"הרפורמה במשרד החינוך: גזרה של עוני"

"מבחינתי, הרפורמה בחינוך המיוחד היא בעצם גזרה של עוני בשנים הקרובות, אם אני רוצה להמשיך לשלב את הבן שלי במערכת החינוך הרגילה. למעשה, אני לא יודעת אם בשנה־שנתיים הקרובות אוכל להמשיך לשלב את יהונתן במערכת, בגלל הקושי הכלכלי". 

מוריה וינדרבוים (46), פיזיקאית ואם חד־הורית לשניים - ובהם יהונתן בן ה־6, הנמצא על הרצף האוטיסטי ומסיים השנה את לימודיו לראשונה בגן רגיל, לאחר ארבע שנים בחינוך המיוחד - קיוותה שהרפורמה של משרד החינוך תשפר את מצבה כאם לילד עם צרכים מיוחדים המשלבת את בנה במערכת החינוך הרגילה, אבל, לדבריה, המציאות טפחה על פניה. 

לאחר חצי שנה של דיונים סוערים בוועדת החינוך, ב־10 ביולי אישרה הכנסת את התיקון ה־11 לחוק החינוך המיוחד, המכונה הרפורמה בחינוך המיוחד, ללא שינוי ממשי בתקצוב הילדים המשולבים. 

הרפורמה תיושם רק בשנת הלימודים תשפ"א (2021-2020), בשנת הלימודים הבאה (2020-2019) יתקיים פיילוט במחוז אחד (שטרם נקבע) ובמערכת החינוך ובקרב ההורים שורר בלבול באשר לשינויים שתביא איתה.

שילוב ילדים עם צרכים מיוחדים במערכת החינוך הרגילה נחשב היום לערך חשוב, שכן לימוד בבית ספר רגיל, ללא ההפרדה ומחוץ למערכת המגוננת של החינוך המיוחד, מכין את הילדים טוב יותר לחיים בקהילה והופך את הקהילה עצמה לסובלנית ולמכילה יותר כלפי אנשים עם מוגבלות.

במרכז התיקון לחוק עומדים שני שינויים מרכזיים, שנקבעו ברוח המלצות ועדה בראשות שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר. הוועדה, שבחנה את נושא החינוך המיוחד והגישה את מסקנותיה ב־2009, קבעה שתי המלצות מרכזיות: הראשונה היתה זכות ההורים לבחור את סוג מסגרת החינוך עבור ילדם - בית ספר לחינוך מיוחד, כיתה לחינוך מיוחד בבית ספר רגיל או לימוד בכיתה רגילה כתלמיד משולב, והשנייה שהתקציב הולך אחרי הילד בכל מסגרת שבה ילמד.

ואכן, בתיקון לחוק קבע משרד החינוך, לראשונה, שהבחירה במסגרת החינוך תהיה בידי ההורים. בנוגע להמלצה שהתקציב ילך אחרי הילד, במשרד החינוך מסבירים שבמקרים רבים אין פער גדול בין תקצוב ילדים המשולבים במערכת החינוך הרגילה לבין התקציב שהם מקבלים בחינוך המיוחד הכוללני, ושהתקציב אכן הולך אחרי הילד, כפי שהמליצה ועדת דורנר. 

אלא שהתיקון לחוק קובע שסל השירותים שיינתן לתלמיד הזכאי לשירותי חינוך מיוחדים ייקבע בכפוף למאפיינים המובנים של המסגרת החינוכית שבה הוא לומד (כשלמסגרות החינוך המיוחד מאפיינים מובנים כמו יום לימודים ארוך, הזנה, צוות גדול יותר וטיפולים פרא־רפואיים). כך, למשל, תלמיד אוטיסט זכאי בחינוך המיוחד ליום לימודים ארוך ולשנת לימודים ארוכה יותר. אך כשאותו ילד משולב במערכת החינוך הרגילה הוא אינו זכאי לליווי של סייעת בצהרון, כך שהורים רבים נאלצים לוותר על הצהרון בגלל חוסר היכולת של הילדים להתמודד עם השהות במסגרת הרגילה ללא סיוע. 

בנוסף, הורים רבים וגורמים במערכת החינוך חוששים שירידה ברף הזכאות לשירותי חינוך מיוחד, כפי שעשוי להשתמע מהרפורמה, תגרום לסגירת כיתות חינוך מיוחד קטנות, המיועדות לתלמידים עם לקויות שנחשבות קלות ופועלות בבתי הספר הרגילים, דבר שיביא לעלייה במספר התלמידים המשולבים בכיתות, ללא מענה תקציבי הולם. 

"פער משמעותי בתקצוב" 

במשרד החינוך מנסים להרגיע וטוענים שאין כוונה לסגור את הכיתות הללו. "כל המענים שקיימים היום ימשיכו לפעול", מתחייב דודי מזרחי, מנהל אגף התקציבים של המשרד, ובכל זאת - הורים רבים וארגונים העוסקים בתחום, שניהלו מאבק מתמשך ברפורמה, מחשבים כעת את צעדיהם ושוקלים לעתור לבג"ץ נגד התיקון לחוק.

"היקף סל השירותים שנקבע בחוק עבור תלמידים משולבים מנציח פחות או יותר את הפער שיש היום בין השילוב לחינוך המיוחד", מסבירה עו"ד אביבית ברקאי־אהרונוף מארגון בזכות, עמותה הפועלת לקידום שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. ברקאי־אהרונוף עמדה בחזית המאבק בחוק, לצד קואליציה של ארגונים רבים בתחום, ובהם קואליציית הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, ארגון קשר - הבית של המשפחות המיוחדות, בית איזי שפירא, אלו"ט, אקי"ם, ארגון ביחד, ארגון משתלבים ברצף ועוד.

לדבריה ברקאי־אהרונוף, "יש פער משמעותי מאוד בתקצוב, בהתאמה ובמענים שתלמיד עם מוגבלות מקבל במסגרות הנפרדות של החינוך המיוחד לעומת אלה שמקבל אותו תלמיד, עם אותה מוגבלות ובאותה רמת תפקוד, כשהוא משולב בכיתה רגילה. בסופו של יום, החוק יביא לכך שאותו תלמיד ייאלץ לעבור או לחזור לחינוך המיוחד".

"אתעקש על השילוב בחינוך הרגיל, כי סוף סוף יש לילד חברים". מוריה וינדרבוים עם בנה יהונתן // צילום: אפרת אשל

גם השופטת בדימוס דליה דורנר אינה שבעת רצון מהאופן שבו יושמו המלצות הוועדה בראשותה בתיקון לחוק. "ברור שבחינוך המיוחד הכיתות קטנות יותר והתנאים שונים, וכשהילד מגיע לבית ספר רגיל וגדול יותר ולומד עם הרבה ילדים הוא צריך שירותים אחרים, שיתאימו למסגרת", היא אומרת, "אבל הילד צריך שהתקציב ילך אחריו. אם אני מקצצת בתקציב, לא עשיתי כלום. הורים שיש להם כסף משלימים לילד את השירותים החסרים, אבל כשההורים לא יכולים להרשות לעצמם את זה, נוצר מצב לא טוב גם לילד וגם לחברה שלנו - ובסוף הילד חוזר לחינוך המיוחד, למרות שהוא יכול היה להשתלב".

"נכון, זה לא חוק השילוב האופטימלי שהשופטת דורנר ייחלה לו", אומר ח"כ יעקב מרגי (ש"ס), יו"ר ועדת החינוך של הכנסת ומיוזמי החוק, "הוא מתכתב עם הדו"ח של ועדת דורנר, אבל זה עדיין לא חוק השילוב. 

"חוק החינוך המיוחד הופיע עד עכשיו בחקיקה בשורה אחת סתמית, שלא מפרטת בכלל מה מגיע לילד. עכשיו, כל צוות ההוראה הולך לעבור הדרכה בנושא החינוך המיוחד, בבתי הספר יוקם צוות מקצועי לצורך השילוב, יהיה רכז שילוב וייפתחו מרחבי הכלה. עד היום ילד עם צרכים מיוחדים שהתפרק היה מטופל בפרוזדור לעיני כל, והיום משרד החינוך מתחייב ומקצה משאבים למרחב הכלה, עם ציוד ועזרים".

במשרד החינוך אומרים כי הרפורמה בחינוך המיוחד נועדה לפתור בעיה מערכתית. "הרגשנו שהעסק לא עובד טוב", אומר דודי מזרחי, מנהל אגף התקציבים של משרד החינוך, "למרות שהיקף התקציב של החינוך המיוחד גדל מ־7.5 מיליארד שקלים ב־2015 ל־10 מיליארד השנה, בשטח לא ראינו קשר בין התוספות לבין תפקוד המערכת ולכן הלכנו על שינוי עומק.

"קודם כל זיהינו שיש חוסר עצום של כיתות חינוך מיוחד וילדים נאלצו לנסוע שעה או שעתיים כדי לקבל מענה. לכן הקצבנו מיליארד שקלים בתוכנית של ארבע שנים לבינוי כיתות וחדרי הכלה עבור ילדים שמשולבים בבתי הספר הרגילים, כדי לעזור לצוותים לשלב ילדים עם צרכים מיוחדים. 

"במקביל, השנה הוספנו לתקציב הסטטיסטי של כלל בתי הספר 240 מיליון שקלים עבור הדרכה, ליווי, הכשרת הצוותים ושעות הוראה בתוך בית הספר. המנהלים יוכלו להשתמש בזה כדי לרכוש שירותים לטובת הילדים, כשחצי מהסכום ישמש אותם בהתאם לצורכיהם והחצי השני ישמש לשעות טיפול, לשעות טיפול פרא־רפואיות ולמורות שילוב". 

"מגדילים את הפיקוח"

שינוי מרכזי נוסף שקובע התיקון לחוק נוגע למנגנון ועדות ההשמה, הקובעות את זכאות הילד לשירותי החינוך המיוחד. על פי התיקון לחוק, הוועדות ייקראו מעתה ועדות אפיון וזכאות, ויוכפפו למשרד החינוך במקום לרשויות המקומיות, כפי שהיה עד היום. 

לדברי מזרחי, הוועדות שפעלו מטעם הרשויות היו בחלק מהמקרים לא מקצועיות, וילדים נפגעו מהשמות לא מדויקות. "אנחנו מוסיפים לוועדות יושבי ראש מקצועיים, מתחום החינוך המיוחד, כאשר מדובר בעצם בקבלת אחריות של משרד החינוך לכל מה שנעשה היום בוועדות", הוא מסביר, "באמצעות המהלך אנחנו מתכוונים להגדיל מאוד את הפיקוח של משרד החינוך על מה שנעשה ומוסיפים תקנים ל־170 איש במשרה מלאה. אנחנו מביאים לוועדה אנשי מקצוע מתחום החינוך המיוחד, שיהיו כפופים לאגף החינוך המיוחד ולשירות הפסיכולוגי, ומתחייבים להזמין את ההורים ואת נציגי ההוראה של הילד לכל דיון. אנשי הוועדה הם אנשי מקצוע, ללא אינטרס כלכלי".

אך השינוי במבנה הוועדות מעורר גם ביקורת. "הוועדה החדשה היא למעשה אותה ועדת השמה, שמורכבת ברובה מאנשי משרד החינוך שאינם מכירים את הילד, רק ששינו את העומד בראשה מנציג השלטון המקומי לנציג משרד החינוך (שעליו להיות בעל מומחיות בחינוך מיוחד, אך לא בשילוב), והעבירו את ההחלטה על סוג המסגרת להורים", אומרת עו"ד ברקאי־אהרונוף.

לטענתה, המניע לשינוי מבנה הוועדות ברור. "משרד החינוך רצה לדעת בדיוק לכמה תלמידים הוא צריך לתת שירות, ולא לחזור על התסריט שהתרחש מדי אוגוסט, כשמאות תלמידים נותרו בבית ללא מענים. לכאורה זה מהלך הגיוני, אבל הוא עלול ליצור פתח לשיקולי תקציב בהחלטות הוועדה. בחוק יש סעיף המאפשר לשר לקבוע מכסות לזכאים, הוועדה כפופה לאותו סעיף תקציבי, ולנציג המשרד היושב בראש הוועדה - יש קול כפול.

"בסך הכל, תמונת המצב הקיימת היא מפלה ולעגן בחוק משהו מפלה זה בעייתי. במשרד החינוך יוצאים בשנה הבאה ב'פיילוט', אבל זה לא באמת פיילוט אלא החלה הדרגתית של החוק. אם באמת היו רוצים לעשות פיילוט, לא היו ממהרים לשנות את החוק, אלא קודם מנסים ואז, בהתאם לתוצאות מחקר מלווה, משנים את החוק. אבל רתמו את העגלה לפני הסוסים".

"נכון, זה לא חוק השילוב האופטימלי". ח"כ יעקב מרגי (במרכז) בוועדת החינוך של הכנסת // צילום: אורן בן חקון

כבר היום, עוד לפני החלת הרפורמה, מערכת החינוך נמצאת בבלבול. החשש של העוסקים בדבר הוא ממצב שבו מספר גדול יותר של ילדים עם צרכים מיוחדים ישולב בכיתות הרגילות, ללא תקצוב הולם או מענה לצורכיהם, מה שיפגע לא רק בהם אלא גם בשאר התלמידים בכיתות העמוסות של מערכת החינוך בישראל. 

אלא שגם ללא הרעה במצב הקיים, נראה שהרפורמה מקבעת בחוק מצב שהוא לכל הפחות לא מיטבי. משיחות עם הורים שמשלבים את ילדיהם במערכת החינוך עולות מציאות קשה ושורת בעיות שלא זוכות למענה במסגרת הרפורמה החדשה. 

בעיה אחת היא הקריטריונים הנוקשים להענקת סיוע אישי. ילדים עם קשיים שנחשבים לא מורכבים, המבקשים להשתלב במערכת החינוך, מקבלים שעות סיוע מעטות מדי, אם בכלל. כתוצאה מכך - כפי שעולה משיחות עם הורים ועם גורמים המעורים בתחום - הורים ואנשי המקצוע האמונים על אבחון הילדים משנים את הגדרות האבחון כך שהילדים יוגדרו עם בעיות קשות יותר מאלו שיש בפועל, רק כדי שיקבלו שעות סיוע שיאפשרו את שילובם במערכת.

"ברגע שהבן שלי עבר מהחינוך המיוחד לחינוך הרגיל נחתה עלי הוצאה של כ־5,000 שקלים לחודש", מגלה מוריה וינדרבוים, אמו של יהונתן בן ה־6, "אבל אין שום סיבה שהילד שלי, רק בגלל שקיבל אבחון, יישלח למסגרת סגורה שלא מלמדת אותו להיות חלק מהמציאות, מהקהילה.

"עוד בעיה היא הוואקום בשעות הצהריים. ילד רגיל יכול אחרי המסגרת ללכת לצהרון. ילד בחינוך המיוחד, יש לו יום לימודים ארוך. ילד משולב יש לו ואקום, פשוט ואקום, כי אין לו סייעת בצהרון. משפחות שגם ככה מתקשות עם ההוצאות הגדולות, צריכות למצוא פתרון כשהמסגרת מסתיימת באחת. בקרב כ־60 אחוזים מההורים המשלבים, אחד לא עובד או עובד בחצי משרה. זו סטטיסטיקה קשה".

"השילוב הוא מלחמה"

בעיה נוספת שמציב השילוב בפני ההורים היא הטיפולים הדרושים לילדים. תלמידים בחינוך המיוחד מקבלים בבתי הספר ובגנים טיפולים פרא־רפואיים כגון פיזיותרפיה, קלינאות תקשורת וריפוי בעיסוק, שברוב המקרים אינם ניתנים במסגרות החינוך הרגילות. 

האחריות למתן הטיפולים, לצד כמובן התשלום עליהם (באופן פרטי או בהשתתפות עצמית דרך קופות החולים), היא עוד מעמסה על ההורים הבוחרים בשילוב.

הבעיה המרכזית שעומדת בפני ההורים המשלבים היא בנושא הסייעות, שאינו מקבל התייחסות ברפורמת החינוך המיוחד. מהסייעות המשלבות, שנמצאות בקו הראשון של ההתמודדות עם הילד - ומדובר לא פעם בילדים עם קשיים מורכבים - אין דרישה להשכלה של מעבר ל־12 שנות לימוד. מעבר לכך, לדברי ההורים, הן גם לא מקבלות הדרכה מינימלית או תמיכה בתוך המערכת.

"אנחנו קיבלנו סייעת משלבת ל־100 אחוז מהזמן - 35 שעות שבועיות - כי ברור לכולם שהילד לא יכול להיות בלי תמיכה", אומרת מוריה, "אבל בפועל מה שקרה הוא שהסייעות המשלבות עזבו אחת אחרי השנייה. זה הגיע למצב שהילד התחיל להראות סימנים של חרדת נטישה. 

"להיות סייעת זה תפקיד קשה, הילד לא פשוט וצריך לדעת איך להתמודד איתו, ואת גם לא יכולה להסיר ממנו את העין לשנייה אחת. זה אינטנסיבי מאוד והן פשוט קרסו, גם בגלל הקושי, אבל גם בגלל חוסר התגמול וחוסר ההדרכה והתמיכה מהמערכת. הן אמרו לי בפשטות: 'אני מצטערת, זאת עבודה יותר קשה ממה שחשבתי והיא לא שווה את הכסף', שהוא לדעתי 28.5 שקלים לשעה". 

מיקי מאזור השרון, מורה למתמטיקה ולהוראה מתקנת שבתה קרן (השמות בדויים) מאובחנת על הספקטרום האוטיסטי וסיימה השנה את כיתה ג',  אומרת ש"השילוב הוא מלחמה. קרן סוגרת השנה שנה רביעית בשילוב ולפני זה היינו שנתיים בגן תקשורת". 

כמו הורים אחרים שעימם שוחחנו, מיקי נאלצה לעזוב את עבודתה ולהתמסר לפרויקט השילוב של קרן. לדבריה, היא מוציאה כ־7,000 שקלים בחודש על הטיפולים הפרא־רפואיים, החוגים והפעילויות הרבות שאליהן היא לוקחת את בתה, שכן "ילד אוטיסט צריך כל הזמן הפעלות, צריך לחשוף אותו לדברים חדשים כדי שיתקדם. 

"קרן מאובחנת על הספקטרום האוטיסטי בין בינוני לגבוה, ואם גבוה זקוק לתמיכה קלה ובינוני זקוק לתמיכה משמעותית, אז היא בין שניהם, ומבחינת העתיד אי אפשר להגיד אם היא תהיה עצמאית. לכן אני עובדת קשה, והשילוב בהחלט עושה חלק מהעבודה. יש לו השפעה על המוח, ובכל חשיפה את רואה איך היא רוכשת המון מיומנויות. מבחינה לימודית, אגב, היא בין הטובות בכיתה".

למיקי, כמו למוריה, יש ביקורת על המערכת ועל אופן העסקת הסייעות המשלבות. בשל שכר המשלבים הנמוך, נוצרה נורמה שהורים רבים משלמים להן השלמת שכר שיכולה להגיע לכמה אלפי שקלים בחודש, בניגוד לחוק. "אני לא משלימה את התשלום לסייעת, כי בית הספר שלנו בשרון החליט שהוא לא מוכן לסייעות פרטיות", אומרת מיקי, אך באותה נשימה מספרת שהיא נאלצת לדאוג לטיפולים בשעות אחר הצהריים, דבר שמצריך כמובן זמן, ולעיתים גם תשלום נוסף.

גם קרן, כמו יהונתן, נאלצה לחוות השנה תחלופה גדולה בצוות הסייעות המשלבות שלה. לדברי מיקי, בבית הספר משתמשים במשלבים גם לצרכים שאינם קשורים בילדים שלהם הם אמורים לסייע. "את רואה את הסייעות מצלמות במכונת הצילום עבור המורים, עושות שליחויות" היא מספרת, "אין הכשרה לסייעות והן גם לא מקבלות הדרכה. אצלנו לא נותנים להורים להיות בקשר עם הסייעת ואז יש ניתוק, אבל מי שמכיר את הילד הכי טוב הוא הרי ההורה שלו". 

"התקציב לא הגיע"

יעל (שם בדוי) ממרכז הארץ היא אמא לאיתמר, ילד חמוד וביישן בן 6 הלוקה בשיתוק מוחין (CP), שהתוודעה לקשיים בשילוב כשרשמה את בנה לכיתה א' בבית ספר רגיל, לאחר שלוש שנים בחינוך המיוחד.

"לאיתמר יש לקות מורכבת", היא מספרת, "לצד עניינים רגשיים וחברתיים, יש לו גם עניינים מוטוריים. התפקוד שלו מאוד גבוה בכל התחומים, אבל הוא צריך טיפולים כמו קלינאות תקשורת, מרפאה בעיסוק ופיזיותרפיה. הוא אמנם לא מסתייע בהליכון, אבל עד לא מזמן היו לו סדי תמיכה לקרסול בשתי הרגליים והוא מועד הרבה ודורש השגחה. 

"להפתעתי, התקציב הגדול מאוד שהיה לנו בחינוך המיוחד לא הלך איתנו לבית הספר החדש. למרות שהילד אותו ילד והקשיים אותם קשיים, התקציב הוא לא אותו תקציב. בגן איתמר קיבל כעשר שעות של טיפולים פרא־רפואיים בשבוע, וגם הגננת היתה מתודרכת והבינה את המורכבות, אבל כשהוא יהיה בכיתה א', כילד משולב, משרד החינוך לא יקבל על עצמו את כל הטיפולים שהילד אמור לקבל. בית הספר נותן לו רק הוראה מתקנת, שזו בעצם מורה שאמורה לשבת איתו בצורה פרטנית, ובבית הספר שאנחנו הולכים אליו יש גם ריפוי באמנות, וזהו. זה כל מה שאנחנו מקבלים". 

לדברי יעל, ילד עם שיתוק מוחין קל כלל לא זכאי לסייעת, שכן הוא נחשב לבעל מוגבלות קלה. "איתמר מקבל שעות סייעת לעניינים האחרים והמורכבים שלו, וזאת תהיה כמות שעות נמוכה", היא אומרת, "גם הסייעת זה סיפור מורכב, כי היום יש קושי גדול למצוא סייעות והתקציב לא גדול. הן מקבלות בערך 30 שקלים מהעירייה, וכדי לקבל סייעת עם רקע מתאים או עם ניסיון אני צריכה להוסיף בין 20 ל־30 שקלים לשעה. זה המון כסף, שיוצא לפני שבכלל הכנסנו לחשבון את כל הטיפולים מחוץ לבית הספר. מעבר לזה, אני לא אצא לעבודה גם בשנה הבאה, כי זה פשוט בלתי אפשרי לעבוד כשיש ילד בשילוב. באופן הכי אבסורדי, עכשיו אנחנו צריכים יותר כסף מבעבר, כי בחינוך המיוחד הכל היה בפנים".

"כדי לקבל סייעת עם רקע מתאים או עם ניסיון אני צריכה להוסיף בין 20 ל־30 שקלים לשעה" // צילום: GettyImages

בעיה נוספת שעולה מהשיחות היא הסיוע לילדים עם לקויות שנחשבות קלות. סיוע זה אינו מתוקצב במערכת החינוך בצורה אישית. בתי הספר מקבלים עבור ילדים אלה תקציב כללי וקבוע, ללא קשר למספר הילדים עם הלקויות שלומדים בהם בפועל. תקציב זה, שנקרא הסל הסטטיסטי, נקבע לפי גודל בית הספר והשיוך הסוציו־אקונומי שלו, בזמן שילד עם לקות מורכבת יותר מקבל תקציב אישי, שנקרא הסל הדיפרנציאלי.

כאמור, במסגרת הרפורמה יתווסף לתקציב הסטטיסטי של כלל בתי הספר סכום של 240 מיליון שקלים לשנה, סכום שלטענת גורמים המעורים בתחום אינו מספיק לשילוב ילדים עם לקויות שנחשבות קלות. עקב כך תימשך הנורמה הקיימת היום, הגורמת להורים ולאנשי מקצוע לקבוע לילדים לקויות קשות יותר מאלו שיש להם בפועל, רק כדי שיקבלו סיוע הולם למצבם.

כך בדיוק קרה לדוד (שם בדוי), ילד בן 10 מאזור ירושלים, שהחל את כיתה א' בבית ספר רגיל, ללא שום אבחנה. "מתחילת השנה בכיתה א' התחילו קשיים בבית הספר, ומהר מאוד דיברו איתנו על הנושא של שילוב", מספרת אמו שירי (שם בדוי), אשת חינוך ואם לחמישה. "מכיוון שאני מתחום החינוך, ידעתי שמדובר בשעות הוראה מקדמת מהסל הדיפרנציאלי, ותוך כדי השיחה הבנו שלזה הם חותרים. 

"כדי לקבל שעות מהסל הדיפרנציאלי חייבים לקבל אבחון נפשי, אז הלכנו לפסיכיאטר למרות שלדוד לא היתה בעיה פסיכיאטרית, אלא בעיה התנהגותית־רגשית. הפסיכיאטר ראה את הילד, דיבר איתנו, ראה מה בית הספר כתב ואמר לי, 'טוב, אז מה ניתן לו?'

"הוא שלף את הדף של מתי"א (מרכז תמיכה אזורי, המעניק מסגרת תומכת לחינוך המיוחד; א"נ), ראה לאילו סעיפים מגיע סיוע דיפרנציאלי ופשוט בחר, כי בסופו של דבר היינו צריכים חתימה, לא אבחנה של הקושי של הילד שלנו. אנחנו צריכים משהו שייתן סל שירותים, ולכן היום הוא מאובחן באבחנה פסיכיאטרית, למרות שלא היתה לו התפרצות פסיכוזה. 

"היום דוד לומד בבית ספר אחר, ופסיכיאטרית אחרת שהיינו איתו אצלה בעקבות כל מיני דברים אמרה לי, 'את מבינה את המשמעות של האבחנה שקיבל הבן שלך?' הבנתי שהאבחנה היא על הספקטרום של מאניה דפרסיה ושל הפרעות מאוד מורכבות, והיא הולכת איתו עכשיו ורשומה לו בתיקים הרפואיים, אלא אם כן נמצא פסיכיאטר שיבטל אותה". 

"עלויות של מיליוני שקלים"

שני הקווים המנחים שעומדים בבסיס הרפורמה בחינוך המיוחד, בחירת ההורים במסגרת החינוך והתקציב ההולך אחרי הילד, הם גם הסעיפים הכי שנויים במחלוקת שלה. 

אם תשאלו את ח"כ מרגי, הוא יענה כי "התקציב הולך אחרי הילד פרט לשני מרכיבים - שנת לימודים ארוכה ויום לימודים ארוך". 

אבל אם תשאלו את השופטת בדימוס דורנר, את עו"ד ברקאי־אהרונוף או את האמא מוריה וינדרבוים והורים נוספים, תקבלו תשובה שונה בתכלית. לדבריהם, העובדה שהתלמידים המשולבים לא מקבלים את השווי התקציבי של המאפיינים המובנים של החינוך המיוחד יוצרת פער ממשי בין לימוד בחינוך המיוחד לשילוב בחינוך הרגיל, דבר שהופך את הבחירה של ההורים ללא אמיתית ומאפשר שילוב בחינוך הרגיל לעשירים בלבד.

"אני יודע שיש טענה שהבחירה לא באמת אמיתית", אומר מנהל אגף התקציבים במשרד החינוך דודי מזרחי, "אבל היקף השילוב גדל באופן משמעותי בשנים האחרונות ותקציבי השילוב בחלק מהמוגבלויות לא נופלים מילד בחינוך המיוחד, ובחלק מהמקרים הם יותר גדולים. נכון, בחלק מהמוגבלויות, כמו במקרה של ילדים על הרצף האוטיסטי, ילד שלומד בחינוך המיוחד מקבל הארכת יום הלימודים והארכת שנת הלימודים, ואלה שני הרכיבים היחידים שאנחנו לא יכולים לתת כרגע מבחינה תקציבית לילדים שנמצאים במסלול של שילוב. זה הפער, ואנחנו לא יכולים עדיין לסגור אותו כי מדובר בעלויות של מאות מיליוני שקלים".

למרות התחושה בקרב אנשי החינוך וחלק מההורים, שחלק מכיתות החינוך המיוחד הקטנות הפועלות בבתי ספר רגילים ייסגרו והילדים ישולבו בכיתות הרגילות ללא מענה מתאים, במשרד החינוך אומרים כי "זה פשוט לא נכון". לדברי מזרחי, "אין לנו יעד לא לסגור כיתות ולא להעביר ילדים לשילוב ולהפך. המטרה היא שכל ילד יאובחן לפי הצרכים שלו ויקבל מענים - וקיבענו בחוק מה נותנים לכל ילד". 

עם זאת, גם גורמים במערכת החינוך מבקרים את התיקון לחוק. כך, למשל, מהסתדרות המורים נמסר כי היא "מתנגדת לרפורמה בחינוך המיוחד במתכונתה הנוכחית. מזכ"לית הסתדרות המורים, יפה בן־דויד, השתתפה בדיוני ועדת החינוך בכנסת ואף הצליחה להוביל לשינויים ברפורמה. עם זאת, גם כיום, יש בה בעיות מהותיות. הרפורמה מזניחה ילדים שסובלים מבעיות שנחשבות קלות, כמו הפרעות קשב וריכוז ולקויות התנהגותיות ורגשיות. ילדים אלה ישולבו באופן כמעט אוטומטי, מבלי לתת להם את סל הסיוע שלו הם זקוקים והוא קריטי כדי לקדם אותם". 

גם מנשה לוי, יו"ר התאגדות מנהלי בתי הספר, מתנגד למהלך וטוען כי "במסגרת הרפורמה, רף הזכאות לקבלת שירותי חינוך מיוחד יעלה וילדים בעלי תפקוד גבוה ובינוני, שקיבלו עד כה סל שירותי חינוך, ישולבו כעת בשילוב מלא בכיתות רגילות ללא סל תמיכה, ולבתי הספר לא תהיה אפשרות לסייע להם ולתת מענה לצורכיהם המיוחדים".

עו"ד ברקאי־אהרונוף מחדדת את הנקודה ומסבירה כי "במשרד החינוך טוענים שהכיתות הקטנות של החינוך המיוחד לא ייסגרו, אבל אני מבינה מאיפה נובע החשש שזה כן יקרה, וזה לא חשש מופרך. 

"לפי טבלת הזכאות לשירותי חינוך מיוחד, שמופיעה בחוק, תלמידים עם מוגבלויות פחות מורכבות בתפקודים גבוהים ילמדו בחינוך הרגיל ויקבלו תמיכה מהסל הבית־ספרי בלבד, כשלהוריהם אין אפשרות לבחור במסלול אחר. זאת, למרות שהיום חלקם לומדים בכיתות חינוך מיוחד. כלומר באיזשהו שלב, גם אם לא בשנה הראשונה או השנייה, אחרי שהחוק ייכנס לתוקף, אם הם יפנו או יופנו לוועדת זכאות ואפיון, לא תהיה להם יותר זכאות לכיתה קטנה, אלא לחינוך הרגיל בלבד. 

"אנחנו בארגון בזכות מאמינים שזו זכותם של התלמידים האלו, כמו של האחרים, ללמוד בקהילה ובחינוך ה'רגיל' ולא המופרד. עם זאת, ללא המענה, התמיכות והשירותים, זה לא באמת שילוב אלא כמו חצי כיסא גלגלים. תלמיד עם מוגבלות הוא בראש ובראשונה תלמיד ככל התלמידים, אבל הוא זקוק להתאמות ולתמיכות בבית הספר כדי שיוכל ללמוד. אי אפשר לעשות רק את חצי הדרך לשילוב, והחשש שלנו הוא שמצב התלמידים האלה יתדרדר. החוק היה חייב לעגן מענה ראוי עבורם".

"השילוב גדל". מזרחי // צילום: אורן בן חקון

למרות העלות הכבדה, הבעיות הקשות והביקורת הלא פשוטה, יש גם רגעי אור בקצה המנהרה. "אני אתעקש לשלב את יהונתן בחינוך הרגיל, כי סוף סוף יש לו חברים", אומרת מוריה, "קודם שמו ילד עם קשיים בתקשורת עם עוד ילדים כמותו והם כמובן לא יצרו קשר אחד עם השני, אבל עכשיו, כשיהונתן בגן רגיל, יש ילדים שיוצרים איתו קשר והוא נענה להם. אני לא יכולה לתאר את הברק בעיניים ואת השמחה של הורה לילד עם קשיים בתקשורת כשמגיע אליו חבר. זה עילאי".

ilanan@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו