הכל התחיל כשבאחד מימי השבוע ביליתי עם הילדות אחר הצהריים, והגדולה ביקשה שאתן להן שלוקים. למי שלא תפקד כהורה בעשור האחרון אסביר ששלוקים זה בעצם מיץ קפוא בשקית פלסטיק ובטעם פלסטיק, שילדים נוטים להתמכר אליו בחודשי הקיץ.
"בכיף. למה לא?" השבתי, ומייד גיליתי למה לא. "למה הן קיבלו 'שלוקים' לפני שאכלו ארוחת ערב?" שאלה אשתי מייד כשנכנסה הביתה. "מי אמר שהן קיבלו 'שלוקים'?" היתממתי, אבל הידיים הסגולות של הגדולה, יחד עם הפנים הסגולות של הקטנה והנגיעות הסגולות על הספה בסלון (דווקא יצא נחמד) לא השאירו מקום להכחשה. שלוקים הוא מוצר בדרגת הפללה מאוד גבוהה.
"מאמי, סיכמנו שאין ממתקים לפני ארוחת ערב, נכון? חייבים להיות עקביים. אי אפשר שאני תמיד אהיה השוטר הרע!" אמרה אשתי. "למה לא? מישהו חייב להיות, ואני ממש גרוע בזה. חוץ מזה", ניסיתי להסביר לה, "זה לא בדיוק השוטר הרע. בסרטים אמריקניים תמיד יש את השוטר המצחיק והשובב ואת השוטר הרציני, שבסוף מתברר שיש לו לב גדול והוא תופס את הפושעים ונהיה הגיבור של הסרט. זה תפקיד ממש מגניב, כדאי לך."
המבט שקיבלתי כתגובה לניסיונות השכנוע שלי הבהיר שעדיף שאני אסתום לפני שמפקד התחנה יוציא אותי לפנסיה מוקדמת. וחוץ מזה, היא צודקת: עקביות היא הדבר הכי חשוב ביחסים בין הורים לילדים. אני שומע את זה באופן עקבי מאז שיש לי ילדים מאשתי, מההורים שלי, מההורים שלה, מהורים של ילדים אחרים ומסופר נני (כשהתוכנית שלה משודרת, לא יודע בדיוק מתי זה. בקטע של לוח השידורים היא פחות עקבית).
ודווקא בגלל זה כל כך הופתעתי בערב, כשחזרתי מהופעה ומצאתי את הקטנה נוחרת במיטה שלנו כמו דוב בדצמבר. "למה היא במיטה שלנו? אמרנו שחייבים להקפיד כדי שתתרגל לישון לבד, לא?" הפעם היה תורי לגלם את המבוגר האחראי.
"כן, אבל היא התעוררה מלא, ולא היה לי כוח לקום אליה בכל פעם, והייתי לבד, כי לא היית פה, והיא גם נראית לי קצת חולה", אשתי השתמשה בכל התירוצים יחד, כדי שאבחר את המתאים מביניהם.
הדבר הנכון היה כמובן להחזיר את הילדה למיטה שלה - והדבר המהנה היה לעשות את זה תוך כדי שאני מסביר לאשתי על החשיבות שבעקביות, בזמן שאני חוגג את הכיף שבצדקנות. אבל השעה והעייפות גרמו לי פשוט להעלים עין אחת כדי לעצום שתי עיניים ולחזור לישון.
* * *
כשהתעוררתי בבוקר, אחרי שהצלחתי להפריד את הברך של הילדה מהצלעות שלי, להחזיר את רוב החוליות בעמוד השדרה למקום ולקום מהמיטה, הגיע עוד פרק בסדרה המשפחתית שלנו. אחרי שהילדות התלבשו (מעולם לא תיארה מילה קצרה כל כך תהליך ארוך כל כך. הן כבר בגיל שהן בוחרות את הבגדים לבד בכל בוקר, מה שאומר שאני בגיל שאני מרים את כל הארון בחזרה מהרצפה לבד בכל בוקר), הן התיישבו לאכול את ארוחת הבוקר, שכוללת דגנים מהסוג היותר בריא (או פחות מזיק, תלוי אם אתם הורים או רופאים), והגדולה הביטה בי והפילה את הפצצה.
"אבּוש, אפשר לראות טלוויזיה עם האוכל?" דממה השתררה, בעוד אני ואשתי הבטנו זה בזו. באופן עקרוני בבית שלנו אסור לראות טלוויזיה בבוקר. הבנות יודעות את זה, ולכן הן שיגרו למשימת השכנוע את זו מביניהן שיודעת להגיד "אבוש", בטון שהיה גורם לאיראנים לסגת מתוכנית הגרעין ולצייד את חיזבאללה ברובי בועות סבון.
מצד שני, אם הילדות יצפו בפרק אחד של סדרה, רק אחד, זה יקל עלי ועל אשתי לסיים את ארגוני הבוקר ולהגיע לעבודה בשעה סבירה וכשאנחנו נראים כמו בני אדם ולא כמו משהו שהוחזר בפרויקט החזרת ציוד לצה"ל.
מצד שלישי, העקביות, הו העקביות. איזו משמעות יש לכללים אם מפרים אותם בתדירות של פעמיים בשבוע? אוקיי, פעמיים ביום. "אז אבוש, אפשר בבקשה סדרה אחת?" הילדה חזרה על השאלה, והמבטים ביני לבין אשתי הפכו לתחרות שבה המנצח הוא זה שלא ימצמץ ראשון.
שנינו רצינו לשבור את הכללים המיותרים שייסדנו ברגע של חולשה, שבו חשבנו בטעות שאנחנו חזקים, אבל אף אחד לא רצה להיות זה שיקבל אחריות על חוסר האחריות.
"לא מאמי, אסור לראות טלוויזיה בבוקר, אתן יודעות את זה", הכרזתי, מה שנתן את האות למסכת שכנועים, תחנונים והתעקשויות. החלק הקשה בסיפור היה הידיעה שאפשר לעצור את אירועי יום הזעם שמתרגשים עלינו פה בתוך רגע אחד, ובלחיצת כפתור: הכפתור של ה־VOD בשלט של הטלוויזיה.
* * *
ובכל זאת, עמדנו בפרץ. אין ברירה, מוכרחים להיות עקביים. איכשהו הצלחנו לסיים את ההתארגנות, ואני והילדות יצאנו לדרך, כשהן משחזרות לי באוטו סצנות בכי שלא היו מביישות את ניימאר.
"מתוקות, אולי תפסיקו לבכות?" שאלתי כשיצאנו מהרכב לכיוון הגן, אבל היה נראה ששום דבר לא יכול לעצור את גרסת הכיסוי ל"ים של דמעות" שקיבלתי מהן. טוב, אולי דבר אחד כן יכול: "רוצות 'שלוקים'?" שאלתי, והן השתתקו מייד.
"אבל אמא אמרה ש'שלוקים' זה רק אחרי ארוחת ערב", אמרה הגדולה בטון של עד מדינה. "בסדר, אבל אכלתן אתמול ארוחת ערב, לא?" התחכמתי בעודי משלם למוכר בקיוסק מול הגן. בכל זאת, עם כל הכבוד לעקביות, גם שקט הוא הישג שאין לזלזל בו.
"כל הכבוד לך על האסרטיביות הבוקר", החמיאה לי אשתי כשחזרתי הביתה. "כן, זה לא היה קל. אבל עקביות זה ערך עליון אצלי", אמרתי בביטחון. "אני יודעת. בגלל זה בפעם הבאה תנסה לא לתת לילדות 'שלוקים' בבוקר, טוב?" היא אמרה, והפנתה מבט אל הידיים הסגולות שלי.
nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו