"אבא, משעמם לי!" את המשפט הזה, שגם אני השתמשתי בו פעם־פעמיים־חמש־מאות בילדותי, ומאז הספקתי כבר לשמוע פעם־פעמיים־חמשת־אלפים כהורה, החלטתי שלא אשמע בחופש הגדול הזה.
אז מכיוון שמי שטורח בערב שבת - אוכל בשבת, ומי שטורח בערב החופש הגדול - יש סיכוי שלא יאכל אותה יום אחרי שנגמרת הקייטנה, אני ואשתי נערכנו והכנו רשימה מסודרת של פעילויות. הזמנו כרטיסים מראש, תיאמנו חופשות והרגשנו שהפעם אנחנו מוכנים.
כבר למחרת יצאה לדרך קייטנת אבא־אמא מרובת הפעילויות: ביום הראשון לקחנו את הילדות להצגה. מחזמר, אם לדייק, כזה שאמור להתאים לכל הגילאים. ואכן, המופע התאים לכל גילאי החירשים: הווליום של ההצגה היה כל כך מטורף, שלדעתי התקשרו מנתב"ג וביקשו שינמיכו קצת, כי הטייסים לא מצליחים להתרכז בנחיתה עם הרעש הזה.
את הרעש ליוותה להקת רקדניות בתלבושות ובתנועות שהתאימו יותר כתשובה לשאלה "איך באים ילדים לעולם?" מאשר לשאלה "איפה העוגה?", שזה היה השיר שהתנגן בזמן שהאבות באולם בהו בבמה ולא ממש הקשיבו לילד שאמר שהוא רעב/צמא/מריח שריפה.
כשהמופע הסתיים יצאנו לאולם ההמתנה, שם חיכו לנו דוכני המרצ'נדייז, אלה שבזכותם דירוג האשראי של ההורים יורד לתחתית הסולם בכל קיץ. בזכות מהלך מהיר של עיקוף והפניית תשומת לב לצד השני ("תראו בנות, הנה בוב ספוג. אה לא, זה רק המנקה עם סמרטוט צהוב"), הצלחנו לעצור רק בדוכן אחד ולצאת ממנו עם קלמר שהופך לרובוט שהופך לאוברדרפט. אבל מה זה משנה? העיקר שהמשימה הושלמה - היום הראשון של החופש מאחורינו, והילדות מאושרות, נהנות והעיקר - לא משועממות.
• • •
ביום השני העלינו את הרף, והחלטנו לשלב נסיעה ברכבת עם ביקור במוזיאון שהוצגה בו תערוכת מדע לילדים. השלב המדעי התחיל כבר ברציף, כשהילדות ניסו לפצח את הקשר המתמטי בין שעת ההגעה הנקובה בלוח הרכבות לבין השעה שבה הרכבת באמת תגיע. התשובה: אין קשר, מישהו החליט שאוגוסט זה הזמן הנכון לשיפוצים ברכבת, מה שיצר בתחנה חיבור מעניין בין מקסימום אנשים למינימום דאודורנט.
נו מילא, העיקר שבסוף הגענו לתערוכה. שם הילדות דווקא נהנו מאוד ללמוד באמצעות ניסויים על כוח הכבידה וכוח העילוי, בזמן שאני ואמא שלהן ניצלנו את כוח המזגן בקפיטריה. אחר כך היה זמן לסיור חופשי במוזיאון, שם הרשיתי לעצמי לשקר באופן חופשי בתשובה לשאלות של המתוקות (אני מתנצל מראש בפני המורה של הגדולה בכיתה א', אם ההסבר שלי לא מדויק והאחים רייט לא באמת המציאו את המטוס כי הם פספסו את האוטובוס לאילת). בדרך חזרה, בעוד אנחנו מתענגים שוב על הנסיעה ברכבת, סימנו לעצמנו "וי" משפחתי נוסף על יום נוסף ללא שעמום.
למחרת ידענו שהרף כבר נושק לשחקים, ולכן אין ברירה אלא לשלוף את נשק יום הדין האולטימטיבי לילדים - פארק מים. אמנם בשלהי אוגוסט כדאי לשנות את שמו ל"פארק מים רותחים", אבל בסך הכל זו היתה עסקה מוצלחת לכל הצדדים: בזמן שהילדים נהנו מהאבובים, מבריכת הגלים וממגלשת הקמיקאזה, שכנראה קרויה על שם ההורים שהחליטו לבוא לפארק מים עם הילדים באמצע אוגוסט, ההורים עצמם יכלו ליהנות בתורות מהמתקן האהוב עליהם - הצילייה.
אגב, גם בפארק המים דאגו למופע מרובה דציבלים עבור המבלים הרטובים, כך שיכולנו להמשיך את מגמת ההתחרשות והצפיפות גם כאן. בדרך החוצה הצלחנו להימלט מרכישת טילון במחיר של טיל פטריוט בזכות עוד תרגיל הסחה ("תראו בנות, הנה דונלד דאק" אה לא, זו טינאייג'רית שעושה פרצוף ברווז לסלפי). ובאוטו כבר סימנו "וי" שלישי ברציפות, בזמן שאנחנו חשים עצמנו מרי פופינס של החופש.
ביום הרביעי לרכבת האטרקציות שלנו חל שיפור מסוים במזג האוויר בחוץ, שהפך ממיקרוגל לתנור חימום רגיל, ולכן החלטנו ללכת על טיול בטבע. כשאני אומר טבע, אני מתכוון לחורשה במרחק רבע שעה נסיעה מג'ימבורי קרוב, למקרה של שרב פתע.
למזלי, בנחל הצבים היה מספיק צל שמנע ממנו להפוך לנחל עצבים, והילדות נהנו מאוד. הצבים, אגב, קצת פחות - אני די משוכנע שראיתי אמא צבה וילד צב מנסים להתפלח לנו לאוטו, בתקווה שהשארנו את המזגן דולק.
ברגע של אופטימיות אפילו פרשנו שמיכה על הדשא כאילו אנחנו באביב בקנדה ולא במחבת המכונה ישראל באוגוסט, וארגנו לילדות פיקניק נעים של אחרי הצהריים, תוך כדי שאנחנו נהנים מעל האש (לא במנגל, פשוט שמנו מרשמלו על מכסה המנוע וחיכינו עשר שניות).
על פנינו חלפו שוב אמא צבה וילד צב, והפעם אני כבר בטוח שקלטתי אותה מסבירה לו שמה שהוא רואה כאן זה את הישראלי המצוי בחופש, ואפשר לחשב עוד כמה שבועות יש עד החזרה למסגרות אם סופרים את עיגולי הזיעה סביב המצח שלו.
• • •
למחרת בבוקר החלטנו שניתן לילדות להחליט בעצמן. "אז מה היום?" שאלתי את הגדולה, "ספארי? מוזיאון הילדים? אולי הצגה?" היא הנידה בראשה לשלילה. "אז אולי בריכה? סרט? באולינג! אפשר ללכת לבאולינג, זה ממש כיף".
"אבא, זה בסדר אם היום נישאר בבית?" שאלה הגדולה. "בבית? אה, כן, אני חושב שזה בסדר. כלומר, בטח, אם זה מה שאתן רוצות", עניתי.
"כן, זה מה שאנחנו רוצות", אמרה הגדולה ופיזרה על השטיח בינה לבין אחותה את קופסת הלגו הגדולה. חייכתי והלכתי לחדר העבודה כדי לא להפריע להן. כל הזמן הזה שעבדנו בלהעסיק אותן, שכחנו שבעצם ילדים יודעים גם להעסיק את עצמם. הם לא תמיד צריכים ג'ימבורי או לונה פארק או תערוכת ממותות מדברות. לפעמים מספיק להם רק לשחק לבד ו... "אבא", הצעקה מהסלון קטעה לי את ההרהור, "משעמם לי!"
nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו