכשיו הכתם צריך להתייאש ולעזוב, אבל הדוקטור הסביר לי שזה לא עובד ככה. במקום זה הוא הציע להתקשר לחבר שלו, אינסטלטור נוסף שעובד באותה חברה, כדי שיגיע גם הוא לחוות דעה על הכתם הסורר.
אחרי כמה דקות המתנה שבהן אני והאינסטלטור הראשון חיכינו לאינסטלטור השני, בזמן שאנחנו למדים איש על התחביבים של רעהו - למשל, לגור בדירות שאין בהן כתמים משונים על הקיר (התחביב שלי) או לשתוק במבוכה מול לקוחות (התחביב שלו, מתברר) - הגיע סוף־סוף השרברב הנוסף. הוא הביט, מישש ובאופן כללי הטריד את הקיר עד שפסק חד־משמעית: "נזילה אין כאן".
אחרי שהתעקשתי שהכתם הזה יהיה כתם לכל החיים על הקריירה שלהם אם הם לא יגלו מה הסיפור שלו, האחים מריו הציעו לקרוא למפקח. אחרי שעה נוספת של המתנה מביכה הגיע המפקח, וכמו קודמיו נעמד גם הוא מול הקיר. אלא שאחרי דקה של בהייה, הוא הסיט את מבטו ימינה בחדות והתמקד בעגלה של הקטנה שניצבה עומדת במרכז המסדרון.
"תגיד, יכול להיות שכשאתם מקפלים את העגלה הזו, אתם משעינים אותה על הקיר? למשל, ככה?" הוא שאל, ובהינף יד קיפל את העגלה של הקטנה והשעין אותה על הקיר בדיוק במקום שבו נוצר הכתם, כשהיא יוצרת עוד כתם כמעט זהה לידו.
"יכול להיות..." מלמלתי, והבטתי בכתם במבוכה, מתחנן שהוא יבלע אותי לתוכו. "אז... אפשר להציע לכם קפה?"
nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו