רצה הגורל והאמרגן שלי, ולפני שבוע מצאתי את עצמי בדרך להופעה בפני חברת הייטק קטנה באחד מאזורי התעשייה בדרום הלוהט - שזה תיאור שתופס שם כרגע גם מבחינת מזג האוויר וגם מבחינת המצב הביטחוני.
זה אמנם היה לפני סבב הלחימה של השבוע האחרון, אבל עבור תושבי הדרום אין סבב ואין נוכחי, רק לחימה שנמשכת ונמשכת בלי שרואים את הסוף. כדי שנהיה רגועים, המנהל של החברה הסביר לנו שאולם הכנסים של החברה הוא גם הממ"ד שלה, כך שאין ממש בעיה לקיים את המופע בכל תנאי - בתנאי כמובן שנצליח להגיע בשלום, שזה כבר פחות עניין של ממ"ד ויותר עניין של מזל.
כיוון שעל המזל אפשר לסמוך הרבה יותר מאשר על שאר הגורמים במזרח התיכון, יצאנו לדרך. השעה היתה שעת שקיעה, השמיים היו מרוחים ב־50 גוונים של כתום, והרדיו ניגן שיר ישן ומוכר.
"תפתח את החלון, שנשמע אם תהיה אזעקה", אמר לי הנהג המוטרד, כשבשלטים התחילו להופיע שמות של מקומות מוכרים מהחדשות. פתחתי, ובבת אחת זה היכה בי: הריח. ריח של שריפה אחת גדולה, כמו הריח המוכר מהילדות בבוקר שאחרי ל"ג בעומר, רק בלי העייפות המתוקה ושקיות השוקו ש"שאלנו" מהמכולת.
מייד הבנתי שהיינו כל כך מרוכזים באפשרות שנתפוס כאן צבע אדום, שלא הבאנו בחשבון שהאיום המרכזי באזור בתקופה האחרונה הוא בכלל צבע שחור. בכל מקום שאליו העין מגיעה, אפשר להבחין רק בעוד ועוד שדות מפוחמים. דונמים על דונמים של עבודה קשה וזיעה שירדו לטמיון בתוך דקות ספורות ושרופות.
מדי פעם במרחק היתמר לו עמוד עשן שחור מאחד השדות, מעיד על שריפה שמתרחשת ממש עכשיו או כזו שכובתה לא מזמן. "עמוד עשן. זה שם טוב למבצע הבא. או לזה שאחריו", הרהרתי לעצמי בזמן שחלפנו על פני שלט דרכים קטן לא רחוק משדרות: אור הנר מימין, ברור חיל משמאל. שני קיבוצים, האחד הוקם על ידי עולים מארגנטינה, השני על ידי עולים מברזיל.
במצב רגיל היה אמור לעלות משני הקיבוצים האלה ריח של עשן אחר לגמרי בתקופה הזו: עשן של מנגלים, לכבוד השלבים האחרונים במונדיאל בהשתתפות הנבחרות ה"מקומיות" כמו שקיוו כאן.
אבל ארגנטינה וברזיל כבר מזמן בבית, והתושבים המקומיים גם הם תקועים כבר יותר מדי שנים בשלב הבתים שבין אזעקה לאזעקה, מקווים שעד המונדיאל הבא הטילים היחידים שיעסיקו אותם הם אלה שישוגרו מרגלי השחקנים.
• • •
אחרי עוד כמה דקות של נסיעה שקטה, הרכב נכנס לחניון של החברה שלכבודה יצאנו לדרך. למי באתם? שאל השומר המנומנם בכניסה, ומהטון שלו לא היה ברור אם הוא חושב שאנחנו מהווים סיכון ביטחוני או סתם מוטרד מרמת השפיות שהביאה אותנו לכאן דווקא עכשיו.
אחרי הבדיקות ההכרחיות נכנסנו ופגשנו את כ' המנהל, שקיבל אותנו בשמחה. "כיף שבאתם, החבר'ה מחכים!" הוא אמר והציע משהו חם לשתות. העדפתי קר, כי חם פה מספיק גם ככה, ועל כוס סודה (אם כבר על הקצה, אז עד הסוף) כ' סיפר לי על כאב הראש שלו: "מילא אנחנו, אנחנו כבר רגילים. אבל מה אני מספר למשקיעים? כל הסטארט־אפ הזה קיים על כסף של משקיעים מארה"ב. בכל פעם שהם שומעים שיש איזה בלאגן - הם מייד מתקשרים לשאול מה שלומנו. אני יודע שהם באמת דואגים לי ולעובדים, אבל ברור לי שהם גם דואגים להשקעה שלהם - ואני מבין אותם. אתה היית שם מיליונים על מפעל הייטק שנמצא באמצע אזור מלחמה?" הוא שאל ולא המתין לתשובה. "שנים מרחתי אותם בסיפורים שעזה זה רחוק, שאין קשר בין מה שהם רואים ב־CNN למציאות", הוא הסביר.
"נו, אז מה השתנה הקיץ הזה?" שאלתי בעניין. הוא חייך. "בשנה שעברה המשקיעים באו לבקר. כמעט חטפו שבץ כשהם ראו שכל ההשקעה שלהם נמצאת מרחק יריקה מחמאס. אבל סיפרתי להם על כיפת ברזל, והם נרגעו קצת. נראה מה אני אמכור להם השנה. תאמין לי, הסיפורים שאנחנו ממציאים למשקיעים זה הסטארט־אפ הכי יצירתי פה", הוא צחק, ואני צחקתי איתו.
• • •
אגב לצחוק, זמן המופע הגיע. אולם הכנסים הקטן בלב המפעל כבר היה מלא בעובדים שצמאים לאיזו הפוגה קלה מהסיטואציה הקשה. בגב הבמה תלו פוסטר גדול, שפתח את "אירועי הקיץ" בחברה. היו מצוירים בו שמש חייכנית חמושה במשקפיים, ים כחול, וילד קטן שרץ על החוף, מחזיק בעפיפון צבעוני.
מדהים שאפילו הציור התמים הזה של עפיפון מקבל משמעות טעונה כל כך באזור המטורלל הזה. התחלתי בהופעה, ומהר מאוד מצאתי את עצמי זונח את המופע המתוכנן ומתחיל פשוט לדבר עם הקהל על המצב, כשהצחוקים כבר באים מעצמם.
צחקנו על ההתרעות שלפעמים חושפות שמות של יישובים שאפילו התושבים שלהם לא יודעים שהם מתגוררים בהם. צחקנו על ההורים שמעודדים את הילדים להיכשל במבחנים ולהישאר כיתה, כי היסודי ממוגן יותר מהחטיבה. צחקנו עם דניס המתכנת והמ"פ, שהוא היחיד שמסתכן בבית יותר מבמילואים, צחקנו עם חנה המהנדסת מצרפת, שאחרי הפיגוע באצטדיון בפריז, המשפחה שלה התעקשה שתעזוב את הסניף בצרפת ותעלה לישראל, ומאז היא תקועה פה במקלטים כבר שלוש שנים, ויכול להיות שזו בכלל היא שהביאה איתה את הנאחס.
צחקנו וצחקנו ממה שבכל מקום נורמלי אפשר היה לבכות ממנו, אבל המקום הזה הוא הכל חוץ מנורמלי. כשהמופע נגמר נפרדתי מהעובדים שנכנסו לי ללב, וכ' ליווה אותנו בחזרה לרכב. נסיעה טובה! הוא אמר וטפח לי על הכתף. תשמרו על עצמכם! השבתי, ונסעתי בחזרה לארץ אחרת.
nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו