מאחורי הסורגים

לפני שבוע השתחררתי מהכלא. או.קיי, זה היה שעתיים אחרי שנכנסתי אליו, אבל עדיין, תודו שלא ראיתם את זה מגיע. האמת היא שגם אני לא: הכל התחיל כשתוך כדי נהיגה קיבלתי שיחת טלפון (בדיבורית, אל תדאגו. לא בגלל זה הגעתי לכלא). על הקו מהצד השני היה קול נשי אנרגטי מדי ביחס לשעה: "בוקר טוב! מדברת ק' משירות בתי הסוהר. אולי תרצה לבוא לכלא?"

רציתי להסביר לגברת שלמרות שעדיין לא סגרתי נופש משפחתי לקיץ, הכיוון כרגע הוא יותר כרתים ופחות סורגים. אבל אז הגיע ההסבר: מתברר שיש רדיו שמשדר לאסירים בבתי הכלא בישראל, והוא אפילו זוכה לאחוזי האזנה גבוהים ביותר (לא מפתיע - הרי מדובר בקהל שבוי). 

מתברר גם שברדיו הזה מדי פעם מראיינים אמנים מכל מיני תחומים, ואם חשבתם כמוני שמדובר בראיון טלפוני - אז לא. אולי בגלל שהאסירים מעדיפים לא לבזבז את שיחת הטלפון שלהם, ואולי משיקולים אמנותיים, הם מעדיפים שהאמן, כלומר אני, יגיע לאולפן, כלומר לכלא. 

מייד החלטתי שאני הולך על זה. בכל זאת, מה הסיכוי שייצא לי לבקר בכלא מתישהו. אני הרי סטנדאפיסט, לא פוליטיקאי. אמנם עברו לי בראש כמה היסוסים בסגנון מה אם הסוהר יאבד את המפתח, מה אם לא יאמינו לי שבאתי רק לביקור ומה אם אסתבך בקטטה המונית עם חבורה של אסירים היספאנים (בטלוויזיה בכל כלא יש חבורה של אסירים היספאנים, שמעבירים את הזמן בלהרים משקולות ולנהל קטטות עם כל מי שהוא לא אסיר היספאני). אבל בשורה התחתונה היה לי ברור שמדובר בחתיכת חוויה, ולכן אני לא מתכוון לוותר עליה. 

"אני אבוא לאסוף אותך חזרה ב־11, אבל תודיע לי אם במקרה מורידים לך שליש ואתה יוצא קודם, הא?", אמר לי בחיוך הנהג שהוריד אותי בשעת בוקר מוקדמת בפתח מתחם בית הסוהר. 

"אני אשתדל", השבתי, וחיכיתי לליווי שיכניס אותי לתוך המתחם. הדבר הראשון שתופס את העין אחרי שעוברים את הבדיקה הביטחונית וחוצים את המסדרונות הארוכים של הכלא, הוא הניקיון. בניגוד למה שהיית אולי מצפה, כל מקום שאליו אתה מביט נראה מצוחצח, וגינות קטנות ומטופחות מפרידות בין האגפים השונים. 

לרגע אתה עלול לחשוב שהגעת לאיזה מתקן נופש, אבל דלת הברזל הכבדה מזכירה לך מייד שהמקום אמנם מספק חוויית "הכל כלול" - אבל מהסוג שהיה גורם לך לנתק כל קשר עם סוכן הנסיעות. 

"בוא, אני אכיר לך את החבר'ה", אמר לי הסוהר המלווה שהצמידו לי. "רק תזכור, לא נהוג לשאול אותם על מה הם יושבים. בסדר?", הוא הוסיף בחיוך, אבל בטון רציני לגמרי, ואני הבנתי שהמונח "קהל קשה" עשוי לקבל היום משמעות חדשה לגמרי. 

כמה דקות אחר כך, בתוך אולפן הרדיו הקטן והמקצועי באופן מפתיע של הכלא, השיחה כבר היתה נינוחה יותר: המראיינים־אסירים שאלו שאלות על הקריירה, על עולם הבידור ואפילו נתנו כמה עצות (הקורא ארז טל - לחבר'ה יש פורמט ריאליטי לא רע להציע לך. דומה ל"אח הגדול", רק בלי שאף אחד יוצא מהבית). 

תוך כדי הראיון ניסיתי ביני לבין עצמי לנחש את הסיפור של המראיינים שמולי. אחד מהם נראה כמו קלישאת כלא מהסרטים: קרחת, שרירים וקעקועים. השני לעומת זאת נראה כאילו (כמו שאומר האדמו"ר מדלי) נקלע לסיטואציה: בן 20 פחות או יותר, רזה, חייכן ומדבר מהר בערך כמו כל צעיר ישראלי בגילו. 

התקשיתי לנחש איזו פנייה לא נכונה בחיים הובילה אותו הנה, אבל נזכרתי מייד באזהרה של הסוהר ובלעתי את הסקרנות. בינתיים, במקום לשאול בעצמי המשכתי לענות על השאלות של האסירים. באיזשהו שלב הבנתי שיותר משהם מתעניינים בי - הם מתעניינים בדרך של אדם לייצר לעצמו מסלול חיים נורמטיבי. 

כשהסתיים השידור ויצאנו לחצר, כבר לא התאפקתי: "אז איך הגעת לפה בכלל?" שאלתי את הרזה, מקווה שלא חציתי איזה קו דמיוני. אבל הוא לא התרגז. רק השפיל מבט וענה. אמנם לא סיפר על האירוע הספציפי שהוביל אותו לכלא, אבל כן סיפר על הדרך לשם: על הילדות שלו, על הסביבה ועל החברים הבעייתיים. ויותר ממה שסיפר בלט בסיפור שלו מה שלא היה בו: היעדר המילים "אבא" או "אמא". לעומת זאת, הנוכחות המוגברת של המילים "לבד" ו"התגלגלתי" הסגירה הכל. 

"אז מה נוסבאום, אתה נשאר פה לסוף השבוע?", שאל בחיוך אסיר נוסף שיצא לחצר וקטע את השיחה. לאט־לאט התגודדה סביבנו חבורה גדולה של אסירים, והשיחה הפכה לקבוצתית כשהפעם אני בתפקיד השואל, וחבורת הגברים בכתום מתנדבת לענות בפירוט על כל השאלות. 

הם סיפרו לי על התנאים בכלא, על הארוחות, על המסדרים ואפילו קצת על הריבים. לבסוף, אחרי שהסוהר רמז לי שזמננו תם ולא נהוג לבקש פה הארכה, הבטחתי לחבורת האסירים שאשתדל לא לבוא לבקר אף פעם, ויצאתי החוצה בליווי הסוהר "שלי". 

במכונית בדרך הביתה נזכרתי שוב במבט המבויש של האסיר הצעיר שאני לא יודע מה הביא אותו לכלא, אבל ברור לי שזה לא "גורל" ולא "מזל" - רק הזנחה והתעלמות. ואולי בעצם זה נכון לגבי כל האסירים שפגשתי היום, חשבתי לעצמי והמשכתי להביט מהחלון אל הפקק בחוץ. 

•  •  •

אני מגיע הביתה בדיוק בזמן למסדר המשפחתי - מקלחות והרדמות לקטנות. "אבא, איפה היית היום?", שואלת הגדולה. "הופעתי בבית סוהר", אני משיב, והיא פותחת עיניים גדולות וחומות. "והיו שם אנשים רעים?", היא שואלת. "גם, אבל בעיקר היו שם אנשים שלא פגשו מספיק אנשים טובים", אני משיב לה, ומלטף לה את הראש עד שהיא נרדמת.

nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו