יאיר לפיד הכריז על מאבק נגד ארגוני שמאל קיצוני כמו "שוברים שתיקה" ו"בצלם", ארגונים הנהנים מתמיכה רבה של הקרן החדשה לישראל, והוא אף הכריז באפריל האחרון כי "בנוגע למעורבות הקרן החדשה לישראל, אנחנו לא עובדים איתה כי אנחנו רואים בה ארגון רע". אלא שמתברר כי הצהרות לחוד - ומעשים לחוד. מה שטוב למסיבות עיתונאים וקריצות לימין־מרכז, לא טוב לפוליטיקה המקומית. וכשזה מגיע למאבקים הפוליטיים ברשויות המקומיות, לפיד יודע לאחסן את האג'נדה בקופסה.
יש עתיד תומכת בגלוי וביודעין בסיעות ובמועמדים ברשויות המקומיות שמריץ ארגון "ישראל חופשית" - עמותה במימון הקרן החדשה לישראל. מנכ"ל הקרן החדשה, מיקי גיצין, היה ממייסדי "ישראל חופשית" ועמד בראשה עד לשנה שעברה. בין השאר, מריצה "ישראל חופשית" רשימות חילוניות ברשויות המקומיות.
כך, למשל, יש עתיד תומכת בהרצליה ברשימתו של יריב פישר הנתמכת על ידי ארגון "הרצליה חופשית", ובהוד השרון ברשימת "קצב־מרצ־יש עתיד" בראשות אמיר כוכבי, החבר ב"הוד השרון חופשית". כולם, נתמכים מבחינה ציבורית על ידי "ישראל חופשית", מומלצים על ידיה וזוכים לאימוץ מלא שלה.
כדי להבין עד כמה אנשי "ישראל חופשית" נמצאים בקצה השמאלי של המפה, צריך לשים לב שבדרך כלל הרשימות שהם מקדמים כמו בכפר סבא ובגבעתיים רצות יחד עם רשימת מרצ המקומית.
ממפלגת יש עתיד נמסר לנו כך: "יש עתיד רואה חשיבות רבה בבחירות המוניציפליות ונותנת לנציגיה ברשויות המקומיות גיבוי מלא, בין היתר, לחיבורים פוליטיים. יש עתיד פועלת בשיתוף פעולה עם כל הקשת הפוליטית לטובת התושבים".
לפני כשבועיים מפלגת יש עתיד משכה את תמיכתה מרשימתו של רז שגיא בראש העין, קצין קרבי שהשתחרר משירות סדיר בדרגת אל"מ. זאת, בשל קמפיין שהתנהל נגדו על רקע התנגדותו לשילוב נשים בתפקידי לחימה. עמדה זו היתה "קיצונית" מדי עבור יאיר לפיד, ותמיכתו - שהיתה פומבית אך לא כספית - הוסרה. עתה מתברר כי למפלגת יש עתיד, המתקשה להכיל קצינים קרביים עם דעות עצמאיות, אין שום בעיה ללכת יד ביד עם הספונסרים של "שוברים שתיקה" ו"בצלם".
אבסורד מוניציפלי
עד לפני זמן לא רב הבחירות המקומיות היו פחות או יותר שיקוף של הבחירות הארציות. המפלגות הגדולות התחרו ביניהן על ראשות העיר, כשכל מועמד מוניציפלי הזדהה באופן מלא עם המפלגה ששלחה אותו והרשימה שאותה הוא מייצג. כך - טדי קולק היה עבודה, אולמרט היה ליכוד; רוני מילוא היה ליכוד, חולדאי העבודה וכן הלאה.
בזמן האחרון נראה כי הזיקה בין המישור הארצי למוניציפלי התרופפה, ורבים מראשי הערים רצו על בסיס של מפלגות מקומיות עצמאיות. במערכת הבחירות הנוכחית התופעה מחריפה ומגיעה לכדי אבסורד - עד כדי כך שהמפלגות הגדולות בכנסת תומכות לעיתים ברשימות ובמועמדים המתחרים זה נגד זה באותה רשות.
קחו, למשל, את ראש העין. מפלגת העבודה הודיעה באופן רשמי על תמיכתה ביוכי פנחסי־אדיב לראשות העירייה. אבל המפלגה גם תומכת ברשימה אחרת למועצה - של אלכס קפלונוביץ ועומר רצון, ואם זה לא מספיק מסובך, איתן כבל תומך בכלל במועמד אחר - שלום בן־משה, ראש העיר המכהן. לכל מועמד יש גם רשימה, כך שהעבודה תומכת למעשה בלא פחות משלוש רשימות למועצה ובשני מועמדים.
ראש העין לא לבד. בחיפה, מפלגת העבודה תומכת גם בישראל סביון המתמודד לראשות העירייה, ותמכה במקביל גם בעינת קליש, כשזו עוד התמודדה. וכך גם בכפר סבא: המפלגה תומכת ברפי סער וברשימתו, אבל מריצה במקביל רשימה עצמאית למועצה.
כשביקשנו לברר מדוע זה קורה, נענינו שגם בליכוד המצב דומה. כך, למשל, באילת הליכוד תומך גם במאיר יצחק הלוי, ראש העיר המכהן, וגם בעיוש אלמליח, המתמודד למועצה; בחולון התמיכה מפוצלת למאיר חלבי למועצה ולשי קינן ורשימתו לראשות העיר; כך גם בקריית עקרון - חובב צברי ורשימתו לראש העיר, ואילן ירימי למועצה.
עד כמה המצב מסובך ניתן ללמוד מהמתרחש בעיר רחובות. תחזיקו חזק. הליכוד תומך שם בראש העיר המכהן רחמים מלול וברשימתו. אבל במקביל, הליכוד תומך בשיעורים גבוהים גם בסיעה מתחרה אחרת - "סיעת לב" - רשימה שבראשה עומדים שני אנשי מפלגת העבודה, ושבמקומות 3 ו־4 בה משובצים אנשי ליכוד.
פיצול, בלבול ובזבוז
אז מה בעצם קורה כאן? עד 25 ביוני 2018 החוק קבע כי מפלגה יכולה לתקצב רק "רשימת בת" מוניציפלית אחת. התוצאה היתה שכל מפלגה מימנה ברשות המקומית את הרשימה "שלה" - כך, למשל, הליכוד את רשימת "מחל"; העבודה את רשימת "אמת", וכן הלאה.
אלא שמכיוון שמועמדים לראשות עיר בדרך כלל מריצים רשימה עצמאית אשר מנותקת מהמיתוג הפוליטי הארצי - התוצאה היתה שהמפלגות הגדולות לא יכלו למעשה לתמוך במועמדים לראשות עיר אלא רק עבור המועצה. ביוני עבר תיקון לחוק, ומעתה מפלגה בכנסת יכולה לחלק את תקציב הבחירות המוניציפלי שלה למספר רשימות בת, בכל עירייה ואף ללא הגבלה.
כפי שמסבירים אנשים אשר מעורבים בבחירות המקומיות, לתיקון המדובר יש גם רווח נוסף, שכן הוא משחרר הרבה מאוד לחץ מהפוליטיקה הארצית, ומאפשר לקבוצות כוח בתוך המפלגות לקבל את הנתח שלהן למימון האנשים שלהן בתוך הרשויות המקומיות. כך שבמקום לריב במוסדות המפלגה על חלוקת השלל המוניציפלי, כל אחד מקבל את שלו - וכולם מרוצים. כך נוצר המצב החדש: פיצול, בלבול ובעיקר - בזבוז.
החיבור בין המפלגות הארציות למערכת המוניציפלית נעשה יותר ויותר אנכרוניסטי, וכשמפלגה יכולה לתמוך ברשימות המתחרות זו בזו, סימן שזהו מנגנון שמזמן עבר זמנו. התוצאה כיום היא שהתקציבים המועברים למפלגות למימון הבחירות המוניציפליות - הפך פשוט למקור נוסף של כספים מפלגתיים לתגמול פעילים וריצוי קבוצות לחץ פנימיות. ואם הבחירות המוניציפליות הפכו לתחילתם של הפריימריז - רק באמצעים אחרים, לא הגיע הזמן שנחשב מסלול מחדש?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו