הקיץ של 2002 תפס אותי באילת. התכנון היה לעבוד בצוות בידור של מלון, אבל היעדר הכישרון שלי בתחום האגדו־דו בנוסף לנטייה שלי להתעצבן בשמש, הובילו אותי ביחד עם א', חבר הילדות שלי, למלצר במסעדה שכבר לא קיימת מתחת למלון שכבר לא קיים, באילת של 2002, שגם היא כנראה כבר לא קיימת.
לוח הזמנים שלנו היה די קבוע: היינו מתעוררים בבוקר - שזה השם שאנשים בגיל 22 נותנים לצהריים, יורדים לרבוץ בחוף הים, משם הולכים לעבודה, ובערב מבזבזים את הכסף שהרווחנו על בילוי באחד הברים בעיר.
כשלתוך הלו"ז העמוס הזה נוספה גם צפייה במשחקי הכדורגל של מונדיאל 2002 ביפן, חשבנו שאולי כדאי להתחיל לקרוא עיתונים או לראות חדשות כדי להתבאס קצת מדי פעם, אחרת עוד נמות מרוב אושר.
אני חושב שלא פספסנו אפילו משחק אחד במונדיאל הזה, כולל דנמרק נגד סעודיה - משחק שגם בדנמרק ובסעודיה צפו בו רק אנשים שאיבדו את השלט. אבל בכל זאת, למרות האושר שבשילוב בין בטלה לכדורגל, משהו היה חסר: החבר'ה! כל מי שראה פעם משחק כדורגל יודע שאין כמו לראות אותו עם החבר'ה שלך, ולכן לקראת משחק הגמר החלטנו לקחת יום חופש מהעבודה ולעלות צפונה, כדי לצפות בגמר עם החברים שלנו מהבית.
קבענו לצאת לדרך בתשע בבוקר, אז התעוררנו באחת עשרה ואחרי התארגנות קלה יצאנו לדרך. היה לנו עוד מספיק זמן עד המשחק, ככה שהאיחור לא נראה לי משמעותי. גם לא העובדה שהאוטו של א', שותפי למסע, היה בעצם הכלאה בין פיג'ו מהסבנטיז למכונת כביסה.
שעתיים אחר כך השאננות הזו התבררה כטעות: באמצע כביש הערבה, בין עין חצבה לאין כלום, הרכב השתנק, ועשן לבן היתמר מהמנוע. האוטו בן 30, יש לו חום גבוה.
"אל תדאג, הוא פשוט קצת התחמם. צריך רק לתת לו מים ואנחנו מסודרים", אמר א' ושלף מתא המטען ג'ריקן שרמז שזו לא הפעם הראשונה שהאוטו שלו הופך לקומקום.
אחרי שמילאנו מים, בדקנו שמן וניסינו אפילו טיפולים אלטרנטיביים יותר כמו שיחות עם האוטו, שיחות עם בורא עולם ואפילו ניסיון לשיחת ועידה עם שניהם, א' סובב את המפתח, אבל המכונית סירבה להניע וכך גם התוכנית שלנו לראות את המשחק עם החבר'ה. א' נשבר ואמר שצריך גרר שיחזיר את האוטו לאילת ואותנו לנקודת ההתחלה, שבה אנחנו רואים את המשחק לבד בכוך השכור שלנו באילת.
אמנם כבר היו אז טלפונים ניידים, אבל מה שהיה נייד בהם זה בעיקר בעל המכשיר, שזז ממקום למקום כדי לחפש קליטה. לבסוף, אחרי שעלינו על גבעה מתאימה, הצלחנו ליצור קשר עם איזו חברת שירותי דרך, והמוקדנית הבטיחה שהגרר יגיע לחלץ אותנו בתוך שלוש שעות.
אחרי שלוש שעות שבהן לא נראה גרר באופק, חזרנו לגבעה והתקשרנו שוב למוקדנית. היא הסבירה שהגרר קצת נתקע בחילוץ אחר (הו, שלום גברת אירוניה, נחמד שקפצת), והיא דווקא ניסתה להודיע לנו, רק שלא היינו זמינים. בכל אופן, אמרה, היא מקווה שהוא יצליח להגיע בשעות הקרובות, בהנחה שימצא את נקודת הציון המדויקת שמסרתי לה - על הכביש ליד החול.
החלטתי להפסיק להיגרר ולמצוא גרר בעצמי. "לאן אתה הולך?" שאל אותי א'. "למצוא גרר. אתה מוזמן לבוא", אמרתי, והתחלתי לצעוד לכיוון האורות במרחק. כעבור יותר משעה של צעידה בתוך שלוליות הזיעה של עצמנו אני ו־א' הגענו לקיוסק/בית קפה קטן, צמוד לתחנת דלק בפאתי יישוב בדואי זנוח, לא רחוק מהמקום שבו הרכב שלנו הפך לפסל סביבתי.
בעל המקום כנראה לא שמע על הכנסת האורחים הבדואית המפורסמת, כי כשסיפרתי לו על עלילות צמד רעים במדבר הוא אפילו לא הרים את הראש, רק הצביע על בחור גדול ממדים שישב ליד שולחן בפינת הקיוסק. ניגשנו אל הבחור וסיפרנו לו את הסיפור מהתחלה. "כן, יש לי גרר", הוא ענה בחוסר סבלנות, "אבל עכשיו אני לא גורר שום דבר. עכשיו משחק!", פסק בהחלטיות והפנה את מבטו אל הטלוויזיה הגדולה שניצבה על הדלפק. מרוב חול וייאוש כבר כמעט שכחתי למה יצאתי היום מהבית: הגמר!
התיישבתי על כיסא פלסטיק לבן ושיפרתי עמדות מול המסך. "רגע, מה יהיה עם האוטו?", שאל אותי א' המודאג, שבוודאי כבר דמיין בעיני רוחו איך שודדי מתכות הופכים את הפיג'ו שלו לפאזל 500 חלקים.
"אחר כך נדאג לאוטו. עכשיו משחק!", חזרתי על המנטרה של הגדול. א' התיישב לידי בחוסר ברירה. הקיוסק/בית הקפה שלנו התחיל להתמלא, ועד שריקת הפתיחה כבר חלקו איתנו את החלל הקטן ארבעה חיילים, שגם להם כנראה היום הזה השתבש איפשהו בדרך, שני חרדים שספק אם אלוהים יודע איך נקלעו למקום, וכמה חבורות של גברים מקומיים, שמטבע הדברים תפסו את המקומות הטובים יותר ליד המסך.
את המכנה המשותף לחבורה האקלקטית שלנו מצאנו בערך חצי שעה אחר כך, כשכולם קפצו וצעקו "יש!" כשברזיל עלתה ליתרון על גרמניה, נבחרת שכנראה לא אהודה בשום מקום בעולם פרט לגרמניה.
בגול השני כבר השקנו זה עם זה כוסות קפה וקולה. בסיום, כשהמשחק הסתיים בניצחון 0:2 לברזיל, ניגשתי שוב אל הבחור הגדול. "יאללה, ניסע לאוטו שלנו?", שאלתי אותו. "רגע, ראינו את כל המשחק - לא נראה הנפת גביע?", הוא שאל בחיוך. כשהקפטן הברזילאי הניף את הגביע, נעמדנו כולם ומחאנו כפיים בהתרגשות, כאילו נבחרת המועצה המקומית שלנו היא זו שזכתה. ואז הבנתי שבאמצע המדבר, מוקפים בזרים, בכל זאת ראינו את המשחק עם החבר'ה.
nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו