כבר הרבה זמן שאני מחכה שיהיו לי אחר צהריים פנויים כדי לבלות בהם זמן איכות עם הילדות, והנה השבוע סוף־סוף זה קרה. "בנות! לאן בא לכן שאבא ייקח אתכן?" שאלתי בהתלהבות. "לאמא!" הגיעה התשובה, ואני הבנתי שאולי הן לא הפנימו עד הסוף את הפורמט של יום כיף עם אבא.
אז בלי לחשוב פעמיים (וחבל, אגב, אולי היה עדיף לחשוב פעמיים במקרה הזה) הצעתי להן ללכת לים. "לים?" העיניים שלהן נדלקו, אבל אני פספסתי את נורות האזהרה. "אתה לוקח אותן לבד לים?" שאלה אשתי. "כן מאמי, מה הבעיה?" השבתי. "אבל אתה שונא ללכת לים!" היא אמרה. "אני? אני מת על ים!" שיקרתי.
כלומר, אני מאוד אוהב את הים, כמו שאני אוהב הרי געש: זה מדהים להסתכל, אבל אין לי שום עניין להתקרב. הסיבות לסכסוך ביני לבין הים מגוונות, או כמו ש(בערך) כתבה חנה סנש: החול והמים, רשרוש של המטקות, החום בשמיים, שכבר ייגמר לעולם. ובכל זאת, לאור ההתלהבות של הבנות החלטתי הפעם ללכת על זה.
לפני היציאה ארזתי תיק ובו רק מה שהכרחי על פי ההנחיות המדויקות של אשתי - בגד ים, מגבת, בגדים להחלפה, בגדים אחרים להחלפה, כי אולי הבגדים להחלפה יתלכלכו, קרם הגנה במספר שמאפשר שהייה על השמש עצמה, וכמובן קופסה עם מזון שיספיק להישרדות של חודש על אי בודד, בהנחה שאתה מעוניין לחזור מהאי שמן יותר משנסעת אליו.
אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה של אימהות למלא את הילדים באוכל בים. לא עדיף לדאוג שיהיו כמה שיותר קלילים כשהולכים למקום שיש בו סכנת טביעה?
במעלית עוד הספקתי לפגוש את השכנה מלמעלה. "הולכות עם אבא לבריכה?" היא שאלה את הילדות בחיוך. "לא, לים", השבתי, והיא מלמלה "בהצלחה" בטון מודאג ונעלמה לדרכה.
• • •
כשהגענו לחוף החלטתי שבתור אבא אחראי או אבא שראה פעם איך מתנהג אבא אחראי, דבר ראשון צריך להעביר תדריך בטיחות: "אוקיי בנות, כמו שאתן רואות יש דגל אדום, וזה אומר שהים קצת סוער היום, לכן אף אחת לא זזה ממני לשנייה. זה ברור?" שאלתי והפניתי מבט אל האוויר שמסביבי. הבנות כבר לא היו שם.
אוקיי, אין מה להילחץ. מה כבר יכול לקרות לילדה בת שנתיים ולילדה בת 5 לבד בים התיכון? אה, הנה הן, ליד הקיוסק. "אבא ארטיק!" צרחה הקטנה בהחלטיות, כשהגדולה מביטה בה במבט גאה של מנטורית שרואה את החניכה שלה מיישמת את כל מה שהיא לימדה אותה.
"ארטיק זה קינוח, קודם תאכלו את מה שאמא ארזה לנו", השבתי ופתחתי את הקופסה, שבגלל החום הכילה בשלב הזה בעיקר חול וסוג של גרבר בטעם סנדוויצ'ים ופירות. נו טוב, שיאכלו ארטיק. בסך הכל מדובר במוצר שמכיל את כל אבות המזון שילד זקוק להם בקיץ - שוקולד, וניל ומקל.
אחרי שיחה ארוכה עם הבנק הצלחתי לגייס את הסכום שהמוכר דרש עבור שני ארטיקים, ואחרי שפרסתי את התשלום עד נובמבר יכולתי לשבת בנחת על כיסא (לא) נוח ולראות את הכסף שלי נמס, בכל המובנים: בתוך שתי דקות הילדות הפכו לנהר שוקולד עם פצפוצים, בזמן שאני מנסה לנצח את השמש ומפגין כישורי ליקוק שלא היו מביישים את העוזר של פוטין בטקס הפתיחה של המונדיאל. למה לכל הרוחות החליטו שדווקא בים צריך לאכול אוכל שרגיש לחום? לדעתי, היה הרבה יותר הגיוני לאכול פה חמין.
• • •
ואז הגיע רגע האמת: "אבא, אנחנו רוצות למים!". אמנם כשהצעתי לבנות ללכת לים יכולתי לצפות שבאיזשהו שלב הן ירצו להירטב, אבל עכשיו כשאני פה אני מבין את גודל האחריות.
"בטוח?" ניסיתי להציע פעילויות ימיות אחרות כמו לבנות ארמון בחול או לגלוש (באייפון). אבל הבנות, הגיוניות שכמותן, התעקשו שאם הגענו לים צריך גם להיכנס למים. לך תבין. אז אזרתי אומץ, ניפחתי מצופים וכמו אמא אווזה הובלתי אחריי את צמד האפרוחיות היישר אל הים הכחול הפתוח.
אחרי שלושה צעדים נתקלתי בבעיה הראשונה: הפרשי הגובה ביניהן יצרו מצב שבו כשלגדולה נעים הקטנה טובעת, וכשלקטנה נעים לגדולה קר. בשני המצבים, אגב, לי לא היה נעים. לבסוף מצאנו איזון, שבו הגדולה על הברכיים שלי והקטנה על הכתפיים, בזמן שאני נהנה מפריצת דיסק תוך כדי שאני מתפקד כשובר גלים.
"כיף לכן?" שאלתי, מנסה להתעלם מסילוני המים שנוהרים לפרצוף שלי בהמוניהם. "כן!" השיבו הילדות. באותו רגע הרגשתי שזה שווה הכל - את החום, את החול, את ה... "מדוזה!" צרחתי כשהיצור השקוף והרירי התקרב אלי ואל הבנות.
"מדוזה!" צרחתי שוב כדי להזהיר את כל מי שבסביבה. בדרך ליבשה הבטוחה היה נדמה לי שעוד הספקתי לשמוע אמא אחת צועקת לי שזו לא מדוזה, זו שקית של רמי לוי, שזו עקיצה מסוג אחר לגמרי, אבל אני לא יכולתי להרשות לעצמי לקחת את הסיכון.
אחזתי היטב את הילדות ורצתי החוצה באמוק, מרחיק אותנו מאזור הסכנה. תוך כדי ריצה מהירה לא שמתי לב, ודרכתי בכף רגל יחפה על מגרפת פלסטיק קטנה שנזנחה על החול.
"מי הטיפוס חסר האחריות שמביא צעצועי ים לים?" חשבתי לעצמי בעודי מדדה על רגל אחת בחזרה למקום שלנו בחוף, לקול צחוקן של הבנות שמפגן ההיסטריה שלי שעשע אותן עד מאוד.
"נו, איך היה בים?" שאלה אשתי כשפתחנו את הדלת.
"תענוג. אמרתי לך שאני מת על ים. אבל בפעם הבאה - נראה לי שנגוון קצת עם בריכה", השבתי, וצלעתי לכיוון המקלחת.
nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו