נופל וקם

לדיוויד סבידלר יש מטרה: ללמוד קולנוע באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס ולביים סרט על חייו. זה יהיה סרט נוגע ללב, אבל לא קל לצפייה. סרט שיביא למסך הגדול סיפור חיים כואב של תינוק, ילד, נער, גבר, שכל חייו הם מסע הישרדות.

הוא בן 23, משוחרר טרי מגולני ועובד כמוכר בחנות רהיטים ברמת השרון. אנחנו נפגשים בדירת החדר הצנועה שהוא שוכר בבית של משפחה ביישוב אבן יהודה.

"אני עובד קשה כדי לחסוך כסף לנסיעה לאוסטרליה", הוא אומר. "גם שם אני אעבוד, ואז אסע ללמוד באמריקה. הלימודים שם עולים 170 אלף דולר, זה סכום אסטרונומי עבורי, אבל שום דבר לא יעצור אותי".

דיוויד נולד בבית כלא בעיר דונייצק שבאוקראינה. אביו ולרה ואמו אנה ריצו שם עונשי מאסר, הוא על סחר בסמים ובנשק, והיא על סיוע. 

כשהיה בן שמונה חודשים, השתחררה אמו מהכלא. "מה שאני יודע על אותה תקופה זה בעיקר מסיפורים ששמעתי מסבתא שלי מצד אמא, תמר. היא בת 88 ועדיין מתגוררת בדונייצק, אנחנו מדברים לפעמים בטלפון. אבל יש לי זיכרונות גם מגיל מאוחר יותר, כשהייתי בן 4 בערך.

"גרנו עם סבתא שלי, אמא ניהלה מסעדה, ובנוסף היה לנו דוכן בשוק לממכר סיגריות ופיצוחים. אבא היה מופיע בבית לעיתים רחוקות, שם קצת דולרים על השולחן, מחבק את אמא ושוב נעלם. גם אותי הוא חיבק, אני זוכר את החיבוק שלו עד היום.

"היו לי ימים יפים בתקופה ההיא. הייתי משחק כדורגל עם חברים במגרש בשכונה, בחורף עשיתי סקי ליד הבית. בימי הולדת אמא שלי היתה לוקחת אותי ללונה פארק. לא היתה תחושה של מחסור, אבל לפעמים שוטרים באו אלינו הביתה ועשו חיפוש. אני לא יודע מה הם חיפשו".

אחרי תקופה שבה היה משוחרר, נכלא אביו שוב. הוא נרצח בכלא במהלך קטטה, בגיל 35.

"אני זוכר שאמא בכתה. הייתי ילד קטן וכאב לי לראות אותה בוכה. החברים שבאו הביתה אמרו לי שאבא לא יחזור עוד. זה היה כל כך קר. לא דיברו על זה. היה ונגמר, אין יותר. החיים נמשכים".

•  •  •

כשהיה בן 8 וחצי, החליטה אמו לעלות איתו לישראל ולפתוח בחיים חדשים. "אני לא יודע למה היא החליטה לעלות", הוא אומר. "לא עשו לי הכנה מראש למהלך הזה. אנחנו יהודים, מדי פעם שמעתי בבית את המילה ישראל, אבל לא יותר מזה. לא יודע למה אמא החליטה על הצעד הזה, היא היתה מסודרת באוקראינה. אולי בגלל היהדות, אולי כי חשבה שבישראל יהיה לה יותר טוב.

"אבל לילד בן 8 וחצי ברוסיה אין זכות להביע דעה, והרגשות שלו לא מעניינים אף אחד. בחינוך הסובייטי, ילדים לא שואלים שאלות. תהיה בשקט ותעשה מה שאומרים לך. כל ילד הוא סקרן, ואם הוא לא מקבל תשובה ושואל שוב, הוא חוטף מכות. במאי 2003 טסנו לישראל, והגענו לבת ים.

"בהתחלה היה כיף. כולם בסביבה שלנו דיברו רוסית, והחיים בעיר קרובה לים עשו לי טוב. באוקראינה נסיעה לים השחור נחשבה לבילוי של עשירים, וכאן פתאום יש לי ים מתחת לבית".

עם אמו, אנה ז"ל. "אני לא כועס עליה ולא מאשים אותה. היא הידרדרה בגלל אוסף של נסיבות"

אבל מהר מאוד התפכחה האם מהחלום על חיים טובים יותר. "היא היתה אם יחידנית, לבדה עם ילד קטן בארץ חדשה, בלי משפחה, בלי שפה, בלי מקצוע, בלי השכלה, ובלי עבודה. הכסף שהביאה איתה הסתיים במהירות, וההוצאות הלכו ותפחו.

"אמא היתה נעלמת לזמן ממושך. בבוקר הייתי הולך לבית הספר לבד, בלי סנדוויץ'. בערב לא אהבתי לחזור הביתה. גברים באו והלכו, ובסלון התגלגלו מזרקים ריקים. פעמים רבות אמא היתה בקריז וספגתי מכות. אז אחרי הלימודים הייתי הולך לחברים, אוכל אצלם. לפעמים אכלתי בבית תמחוי ליד הבית, הסתובבתי בחוץ וחזרתי הביתה בלילה.

"באחד הערבים, כשהייתי בן 9 וחצי, חזרתי הביתה ומצאתי את אמא שלי תלויה על חבל במטבח. היא ניסתה להתאבד. טיפסתי על כיסא, חתכתי את החבל עם סכין, והצלתי אותה. אם הייתי מגיע כמה דקות מאוחר יותר, היא כבר היתה מתה. זו היתה טראומה איומה. 

"מאז, בכל פעם שהיא היתה מסתגרת בחדר, אפילו בשירותים או במקלחת, הייתי דופק בדלת, לוודא שהיא בסדר. לפעמים הייתי חוזר בערב והיא לא היתה בבית, והייתי מחכה לה עד שתחזור. לא אהבתי את כל מה שקרה איתה, אבל אהבתי אותה ודאגתי לה, היא היתה כל עולמי". 

דיוויד נהג לאסוף פחיות שתייה ריקות או לנקות בחנות סמוכה לבית, ואת הכסף שקיבל נתן לאמו. "בדיעבד, אני מניח שהיא השתמשה בו כדי לרכוש סמים", הוא אומר. לימים, הפך לבלדר של האם הנרקומנית.

"היינו נוסעים במונית ללוד, שם אמא נתנה לי כסף, ואני הייתי יורד בחושך מהמונית, הולך לסוחר הסמים ומביא לה את החומר. פעם, כשהיינו בקניון בבת ים, היא גנבה בשבילי זוג נעליים ונתפסה. עצרו אותה, ואני נשארתי לבדי בקניון. היא ביקשה שאתקשר לחברה שלה ביפו, שתעזור לשחרר אותה בערבות.

"מאז, המצב הלך והחמיר. זרקו אותנו מהדירה השכורה, גרנו אצל חברים או ברחוב, ונותרנו חסרי כל".

בגיל 10 החל להתלוות לאמו בעבודתה במכון ליווי בדרום תל אביב. "כבר לא היה לנו בית מסודר, ולא היה לה איפה להשאיר אותי, אז היא נהגה לקחת אותי איתה. אני זוכר את האורות המעומעמים, את האוויר שהיה תמיד מלא עשן, את המוזיקה ברקע.

"כשאמא עבדה, אני הייתי יושב על הכורסה בחדר הכניסה וצופה בטלוויזיה. הבנות שעבדו שם היו נחמדות אלי. שיחקו איתי, דיברו איתי, התייחסו אלי והעבירו איתי את הזמן כשהיו יכולות.

"זו היתה פעם ראשונה שמבוגרים התייחסו אלי יפה. הבנתי שגם אם אישה היא זונה, היא יכולה להיות בן אדם. הזיכרון הזה מרגש אותי", הוא אומר, ודמעות עומדות בעיניו.

כך זה נמשך חודשים ארוכים. לפעמים היה יושב שעות בחוסר מעש, ממתין לאמו שתסיים את העבודה. "ידעתי מה היא עושה שם, וקיבלתי את זה. אמרתי לעצמי, זה מה שיש, נחכה לסוף הערב ויהיה בסדר. איזו ברירה היתה לי? אבל מעולם לא איבדתי תקווה. לא הרמתי ידיים, והאמנתי שיהיה לי טוב".

הלקוחות שבאו אל אמו לא הסתכלו עליו כלל. "לא עניין אותם שילד קטן יושב במקום כזה. רובם היו נרקומנים, ומה אכפת לאנשים כאלה מה ילד עושה במכון ליווי".

•  •  •

בגיל 11 הוא הועבר למוסד המטפל בילדים שהוריהם אינם יכולים להחזיק בהם - בניגוד לדעתה של אמו. "המוסד הזה היה אמור להגן עלי מפני מה שקורה בבית, להרחיק אותי מאמא, שלא איחשף לשימוש בסמים ולמכוני הליווי.

"אחרי כמה שבועות חזרתי הביתה. ואז שוב הוציאו אותי, והעבירו אותי לפנימייה בחיפה. המסגרת הזאת לחלוטין לא התאימה לי, ומהרגע הראשון נאבקתי בהנהלת הפנימייה במטרה לצאת משם כמה שיותר מהר. זה לא עזר לי. נשארתי שם ארבע שנים, ומדי פעם אפשרו לי לצאת הביתה לחופשה.

"שנה אחרי שנכנסתי לפנימייה, יצאתי הביתה בסוף השבוע. אמא גרה אז עם משפחה נוספת בדירת שני חדרים בבת ים. במהלך כל אותו סוף שבוע היא לא הרגישה טוב.

"ביום ראשון בבוקר, כשהגעתי לפנימייה, הודיעו לי שאמי התעלפה ואושפזה בוולפסון. אחרי שבועיים ביקרתי אותה בבית החולים. היא עלתה קצת במשקל, נראתה טוב יותר ודיברה לעניין. אמרה לי, 'איזה כיף לראות אותך. מה שלומך?'

"הופתעתי לטובה מהמצב שלה והתמלאתי תקווה. הייתי בטוח שהכל הולך לכיוון טוב, שהיא תחלים. חזרתי לפנימייה במצב רוח טוב. באותו ערב השתתפתי במשחק כדורגל בפנימייה והבקעתי שלושה שערים.

"כעבור שבועיים, באחד הערבים, ניגש אלי המדריך בפנימייה ולקח אותי לחדר של העובדת הסוציאלית. גם מנהל הפנימייה הגיע לשם. הם הסבירו לי שלפעמים קורים דברים שאין לנו שליטה עליהם. שלעיתים דברים מסתבכים גם בבתי חולים. הבנתי שמשהו לא טוב קרה, ואז הם זרקו את הפצצה. אמרו שאמא שלי נפטרה מקריסת מערכות.

"למחרת שתי עובדות סוציאליות לקחו אותי ברכב להלוויה. חוץ מהן וממני, היו שם קרובת משפחה רחוקה ונציגה של ארגון סיוע לעולים. אפילו מניין לא היה. אמרו כמה מילים, קברו אותה, וזהו. היא היתה בת 45.

"בכיתי שם קצת, ובאותו רגע הבנתי שמרגע זה ואילך, אני לבד בעולם. אין לי יותר על מי לסמוך. ידעתי שהיום הזה יגיע, ראיתי את אמא נגמרת לי מול העיניים.

"אחרי מותה עברתי תקופה לא פשוטה. היה קשה לי להירדם בלילות. אמא שלי תכננה את הבר־מצווה שלי, אבל לא זכתה לשמוח בשמחתי. בסוף עשו לי בר־מצווה בפנימייה, בלי בני משפחה".

•  •  •

דיוויד נותר לבדו - בלי הורים, בלי משפחה, בלי בית, אבל עם הרבה נחישות ואמונה בעצמו. "ידעתי שאם ארצה משהו, איאלץ להשיג אותו בעצמי. לשמחתי, היו כמה אנשים שעזרו לי בהמשך הדרך". 

בתום שלוש שנים, לקראת העלייה לכיתה ט', הוא עבר ללמוד ולהתגורר בפנימייה במרכז הארץ. "בהתחלה הרגשתי שלא רצו אותי שם. נתנו לי להרגיש שאני לא מספיק חכם, לא מסוגל. בסוף התקבלתי לכיתה במסלול בלי בגרויות. במקום לעזור לי, שמו לי מחסומים.

"אבל כמו תמיד, האמנתי בעצמי. דווקא זה שלא האמינו בי דרבן אותי להוכיח מה אני מסוגל. הלכתי לשיעורים בכיתות מקבילות, שלמדו לבגרות. למדתי לבד. בסופו של דבר עשיתי בגרות בכל המקצועות, וקיבלתי תעודת 'מצטיין מנהל'. הוכחתי לכל מי שלא האמין בי שאני מסוגל".

במהלך השנים הראשונות בפנימייה היתה לו משפחה מארחת ממרכז הארץ. "ביליתי אצלם את סופי השבוע, ושם הכרתי לראשונה בני נוער מסוג אחר - איכותיים, ברמה סוציו־אקונומית שלא הכרתי בחיי הקודמים. נחשפתי לעולם חדש. פתאום היה לי אתגר: להשתלב בחיים של אנשים נורמליים. אנשים שחיים בכיף, בלי דאגות, מטיילים, הולכים לים. הצטרפתי לצופים, ונשאבתי לזה".

"אף אחד לא צריך לפחד להגשים חלומות, גם אם הם נראים הכי מוזרים בעולם". סבידלר

הקשר עם המשפחה ההיא נקטע בחופש הגדול שלפני כיתה י"ב, "אין לי מושג למה, לא עשיתי שום דבר לא בסדר. ניסיתי לברר, לבדוק, ועד היום אין לי תשובה. הם פשוט לא היו יכולים לארח אותי יותר.

"שוב מצאתי את עצמי לבד. הרגשתי כמו הומלס. כל החופש הגדול הייתי לבד, עבדתי בעבודות מזדמנות. ניסיתי לגור בבית השאנטי בתל אביב, אבל זה לא התאים לי ועזבתי אחרי שבוע. טסתי עם חברים לחופשה ביוון.

"כשחזרתי לארץ, חבר לכיתה בפנימייה הציע לי לבוא לגור בבית של המשפחה שלו. הם הפכו למשפחה החדשה שלי. חברים נוספים מהכיתה תמכו בי. בהסעות, בבגדים, באוכל, ולפעמים גם בכסף או בכל צורך אחר. כך זה נמשך במשך כל כיתה י"ב, ובעצם, עד היום".

את בחינות הבגרות הוא עבר בהצלחה רבה. "שמחתי שהצלחתי, הוכחתי לעצמי שאני מסוגל לעמוד בכל משימה שאציב לעצמי, אבל לא נחתי על זרי הדפנה. החלטתי לדחות בשנה את הגיוס ולעשות שנת שירות. התנדבתי להיות מדריך של נוער בסיכון במסגרת תנועת הצופים ברמת גן. היתה לי אופציה לתרום, ולקחתי אותה בשתי ידיים. 

"גרתי בקומונה עם חברים, וטיפלנו בנערים עם צרכים מיוחדים. התחושה שלי היתה שהפעילות שלי תורמת לי המון. התבגרתי, דאגתי לאחרים. מספרים לנו שכל אחד הוא מיוחד, עולם ומלואו. אני מאמין שאף אחד לא מיוחד, מי שמשקיע ורוצה - מגיע ומצליח".

עם סיום שנת השירות ולקראת הגיוס לצה"ל, ניצב דיוויד בפני משוכה לא פשוטה. "היה ברור לי שאשרת כחייל ביחידה קרבית, אבל המשקל שלי באותם ימים הגיע ל־127 ק"ג, וזה היה בעייתי", הוא מספר. "למרות זאת התגייסתי לגולני כחייל בודד. עשיתי טירונות ואימון מתקדם, הוכשרתי כלוחם בגדוד 51, ואת המשך השירות עשיתי בחטיבה. לא נתתי למשקל לעצור אותי. בתוך כמה חודשים ירדתי 30 ק"ג, ובהמשך עוד 10 ק"ג. היום אני שוקל 85 ק"ג". 

במשך שירותו בחטיבה סבל מקשיים כלכליים. "הסיוע שקיבלתי מהצבא כחייל בודד, כמה מאות שקלים, לא הספיק לי. העבירו אותי לחמ"ל של החטיבה, כדי שאוכל לעבוד בחופשות ולהרוויח קצת כסף.

"הייתי סמל מבצעים ועשיתי עוד תפקידים. הקצינים ידעו על מצבי ועל העבר שלי, ועזרו לי. סיימתי כעוזר קמב"ץ בדרגת סמ"ר, וזכיתי לכבוד גדול כשקיבלתי תעודת מצטיין מח"ט. לקראת סוף השירות הלכו לקראתי ואפשרו לי לצאת יותר הביתה, כדי שאוכל לעבוד ולהתפרנס כמאבטח".

•  •  •

במבט לאחור על עשר השנים שחלפו מאז הלכה אמו לעולמה והותירה אותו לבד בעולם, דיוויד בוחר שלא להפנות אצבע מאשימה כלפי איש. גם לא כלפיה.

"אני לא כועס על אמא שלי ולא מאשים אותה. אני מבין שהיא הידרדרה בגלל אוסף של נסיבות. שפה, עבודה, פרנסה, קושי מנטלי להתמודד. אני בטוח שאם היתה בחיים, היא היתה גאה בי על ההישגים שלי. כל הורה גאה בהצלחת ילדיו.

"עם זאת, אני לא יודע איפה הייתי היום, אם היא היתה בחיים. אולי הייתי במצב הרבה יותר גרוע, כי הייתי משקיע יותר מאמצים ואנרגיות כדי לעזור לה, במקום לעצמי. צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה. היום אני מחליט מה לעשות או לא לעשות בחיי".

"קיבלתי תעודת מצטיין מח"ט". כחייל בגולני

אחרי השחרור, חבר סייע לו למצוא עבודה בחנות רהיטים. "לא היה לי ידע מוקדם במכירות, נתנו לי הדרכה קצרה וזרקו אותי למים. למדתי מהר. נכנסתי לעניינים במהירות, הוכחתי את עצמי ואני מצליח בעבודה. מאז שהבוס שלי נחשף לסיפור האישי שלי, הוא דואג לי, מפרגן, נותן לי בונוסים. המוטיבציה שלי בשמיים".

וכשהוא חוזר הביתה, הוא כותב למגירה עד השעות הקטנות של הלילה. "אני ממציא סיפורים וכותב תסריטים, שיעזרו לי בלימודי הקולנוע. בעיקר אני כותב את סיפור חיי: אפיזודות שזכורות לי מכל השנים, כמו סצנה של ילד שמבלה את הערבים במכוני ליווי.

"אני הולך ללמוד קולנוע בארה"ב, כי שם האיכות והרמה הכי טובות. המוסד האקדמי הכי טוב ללימודי קולנוע הוא UCLA, ואני אקח את זה הכי רחוק שאני יכול. זה לא חלום, זו מטרה, ואני בטוח שאשיג אותה: לבנות סיפור ולהביא אותו לקולנוע דרך העיניים שלי. השאיפה שלי היא לזכות באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. האתגר לא מפחיד אותי". 

הילדים שלו, הוא מבטיח, "יקבלו את החינוך הכי טוב. הם ילמדו להיות קודם כל בני אדם ולקבל החלטות נכונות. היום לא צריך להכות ילד כדי לחנך אותו. אחרי מה שעבר עלי, ברור לי שלעולם לא ארים יד על הילדים שלי.

"אף אחד לא צריך לפחד להגשים את החלומות שלו, גם אם הם נראים הכי מוזרים בעולם. אם זה מה שאתה רוצה או אוהב - תעשה את זה. אל תפחד. אני מעולם לא פחדתי לחלום על דברים שיהיו לי. תמיד הקפדתי לעשות את מה שעושה לי טוב. האדם הוא שיוצר לעצמו את התחושות, לטוב ולרע".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו