ברכת הגומל

הכל התחיל בביקור הקבוע אצל השיננית. תוך כדי טיפול, בדיוק כשהפה שלי עמוס במכשירים וכאבים, היא עצרה והנחיתה שאלה: "אתה מעשן?" "ממש לא", השבתי, ומייד סייגתי, "זאת אומרת, רק באירועים". "לא יודעת, ממה שאני רואה פה", היא הקשתה, "אתה מעשן". "אמרתי לך, רק באירועים", המשכתי. "פשוט זו עונת החתונות עכשיו, אז את יודעת איך זה - יש הרבה אירועים".

כשהסתיים הטיפול, רגע אחרי שקבעתי אצל המזכירות תור לסבל חדש בעוד חצי שנה, יצאתי החוצה והדלקתי סיגריה. בכל זאת - שיננית זה פעם בחצי שנה ואם זה לא אירוע, אני לא יודע מה כן.

תוך כדי שאני מרעיל את עצמי להנאתי, הגעתי למסקנה שלמרות שאני באמת מעשן רק באירועים - אולי הגיע הזמן להפסיק גם את זה, לפני שהאירוע הבא שאעשן בו יהיה אירוע לב.

מייד נזכרתי בסיפור המוכר של אבא שלי, איך בבוקר אחד הוא פשוט זרק את קופסת הסיגריות שנהג לעשן בקביעות, ולא חזר אליה מאז, כבר כמעט 40 שנה. הסיפור הזה נתן לי חשק לעשות שני דברים: הראשון, ללכת למצוא את הקופסה שהוא זרק, כי בכל זאת מחירי הסיגריות עלו מאוד מאז, והשני, לעשות כמוהו ולהפסיק לעשן.

ומכיוון שאני באמת לא מעשן על בסיס קבוע, כמה קשה זה כבר יכול להיות? את התשובה קיבלתי למחרת בערב, כשישבתי עם חברים לצפות בגמר ליגת האלופות, ובלי סיגריה ליד הבירה הרגשתי אבוד בערך כמו השוער של ליברפול (למי שלא בענייני כדורגל, אספר רק שמאז המשחק האיש עובר על מודעות הדרושים בעיתון).

כי מכל ה"אירועים" שבהם אני מרשה לעצמי להדליק סיגריה, אין ספק שהסיגריה בזמן בילוי עם החברים היא זו שהכי קשה לוותר עליה. אולי בעצם במקום השני, אחרי הסיגריה שבסיום ארוחה טובה. וכמובן הסיגריה שאחרי הופעה, שאותה הרווחתי ביושר, לא? טוב, נראה לי שאני צריך עזרה מקצועית.

התייעצתי עם חבר שהפסיק לעשן וסיפר שהוא נעזר בספר שיצא לאור לפני כמה שנים והפך לרב־מכר אחרי שכמעט כל מי שקרא בו נגמל. אני מודה שהיו לי ספקות, בעיקר כשהחבר ביקש שלא אשכח להחזיר לו את ספר הקסמים כשאני מסיים. "רגע סחבק, אם הפסקת לעשן למה אתה צריך שוב את הספר?" רציתי לשאול, אבל החלטתי לא להתווכח עם טבלת המכירות.

• • •

ארגנתי לי ערב פנוי והתחלתי לנבור בספר, פרק אחרי פרק. מה אני אגיד לכם - לא הייתי צריך להגיע לסוף - כבר אחרי מאה עמודים היה לי ברור שאני מפסיק. לקרוא. לא שאני חלילה מפקפק בשיטה שלדברי המחבר גמלה כבר 7 מיליון ממעשני העולם, אבל אם הייתי רוצה לעבור תהליך נפשי עם עצמי על הספה, הייתי הולך לפסיכולוג, וגם אז הייתי מחפש אחד שמותר לעשן אצלו. אני צריך משהו קצת יותר מחייב וקצת פחות תלוי רק בי.

"למה שלא תנסה סדנה קבוצתית?" הציעה אשתי בזמן הסיגריה הקבועה שלנו על המרפסת בערב (בחייכם, סוף היום, אני והאישה לבד, זה לא אירוע?). איך שהיא אמרה את המילים "סדנה קבוצתית", מייד דמיינתי איך כמו בסדרות האמריקניות אני נכנס לחדר שבו יושבים עוד אנשים שהריאות שלהם צבועות ב־50 גוונים של אפור, ואז אני קם ואומר מול כולם: "אני אבי ואני מעשן חברתי", ומייד כולם עונים לי ב"אוהבים אותך, אבי!" ומחבקים אותי חזק, אבל לא חזק מדי, כדי לא למעוך את חפיסת הסיגריות שיש לי בכיס הקדמי.

מצד שני - לא נראה לי שזה בשבילי. קודם כל, בתור סטנדאפיסט אני רגיל שמשלמים לי כדי לחלוק את הצרות שלי עם אנשים ולא להפך. ודבר שני, אם אני באמת "מעשן חברתי" זה יהיה מאוד לא חכם להכניס ללו"ז הקבוע שלי אירוע חברתי כמו סדנה קבוצתית.

לבסוף, אחרי התייעצות נוספת החלטתי ללכת על הדרכה אישית להפסקת עישון, עם מדריכה שנחשבת למובילה בתחומה, מה שהוא לא יהיה. "אז למה אתה מעשן?" היא שאלה במבט מתעניין ומשועמם כאחד. "אני לא מעשן", עניתי. "לא הבנתי, אז אתה פה לטיפול של הפחתת משקל?" היא שאלה מבולבלת.

האמת שזה הגיוני מאוד שיהיה לה גם טיפול להפחתת משקל - הרי ידוע שמי שמפסיק לעשן מייד מעלה במשקל, וככה היא יכולה לתפוס שתי ציפורים. למעשה, אם בסדנה להפחתת משקל היא גם מחלקת לאנשים סיגריות במקום אוכל - היא בכלל יצרה פה לופ שיכול לפרנס אותה לעד.

קטעתי את ההרהור הפילוסופי שלי כדי לענות לשאלה שלה: "התכוונתי שאני לא מעשן קבוע, אני מה שנקרא מעשן חברתי, ובא לי להפסיק עם זה. כלומר, להפסיק עם העישון, לא עם החברה".

המדריכה הנהנה, ואחרי ששאלה עוד מגוון שאלות על הרגלי העישון, האכילה, הספורט והתשלום שלי, הציעה שלל עצות מועילות כמו "תנסה להחליף את הסיגריה בתפוח" - שזה בעיניי הגיוני בערך כמו שהיא תסכים להחליף את התשלום שלי בקלמנטינה.