הנס של נתי

יום ראשון שעבר, 12:30 בצהריים. ואן משטרתי נכנס לחניה בתחנת המשטרה בעפולה, וממנו יוצאים שני לוחמי יס"מ ואחריהם גבר בכיסא גלגלים, נתמך בידי אביו. עשרות שוטרי היס"מ הלבושים בשחור, שהמתינו בסבלנות ברחבה המוצלת, מוחאים כפיים. גם הקשוחים שבהם מתרגשים עד דמעות.

מפקד יס"מ עמקים, רב־פקד קובי ביטון, שולף עוגת יום הולדת גדולה מתוך קרטון, והשוטרים הצעירים פוצחים בשירי יום הולדת לכבוד האורח המיוחד. ברקע שלט ענק: "לנתי היקר, ברוך שובך הביתה".

נתי עלוש, שעד לפני שנה נחשב לצמח, קם מכיסא הגלגלים, עולה בתנועות איטיות על אופנוע הב.מ.וו המשטרתי שהוא כה אוהב, אוחז בכידון, "נותן גז", מפעיל את הסירנה המשטרתית ומחייך חיוך רחב. הלוחמים הקשוחים מתקשים להסתיר את התרגשותם.

"היום אני מגשים חלום", יאמר לי עלוש אחר כך בקול חלוש. דיבורו איטי, לרגעים קטוע, אבל הוא לא מוותר. "חזרתי ליס"מ, לחברים, ללוחמים. זה הבית השני שלי. החלום שלי היה לחזור לפה וללכת שוב, והגשמתי אותו".

איש לא שיער שעלוש (31) יזכה לשוב ולבקר מהר כל כך בתחנה שאהב. ארבע שנים בדיוק חלפו מיום התאונה הקשה, ארבע שנים שבהן בני משפחתו וחבריו הרבים, שראו אותו שוכב ללא ניע ובוהה בתקרה, לא הפסיקו להתפלל לנס.

והנס הזה קרה. עלוש החל אט־אט להגיב לסביבתו, ושיפור עצום חל במצבו הבריאותי. הוא הצליח לראשונה לעמוד על רגליו, אחר כך צעד צעדים ספורים בעזרת הליכון, החל לזהות חברים ובני משפחה, הגיב ותקשר עם הנוכחים סביבו. מאוחר יותר החלו לשוב אליו אירועים מן העבר, ולאחרונה גם חזר לדבר. 

את רגעי התאונה עצמה אינו זוכר. גם לא את השנה הנוראה שאחריה, שבמהלכה היו חייו תלויים לא פעם על חוט השערה. "ראיתי את כל מי שבא לבקר אותי בזמן שהייתי מאושפז. החברים מהיס"מ, ההורים, בני המשפחה. כולם סביבי חשבו שאני לא קולט כלום, אבל מתברר שקלטתי, והיום אני זוכר כמעט הכל". 

ניסית לדבר? לתקשר?

"רציתי לדבר, אבל לא הצלחתי. גם היום, עם כל ההתקדמות שלי, אני יודע שיש לי עוד דרך ארוכה". 

•  •  •

יום שלישי, 26 באוגוסט 2014, שבע בבוקר. רס"ר נתי עלוש, אז לוחם בן 27 ביחידת האופנועים של יס"מ עמקים, לובש את חליפת המשטרה השחורה, נפרד לשלום מהוריו, דוד וציונה, עולה על האופנוע שלו ויוצא מביתו שבטבריה למתקן האימונים של המשטרה בגלבוע. בדרך, בכביש 716 שברמת יששכר, פורץ לכביש טנדר מאחד השדות הסמוכים וחוסם את דרכו. עלוש לא מספיק לחמוק ממנו ומתנגש בו בעוצמה.

בתוך דקות מגיעים לשטח כוחות ההצלה. מסוק שמוזעק למקום מעביר את השוטר הפצוע לבית החולים רמב"ם בחיפה כשהוא במצב אנוש, מורדם ומונשם. 

"התקשרו אלי ואמרו לי שקרתה לנתי תאונה, ושבאים לקחת אותנו לרמב"ם", מספר האב דוד, "שאלתי, איך נתי הגיע לבית החולים? ואמרו: במסוק. הבנתי מהתשובה שהמצב קשה, אבל לא דמיינתי עד כמה". 

בבדיקה הראשונית בבית החולים התברר כי נתי ספג פגיעה חזקה מאוד בגזע המוח והוא סובל משברים בידיים, ברגליים ובצלעות. הוא מוכנס מייד לחדר הניתוח. "זאת היתה הנסיעה הכי ארוכה בחיים שלנו", אומר דוד עלוש, "רק שלושה ימים קודם לכן חגגנו לנתי יום הולדת 27, עם כל החברים שלו, ועכשיו מצאנו את עצמנו נוסעים אל הלא נודע. 

"כשהגענו לבית החולים אמרתי לכולם, 'אני רוצה רק לראות את הילד שלי. תראו לי את נתי'. ניסו לשכנע אותי לוותר, אבל התעקשתי, ואשתי הצטרפה אלי. לא ידענו מה נראה מולנו. נתי שבור, מרוסק, קרוע לגזרים? ציפיתי למחזה קשה לצפייה. 

"הוא היה בחדר ההתאוששות, אחרי סדרה של ניתוחים. שכב שם חבוש ודומם, כמו בובה. הסתכלתי עליו ובחנתי אותו מלמעלה עד למטה. לשמחתי, לא היתה חסרה לו ציפורן. אמרתי לציונה, 'תזכרי את היום הזה. היום נתי נולד מחדש. הוא שלם. אנחנו לא יודעים מה מצב הראש או הגוף שלו, אבל נתמודד עם כל מה שצריך'.

"ואז קיבלנו מהצוות הרפואי דיווח על המצב שלו, ונעשה לנו חושך. הרופאים הסבירו לנו שהוא סובל מפגיעה קשה מאוד בגזע המוח, שהוציאו לו את הטחול, ושיש לו שבר מרוסק ביד שמאל, חמש צלעות שבורות ורגל ימין מרוסקת. נתנו לנו להבין שהסיכוי שלו לחיות קלוש. הכינו אותנו לגרוע מכל".

נתי על אופנוע הב.מ.וו המשטרתי שהוא כה אוהב. "גם היום, עם כל ההתקדמות שלי, אני יודע שיש לי עוד דרך ארוכה לעבור", הוא אומר // אייל מרגולין - ג׳יני

במשך חודשיים וחצי שכב נתי בבית החולים רמב"ם בלי לזוז, וללא שיפור כלשהו במצבו הרפואי. הרופאים הסבירו להוריו כי אין עוד תועלת באשפוז בבית החולים, והמליצו להעבירו לשיקום.

"אחד הרופאים אמר לי שיש לנתי וריד בראש שנמצא בסכנת התפוצצות", מספר דוד (60), "הוא הסביר שאם ננתח את נתי הראש שלו יינצל, אבל עלולה להיווצר אצלו פגיעה בלתי הפיכה בגוף, שעלולה להשאיר אותו משותק. מצד שני, אם לא ננתח, הווריד עלול להתפוצץ - מה שיגרום לאירוע מוחי ולסכנת מוות מיידית. התייעצנו עם המשפחה והחלטנו לא לנתח אותו. זאת היתה ההחלטה הקשה ביותר שקיבלתי אי פעם בחיי. החלטה על החיים של הבן שלי". 

נתי הוצא מרמב"ם והועבר למחלקת השיקום בבית החולים שיבא בתל השומר. אחרי 11 ימים, בערב שמחת תורה, הווריד במוחו אכן התפוצץ.

דוד: "מנתח בבית החולים, שהוזעק מהבית, שאל אותנו: 'אתה בטוח שאתה רוצה שננתח אותו?' ובמילים פשוטות יותר: גם עם הניתוח, הסיכוי להאריך את חייו של נתי אפסי. התגובה המיידית שלי לדוקטור היתה: 'השתגעתם כולכם? מאיפה באה השאלה הזו?' אבל הרופא הסביר שיש הורים שבמצב כזה מרימים ידיים ומוותרים, ושההחלטה היא רק שלנו. 

"שוב עמדנו בפני החלטה גורלית. ידענו שאם נוותר הפעם, הוא לא ישרוד. אני לא הסכמתי לוותר, פשוט לא יכולתי. אמרתי לרופא: 'תנתחו אותו'". 

ניתוח הראש המסובך נמשך ארבע שעות ועבר בהצלחה. בסיומו יצא המנתח, ד"ר שגיא הר נוף, לשוחח עם דוד ועם נאור, אחיו הצעיר של נתי. "הילד לא יהיה שחקן כדורגל או כדורסל", אמר, "אבל הוא יקום, ילך וידבר. תזדקקו להרבה סבלנות וכוחות כדי ללוות אותו בדרך הארוכה עד להחלמה".

דוד וציונה לא עזבו את מיטת בנם במשך שנה וחצי, מהיום שבו הגיע למחלקת השיקום בתל השומר. "לא עזבנו אותו לרגע", אומר האב, "ציונה היתה איתו מראשון עד חמישי, ואני החלפתי אותה מחמישי עד ראשון. נפגשנו רק במדרגות של המחלקה. 

"במשך כל הזמן הזה לא ויתרנו לו. כל הזמן דירבנו אותו לזוז, לדבר, להגיב. עם הזמן הוא התחיל להזיז את יד שמאל ואת רגל שמאל, אבל לא במודע אלא ברפלקס. הצד הימני שלו נשאר משותק. לאורך כל התקופה הוא שכב במיטה בלי הכרה ורק בהה בתקרה.

"אנחנו דיברנו איתו כל הזמן כאילו הוא ער, וכך גם חבריו מהיס"מ שהמשיכו לבוא לבקר כל הזמן. סיפרנו לו דברים. שיתפנו אותו, צחקנו איתו ואתגרנו אותו כל הזמן לסמן, להזיז אצבע, להגיב במילה. אפילו לרגע לא איבדנו את התקווה שהנס עוד יקרה".

ציונה (55) מודה שלצד ההתמדה והתקווה, היו גם רגעי משבר. "מרגע התאונה עזבתי הכל והתמסרתי לטיפול בנתי. עברנו שבעה מדורי גיהינום, עם רגעי שבירה. היו לנו רגעים של תסכול ואכזבה, והרבה דמעות. כשאתה לבד מול הילד שלך, ואין תזוזה, שום מילה, שום שיפור במשך חודשים - אתה מתייאש לפעמים, ויש נפילות. אתה שואל למה זה מגיע לו ולמה זה מגיע לנו. לפעמים אתה אומר לעצמך שעדיף אם הוא היה הולך, אבל אתה לא באמת מתכוון לזה.

"גם כשכבר הבנו שנתי יחיה, הרופאים לא נטעו בנו תקווה שהוא יחזור לעצמו מעבר למצב של צמח. אמרו לנו שהוא לא ידבר ולא ילך. אלה היו רגעים של תסכול נוראי. אבל תמיד המשכתי הלאה, מכל הלב, למרות כל הקשיים. כי ידעתי שיש עוד מישהו שיכול לעזור - בורא עולם. ידעתי שהאנרגיות שלנו הן אלה שבסופו של דבר ייתנו לנתי את הכוחות להחלים".

•  •  •

נתי עלוש נולד בטבריה. אביו הוא בעל דוכן פלאפל ושווארמה, אמו עקרת בית. אחותו התאומה, בת אל, נשואה ואם לשלושה ומתגוררת בסמוך להוריו. האח נאור (30) נשוי ואב לילד, והאח הצעיר סער (20) הוא לוחם במשמר הגבול.

נתי למד בתיכון עמל בעיר והיה תלמיד מצטיין. בצבא שירת כלוחם בחטיבת גולני. "הוא לחם עם הגדוד שלו במלחמת לבנון השנייה ועבר טראומה כשהיה בכוח שנכנס לחלץ פצועים בעומק השטח בלבנון", מספר האב דוד. אחרי סיום שירותו עבד כמה חודשים בעבודות מזדמנות, ואז התגייס למשטרה. "המטרה שלו היתה לשרת ביחידת הסיור המיוחדת, כי הוא תמיד נמשך לאקשן. חוץ מזה, הוא היה מאז ומתמיד ילד של נתינה, של אהבת הזולת ועזרה הדדית. הוא עזר לכל אחד, אפילו בכסף. היה ממש 'הכספומט' של כולם.

"בשנת 2013 עברתי פשיטת רגל בדוכן הפלאפל שלי, ובשלב מסוים נקרתה לי הזדמנות לפתוח דוכן חדש במקום אחר בעיר. נזקקתי לכסף. נתי שאל אותי, 'אבא, כמה אתה צריך?' אמרתי לו, '17 אלף שקל'. הוא לא הגיב. הלך, ואחרי 20 דקות חזר עם שקית עם כל הכסף. זה כסף שהוא חסך מהעבודה שלו במשטרה. נתן לי ואמר, 'קח, אבא, ותחזיר לי מתי שיהיה לך'. זה נתי. תמיד נתן ועזר. וברוך השם, העסק החדש משגשג, והיום לא חסר לנו כלום".

לפני התאונה. "תמיד נמשך לאקשן"

האהבה שלו לאופנועים החלה כבר אחרי שחרורו מהצבא, כשקנה אופנוע משומש בכסף שחסך. האם ציונה מספרת שעיניה חשכו כשראתה את הכלי ואמרה לו שיחליט - או היא, או האופנוע. נתי מכר את האופנוע, וציונה נרגעה. אבל לא לזמן רב.

דוד: "כשהוא התגייס למשטרה, הוא התקבל ליחידת האופנועים של היס"מ, ואז הרכיבה על האופנוע קיבלה לגיטימציה. ציונה מעולם לא השלימה עם זה. נתי סיפר לה שהאופנוע רק משרת אותו להגעה לעבודה, למרות שזה לא היה נכון. אבל זה לא הרגיע אותה".

ציונה אומרת שיום לפני התאונה הסתובבה עם "תחושות רעות". "הרגשתי משהו. הייתי עצבנית ורבתי עם כולם, משהו שלא מאפיין אותי. למחרת קרתה התאונה, ומרגע שדוד התקשר לספר לי ובא לאסוף אותי לבית החולים, אני לא זוכרת כלום. לא את הנסיעה, לא את חדר הטראומה, ולא את עשרות שוטרי היס"מ שהיו שם. כל זה נמחק לי מהזיכרון". 

•  •  •

אחרי הניתוח בראשו אושפז נתי במשך ארבעה חודשים וחצי במחלקה לטיפול נמרץ בתל השומר. בתקופה זו הידרדר מצבו, והוא נאלץ לעבור עוד ארבעה ניתוחי ראש. במקביל, חלה בכמה מחלות זיהומיות.

"כל המחלות הזיהומיות שיש בבית חולים תקפו אותו", מספר דוד, "ראיתי אותו שוכב שם מורדם ומונשם, ופשוט נלחם על חייו. הצוות הרפואי נתן לנו להבין שאין סיכוי שהגוף שלו ישרוד את כל מה שעובר עליו, והציעו שנעביר אותו למוסד סיעודי".

ודווקא אז, חצי שנה אחרי התאונה, בעודו מאושפז בטיפול נמרץ, אירע נס קטן, שהצית בהורים זיק תקווה.

"יום אחד אני יושב שם לצידו, בטיפול נמרץ,  וכהרגלי מדבר איתו", מספר דוד. "אני כבר לא זוכר מה בדיוק סיפרתי לו, אבל פתאום אני מבחין בדמעה שזולגת לו מזווית העין.

"הדמעה הזאת שינתה את חיינו. הבנו שנתי קולט את מה שאנחנו מדברים אליו, למרות שהוא לא מגיב ונראה כמו צמח. הבנו שהמוח שלו עובד ומגיב.

"כמה ימים אחר כך ראיתי פתאום את רגל ימין שלו, שהיתה עד אז משותקת, זזה קצת מתחת לסדין. הרמתי את הסדין, וראיתי שהוא מזיז את האצבע ברגל. הבנתי שסוף־סוף קורה משהו טוב בסרט הרע הזה". 

אחרי תחנונים רבים הסכים בית החולים להחזיר את נתי למחלקת השיקום. אבל החודשים חלפו, ובמצבו של נתי לא חלה שום התקדמות. ואז, בפעם המי יודע כמה, האינטואיציה של דוד שוב הצילה את חיי בנו.

"היינו כבר שלוש שנים אחרי התאונה, מהן שנתיים וחצי בשיקום בתל השומר, והמצב שלו לא משתפר. משהו לא הסתדר לי. פניתי לרופאים וביקשתי לבדוק למה המצב שלו נשאר תקוע. מתוך תחושה פנימית, ובלי הבנה רפואית, ביקשתי שיעשו לו צילום של מערכת ניקוז הנוזלים שחיברו לו לראש. הרופא גיחך. הוא אמר לי שלדעתו לא נראה שם כלום, אבל הסכים. יכולנו לראות את הצילום און־ליין על מסך מולנו, ומייד התברר שצדקתי. הצינור שניקז את הנוזלים במוח היה מקופל, וזרימת הנוזלים נחסמה כמעט לגמרי".

נתי הוכנס מייד לחדר הניתוחים, והרופאים ניקזו את הנוזלים מראשו. "מאותו רגע, כשהלחץ על המוח הוסר, קצב השיפור במצבו עלה פלאים", אומר דוד, "הרופא אמר לי: 'טוב שהתעקשת. גם רופאים יכולים לטעות'".

לפני כשנה חזר נתי לבית הוריו בטבריה, שם המשיך בשיקום האינטנסיבי. הוא עבר לא פחות מ־70 טיפולים בתא לחץ בבית החולים אלישע בחיפה, ועובר כל העת טיפולי הידרותרפיה, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק ושיחות עם קלינאית תקשורת ועם פסיכולוג.

רגע דרמטי בחייו החדשים התרחש לפני כחצי שנה, באחד מערבי שבת. "נתי ישב כל היום על כיסא הגלגלים, וניסינו להושיב אותו על הכורסא בסלון", אומר דוד, "הוא סירב. הרמנו אותו, והוא הניע את ראשו לשלילה, אבל הושבנו אותו למרות זאת. אמרנו לו שאם הוא מסרב לשבת על הכורסא, שיגיד לא.

"עד אותו יום הוא היה משמיע קולות של אי שביעות רצון או של שמחה, אבל תמיד אותו סוג של גרגור חסר פשר. הפעם, להפתעת כולנו, הוא אמר 'לאאאא' אחד גדול. היה לו קצת קשה להוציא את הצליל הזה, אבל הוא הצליח. מייד אחר כך הוא הצליח בקושי להגיד 'אבא', ואחר כך 'אמא', ואז את השמות של שני האחיינים שלו, שהיו איתנו בבית - אוריה ושירה. אלה היו רגעים של ניצחון, כאילו כבשנו את העולם. צעקנו, השתוללנו, יצאנו למרפסת וצרחנו 'יש אלוהים!' זו היתה הרגשה עילאית של שיכרון חושים, שלעולם לא אשכח. נתי חזר אלינו.

"מייד אחר כך הקלטתי אותו מברך את מפקד המחוז הצפוני, ניצב אלון אסור, ב'שבת שלום', ושלחתי לו בווטסאפ. הוא כל כך התרגש, שקשה לתאר במילים״.

"היום אנחנו מדברים איתו, והוא מבין אותנו", אומרת ציונה בעיניים נוצצות, "הוא מנהל איתנו שיחה רגילה, וממש בכל יום מרגישים שיפור".

בסיוע מטפלים מסורים שהעמיד לרשותו משרד הביטחון, מצליח נתי לצעוד עם הליכון. הוא צופה בטלוויזיה, משחק משחקי זיכרון ופאזלים במחשב וכותב הודעות בווטסאפ באצבע אחת (עם עזרה בהנעת האצבע). הוא עדיין מתקשה לשמור על ריכוז לזמן ממושך.

כשאני יושב לצידו, הוא לוחש לי: "כששכבתי כמו צמח בבית החולים ראיתי בטלוויזיה שירים חדשים של עדן בן־זקן ושל עומר אדם, שלא הכרתי. היום אני מדקלם את השירים האלה בעל פה, וגם את שירי יום ההולדת ששרו האחיינים שלי".

עם הוריו ציונה ודוד. האם: "גם במצב הכי קשה, עצמתי עיניים ודמיינתי אותו צועד לחופה" // צילום: אייל מרגולין - ג׳יני

מה שמחזיק אותו, מלבד התמיכה מההורים ומהאחים, הוא הביקורים של חבריו מהיס"מ ושל קצינים במחוז הצפוני של המשטרה, שלא מפסיקים לבוא ולתמוך בכל דרך אפשרית. "החברים הם הכל בשבילו", אומר דוד, "הליווי שלהם הוא לא פחות ממדהים. זה מתחיל בניצב זהר דביר, מפקד המחוז הקודם, ובמחליף שלו, ניצב אלון אסור, שבא אלינו פעם בחודש, ומגיע עד אחרון הלוחמים ביס"מ. כולם, המפקדים והלוחמים, הם לא פחות ממלאכים".

"לוחמי היס"מ לא עזבו אותו אפילו לרגע מיום הפציעה. הם באים, צוחקים איתו ומספרים לו מה קורה בעבודה. נתי שותה את הדברים שלהם בצמא, רואים שזה פשוט עושה לו טוב. מבחינתו, הם חלק מהמשפחה שלנו. משפחה לכל החיים".

רס"מ לירון שמחה (40), מפקד צוות ביס"מ, צמוד לנתי מאז התאונה. "החיים שלי ושל כל החברים שלו ביחידה השתנו", הוא אומר, "כבר כשהוא היה ברמב"ם עשינו משמרות ליד המיטה שלו ולא עזבנו אותו לרגע, וככה גם בתל השומר. בילינו איתו בלילות, בשבתות ובחגים, כמה שנדרש. כך זה יימשך גם בעתיד.

"אנחנו אלה שהשמיעו לו את עדן בן־זקן כשהוא שכב מחוסר הכרה. היום אנחנו יודעים שהוא קלט את השירים וזכר אותם. זה לימד אותנו כמה חשוב לשהות לצידו של פצוע מחוסר הכרה, שלכאורה לא מגיב. עצם הנוכחות שלנו נתנה לו כוחות. 

"מבחינתנו, החזרה שלו לחיים היא לא פחות מנס. נס אמיתי. כשראינו אותו אחרי הפציעה התפללנו רק שיחיה, לא האמנו שהוא יגיע למה שהגיע היום. עכשיו אנחנו מאמינים שהשיפור יצבור תאוצה. הוא עוד ירוץ וידבר שוטף. כרגע אנחנו מאושרים לראות אותו מדבר לאט וצועד בכוחות עצמו".

בינתיים, נתי מנסה להיאחז בכל יום בעוד פיסה של שגרה מבורכת. "אני אוהב ללכת לחוף בורה בורה בטבריה ולעשות שופינג בקניון עם אמא", הוא אומר, "אני מלווה את אבא לעבודה בדוכן שלו, עוקב אחרי מה שקורה שם ומייעץ לו".

לאמא ציונה יש עכשיו חלום נוסף שהיא מתפללת שיתגשם. "עוד כשנתי שכב בטיפול נמרץ, במצב הכי קשה, עצמתי עיניים, ובדמיון שלי ראיתי אותו לבוש בחליפה, צועד בכוחות עצמו עם הכלה שלו לחופה. זה החלום הגדול שלי. אני מאמינה בכל ליבי שבעזרת השם, נזכה לראות אותו שובר את הכוס".

dan661@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו