"מאמי, איפה אתה?" שאלה אשתי בטלפון, בהתאם לטכניקה הנשית המקובלת שבה היא שואלת איפה אני כשהיא רוצה להגיד לי איפה אהיה עוד מעט. "בדרך הביתה", השבתי דרוך, רק כדי לקבל את התשובה: "אני צריכה שתעבור להביא פח אשפה חדש".
האמת, הופתעתי. פח אשפה הוא מסוג הדברים שיש לך בבית למרות שאתה לא זוכר בדיוק מתי ואיך הם הגיעו, כאילו היו שם תמיד. קצת כמו פומפייה, שרפרף או חברים. אבל אשתי הסבירה שפח האשפה שלנו התקלקל, עד כמה שפח יכול להתקלקל, ועל כן יש לזרוק אותו לפח ולהביא במקומו פח חדש.
מכיוון שבסך הכל אני אדם צייתן במהות שלי, נסעתי מייד לאחת מחנויות העשה זאת בעצמך, בתקווה שמישהו שם יעשה זאת בעצמו וימצא לי פח מתאים כדי שאוכל לחזור איתו הביתה ולסמן וי על עוד מטלה בחיים. אבל רצונות לחוד וחנויות עשה זאת בעצמך לחוד: די מהר מצאתי את עצמי עומד מבולבל מול קיר מדפים גבוה ורחב, שעליו עשרות פחים בגדלים ובצבעים שונים, ואפילו עם תכונות שונות, למרות שעד לאותו רגע בכלל לא ידעתי שלפחים יש תכונות.
היו שם פחים עם דוושה לרגל, פחים עם גלגלים, פחים שמונעים ריח ופחים שמוסיפים ריח, פחים אוטומטיים, פחים סולאריים, פחים שמודיעים שהשקית מלאה ופחים שמייעצים לגבי משכנתא. בקיצור, היו שם פחים כמו זבל.
הדבר הנכון לעשות היה כמובן להתקשר למפעילה ששלחה אותי ולברר איזה דגם אני אמור לרצות, אבל החלטתי שעם כל הכבוד - אני אדם בוגר, עצמאי ודעתן, שבהחלט מסוגל לבחור פח בעצמו ללא חברה טלפונית. היא גם לא ענתה, אז נאלצתי לבחור בעצמי.
אחרי התייעצות קצרה עם המוכר החביב, שלטעמי היה קצת נלהב מדי ביחס לעובדה שאנחנו עוסקים בזבל, החלטתי ללכת על ה"טראש מאסטר 3000" - המילה האחרונה בעולם האשפה.
פח אוטומטי שנפתח בעצמו, זכה בפרסים על עיצוב, נבחר למוצר השנה בחמש יבשות שונות ובאופן כללי הצליח בחיים הרבה יותר ממני.
היו לו רק שתי מגרעות: הראשונה היתה המחיר – הפח הזה עלה בערך כמו התל"ג של מדינה ממוצעת באפריקה, ככה שאם אקנה אותו לא בטוח שיישאר לי במה לרכוש מזון כדי שיהיה מה לזרוק לתוכו. השנייה היתה הגודל. הוא היה פח מעט גדול, וכשאני אומר מעט גדול, אני מתכוון שהוא הגיע עם טלפון של אתר ההטמנה דודאים, כדי שנתאם איתם שעות פינוי.
את מגבלת המחיר פתרתי באמצעות פריסה לתשלומים, באופן שיבטיח שאמשיך לשלם על הפח הזה גם כששקיות הפלסטיק שאזרוק ממנו יסיימו את תהליך הפירוק שלהן בעוד מיליון שנה. מבעיית הגודל החלטתי פשוט להתעלם, כי כמו שאמר לי המוכר: "הוא נראה גדול יותר בתאורה של החנות. במציאות הוא כמעט סטנדרטי". זה נשמע הגיוני, עד שהגעתי לרכב ונאלצתי לקשור את הפח על הגג כי זו היתה הדרך היחידה שבה הוא ניאות להיכנס לרכב, או אם לדייק - הרכב נכנס אליו.
אבל מה זו פריצת דיסק לעומת מבטי ההערצה שבטח אזכה להם מאשתי בבית, כשתראה איך בחרתי לנו את הג'ורג' קלוני של הפחים. כשהגעתי הביתה, אחרי שבעזרת שני שכנים פרקתי את הפח המופרך מהאוטו למעלית, חיכו לי קצת פחות מבטי ההערצה וקצת יותר מבטי תדהמה.
"מה זה הדבר הזה?!" שאלה אשתי, שניצבה המומה מול מכולת האשפה שחסמה את הכניסה. "תכירי, זה הפח החדש שלנו", צעקתי מאחורי הפח. אחרי שפירקנו כמה דלתות, הזזנו כמה רהיטים והעברנו את פינת האוכל לדירה ממול, הצלחנו גם למקם אותו בבית.
הדגמתי שלא צריך לגעת בפח כדי לזרוק לתוכו פסולת אלא רק לעמוד מעליו, לחכות שהדלת שלו תיפתח ואז להזיז טיפה את הזבל כי העינית הקטנה לא רואה, ולהזיז לצד השני, ואז להרים מהרצפה את הזבל שנפל, לחטוף מכה בראש מהפח שנפתח ברגע הלא נכון, להעביר סמרטוט על הרצפה - וזהו. כמה קל, כמה נוח.
אשתי הביטה בפח, הביטה בי, והלכה מיואשת לענייניה. אני, לעומת זאת, החלטתי להתרגל לפח ויהי מה.
• • •
ביום הראשון התקשיתי בעיקר עם מידותיו המוגזמות, מה שעלה לי בלא מעט תאונות זרת־פח. שום דבר שאי אפשר לפתור אם מקפידים להסתובב בבית בנעלי עבודה. ביום השני הבנתי שהקיבולת האינסופית של הפח מגיעה עם שקיות אשפה מופרכות לא פחות, מה שהופך כל ירידה לחדר האשפה למבצע לוגיסטי מורכב המצריך התערבות של כוחות הביטחון.
ביום השלישי הכלבה גילתה שבכל פעם שהיא עוברת ליד הפח האוטומטי, הוא נפתח ומציע לה את המיוחדים להיום, מה שהופך את המטבח והסלון לחדר אחד - חדר אשפה.
נשברתי. אפילו לא היה לי כוח להעמיס את הפח שוב על גג הרכב, אז פשוט הושבתי אותו במושב לידי ונסעתי להחליף אותו בפח הפשוט והזול ביותר שכסף יכול לקנות, ולנצל את ההפרש במחיר כדי לקבל זיכוי למוצרי פרזול עד סוף החיים.
כמה דקות אחרי שיצאתי לדרך עצרה אותי ניידת. "מה הסיפור, אתה עושה חלטורות במחלקת תברואה בעירייה?" שאל השוטר המופתע. "אני נוסע להחזיר את הפח לחנות", השבתי עניינית. "למה?", חקר השוטר הסקרן, ואני עניתי: "כי הוא פח זבל, זה למה".
nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו