זכות ההשבה

הסיור במרכז ריגה, בירת לטביה, חושף בניינים מרהיבים ומסתיר עבר טרגי. בשנים שלפני השואה פרחה כאן קהילה יהודית, שבניה הגאים הצליחו בכל תחום - מי בעסקים, מי בלימוד והוראה, ומי בבניית התנועה הציונית. מידת ההצלחה של היהודים באה לידי ביטוי לא רק ברוח. בניינים יפהפיים שנבנו בריגה לפני כ־100 שנה ויותר נושאים עד היום בשתיקה מהדהדת את החותם שהשאירו היהודים הלטבים גם בחומר. חלקם מהווים את פאר היצירה של האדריכלות הלטבית. קשה להסיר מהם מבט. 

שתי המכות שנחתו באמצע המאה העשרים החריבו את העולם היהודי בלטביה בדרך אכזרית ביותר. תחילה היה זה הכיבוש הסובייטי. בריה"מ נכנסה למדינות הבלטיות בעקבות הסכם ריבנטרופ־מולוטוב בינה לבין גרמניה הנאצית, ופעלה מייד ליישום עקרונותיה בקרב האוכלוסייה המסופחת. אנשים שנחשבו לאויבים, או אויבים פוטנציאליים לשלטון הקומוניסטי נרצחו או הוגלו לסיביר. נכסים יהודיים קהילתיים ופרטיים נלקחו מבעליהם והולאמו. למען השלמת התמונה, יש לציין שגם בעלי נכסים לא יהודים טופלו על ידי "המשחררים" הסובייטים באותה צורה.

מה שלא הספיקו לבצע הסובייטים עשו הנאצים כעבור שנה. רוב רובם של יהודי לטביה נרצחו, ומה שלא לקח מהם השלטון הקומוניסטי נלקח על ידי הכובשים הגרמנים. כך הפך כל מסלול אקראי במרכז ריגה לטיול בתחנות של עבר יהודי שאיננו עוד. מאחורי כל חזית שנייה במרכז ריגה שמחוץ לעיר העתיקה מסתתר בניין שהיה יהודי. דוגמאות לא חסרות. בבניין שובה לב בסגנון רנסנס ברחוב לצפלסה 141 התאכסן משנת 1887 בית ספר יהודי. שתי כניסות נפרדות אליו מסגירות את החלוקה שהתקיימה בו לבנים ולבנות. בתקופת השואה ישב כאן היודנראט של העיר, ואחר כך מטבע הדברים גם הוא אבד לקהילה היהודית.

 

בעלות שנויה במחלוקת

בעקבות התפרקות בריה"מ, הלטבים שיקמו את ריבונותם. דרכם חזרה אל משפחת המדינות הדמוקרטיות חייבה להשיב את כל מה שנלקח בעבר לבעלים החוקיים, או ליתר דיוק לצאצאיהם. וכאן החלו הבעיות. אלי ולק, יו"ר התאחדות יוצאי לטביה ואסטוניה בישראל וחבר בארגון יהודי עולמי להשבת רכוש (איל״ר), מציין שההתחלה דווקא היתה מבטיחה.

"השבת הרכוש הפרטי בלטביה התבצעה החל מתחילת שנות התשעים ונעשתה בצורה ראויה להערכה", מודה ולק. "השלטונות לא הקשו. כך, למשל, הדרך לקבל את הרכוש של אבותיו היתה פתוחה גם בפני מי שלא היה אזרח או תושב של לטביה".

התלונה המרכזית שהושמעה כנגד תהליכי ההשבה של הרכוש הפרטי נגעה לפרסום המצומצם של חוקי ההשבה הלטביים. רבים מן היורשים המפוזרים בכל רחבי העולם כלל לא שמעו על זכותם לקבל דבר מה מנכסי אבותיהם, ונטען שחוסר הידיעה גרם להם לפספס את ההזדמנות. לקראת שנת 2006 חלון ההזדמנויות נסגר. הממשלה הלטבית הודיעה שתהליך החזרת הנכסים הפרטיים הושלם, ובהתאם למסמכיה הרשמיים 4% מן היורשים הזוכים בהשבה היו אזרחי ישראל, 5% אזרחי קנדה ו־15% אזרחי ארה"ב). 

במקרה של נכסים קהילתיים יהודיים, לעומת זאת, צץ מכשול משמעותי: אותם ארגונים קהילתיים שהחזיקו בנכסים בתקופת לטביה העצמאית, לפני שנת 1940, כבר לא היו קיימים, ולא היה ברור מי צריך לבוא בנעליהם. לארגונים דתיים נוצריים לא היתה בעיה כזאת, בשל המבנה הריכוזי של הכנסיות הנוצריות - שלהן תמיד יש ארגון מרכזי יציג שכולם כפופים לו.

אם, לדוגמה, ניקח עיירה לטבית, שבה השלטונות החרימו בשנת 1940 שני בניינים, כנסייה לותרנית ובית כנסת, אזי בניין הכנסייה הוחזר למוסד המרכזי של הלותרנים במדינה, ואילו בית הכנסת לא הוחזר, כי לא היה למי להחזירו. תיאורטית, אפשר היה אולי רק לצורך השבה לרשום בעיירה כזו קהילה יהודית חדשה, אבל גם זה לא נעשה, כי לרוב כמעט לא נשארו יהודים במקומות קטנים כאלה. 

חוסר הצדק זעק לשמיים, ולחץ יהודי הניב פירות מסוימים. תחילה הוחזר לקהילה היהודית בניין גדול ברחוב סקולס 6 בבירה, שמהווה היום מוקד מרכזי לכל הפעילות היהודית בעיר ומשמש אכסניה לשלל ארגונים יהודיים. הבניין המרשים שחזיתו מתהדרת בשורת עמודים ובמרפסות מפוארות נבנה לפני יותר מ־100 שנה לצורכי מגורים של משפחות יהודיות עשירות, ובשנת 1926 הוסב למועדון היהודי של ריגה ולתיאטרון היהודי של העיר. בתקופה הסובייטית שוכן כאן "המכון לתרבות והיסטוריה" של המפלגה הקומוניסטית. היהודים קיבלו בשביעות רצון את החזרת הבניין לידיהם, אף שהיה לכך סייג ביורוקרטי - הבעלות אינה מלאה, ואם הקהילה היהודית תפסיק להתקיים כגוף משפטי, עליה להחזיר את הבניין למדינה הלטבית.

 

"רכוש נפיץ פוליטית"

מי שציפה לגל של השבה מסודרת של שאר הנכסים הקהילתיים שהיו שייכים בעבר ליהודי לטביה, התאכזב. אחרי מאמצים כבירים מצד מועצת הקהילות היהודיות במדינה ומצד ארגונים יהודיים בינלאומיים, במארס 2015 ניתנו לקהילה היהודית עוד חמישה בניינים מאלה שהיו בבעלות המוסדות היהודיים לפני מלחמת העולם השנייה. אבל, כפי שמציין סגן נשיא המועצה דמיטרי קרופניקוב, זה רק קצה קצהו של הצדק שטרם נעשה.

"יש בידינו רשימה של 270 נכסים דתיים וקהילתיים", מפרט קרופניקוב. "אלה לא רק בתי כנסת לשעבר. יהודי לטביה הצטיינו בחיי קהילה והקימו מוסדות לרוב: בתי אבות, בתי תמחוי, בתי ספר ומוסדות לימוד. אותם לא החזירו לנו, וזה עוול גדול". 

קרופניקוב מלין על כך שהניצחון שבקבלת חמישה בניינים (שלושה מתוכם בריגה, אחד ביורמאלה הסמוכה ואחד בקנדאווה שבמערב המדינה) היה רק חלקי, משום שנקבע תקדים - השבה של כל נכס מצריכה חקיקת חוק נפרד. זה, כמובן, מסבך עד מאוד את התהליך ויוצר תלות בלתי אפשרית כמעט בחסדי הפוליטיקאים הלטביים. ירצו - יחזירו, לא ירצו - ימשיכו למנוע מהקהילה היהודית גם את הצדק המאוחר.

אם לא די בכל אלה, יהודי לטביה נענו בשלילה בעוד סוגיה. הם ביקשו לקבל לידי הקהילה רכוש יהודי פרטי, שלא נמצאו לו יורשים. אולם, השלטונות דחו את הבקשה, והנכסים של היהודים המעונים, שנרצחו על ידי הנאצים והקומוניסטים, ממשיכים להעשיר את אלה שהשתלטו עליהם. בהתאם לנורמות המקובלות בעולם רכוש נרצחי השואה שלא נותרו להם יורשים אמור לשמש את צורכי הניצולים שנותרו, אבל לטביה לא מיישמת את העיקרון הזה. לפני השואה חיו במדינה הזאת כ־95 אלף יהודים, ואילו עכשיו מספרם עומד על כ־10,000 בלבד, ובהם גם ניצולים מבוגרים מאוד שזקוקים נואשות לכל סיוע.

קרופניקוב טוען שהבחירות שנערכו בלטביה ב־6 באוקטובר עשויות להניע את תהליכי ההשבה לכיוון החיובי. "השבת הרכוש היהודי נחשבת כאן לנושא נפיץ במיוחד מבחינה פוליטית", הוא מספר בעצב. "במילים אחרות, צעד כזה ממש לא פופולרי בעיני המצביעים, ולכן לא ציפיתי שמי מהפוליטיקאים יעז לקדם אותו לפני הבחירות. דעת הקהל היתה מייד מתרעמת וזועקת: למה לתת משהו ליהודים, ולא לעניים, לגמלאים או לשכבות חלשות אחרות?"

האם ישראל יכולה לסייע ליהודי לטביה להציף את הדרישה להשבה בפני השלטונות?

"קטונתי מלתת עצות לישראל, מה גם שעמדתה מדברת בעד עצמה: ישראל אינה מתערבת בבוטות ומשאירה את העניין הזה לטיפול של יהודי לטביה, ובד בבד מצהירה בכל הזדמנות שצדק צריך להיעשות. והצדק מחייב להחזיר את מה שנלקח מיהודים תמימים שלא פשעו ולא עשו רע לאיש". 

 

הפתרון לא נראה באופק

בינתיים גם הלחץ מכיוון ארה"ב לא עזר. היו שקיוו כי "חוק הצדק לניצולים שלא זכו לפיצוי" (הידוע בכינוי JUST Act), אשר הוצג בקונגרס האמריקני בשנת 2017 ונחתם על ידי הנשיא דונלד טראמפ במאי השנה, ידחק בכל המדינות שלא הצטיינו בהשבה עד כה, לתקן את דרכיהן. בדברי ההסבר לחוק צוין, בין השאר, שפחות מחמישית מהנכסים שהוחרמו מהיהודים בידי הנאצים הושבו לבעליהם החוקיים.

אולם, אלי ולק צופה שעל אף הכוונות הטובות של המחוקקים האמריקנים, הרשויות בלטביה עלולות להמשיך בגרירת רגליים בנושא ההשבה של הרכוש היהודי: "הוראות JUST Act באמת דורשות ממזכיר המדינה של ארה"ב להציג לקונגרס דו"ח על האופן שבו כל מדינה ומדינה מבצעת את אמנת טרזין, אמנה שחייבה להשיב רכוש יהודי פרטי וקהילתי כאחד", מבהיר ולק. "אלא שלמרבה הצער לא מתלווה לכך שום סנקציה במקרה שההשבה לא מתבצעת". ומעבר לכך, החקיקה האמריקנית כלל לא מטפלת בהחזרת הרכוש שהוחרם על ידי השלטונות הקומוניסטיים. 

לטביה, אגב, היתה בין 46 המדינות שחתמו על אמנת טרזין עוד בשנת 2009, אבל במקרה שלה (כמו גם במקרה של עוד כמה מדינות) ההכרזות וההתחייבות הנכונות של האמנה נותרו אות מתה. משאים ומתנים עם הממשלה הלטבית נמשכים שנים, בעלי תפקידים באים והולכים, והפתרון אינו מתקרב. בביקורים של פוליטיקאים לטבים בארה"ב סוגיית ההשבה תמיד עולה, אך הם מצליחים למסמס אותה שוב ושוב.

בשנים האחרונות הנושא הגיע גם למוסדות האירופיים. יותר מ־70 מחברי הפרלמנט האירופי קראו למדינות החברות באיחוד, לרבות לטביה, להשלים את ההשבה של הרכוש השדוד, וחבר הפרלמנט גונאר הוקמרק מיקד את תשומת הלב בהתמהמהות הלטבית. למרות זאת, הרשויות במדינה הבלטית המשיכו להתעלם מחובתם המוסרית והמשפטית. 

 

דרוש מנהיג

מה נותר לעשות, אם כך? לדעתו של קרופניקוב, נשאר רק לקוות שיימצא בלטביה מנהיג הגון ואמיץ שייזום את ביצוע ההשבה. "כך בדיוק זה קרה בליטא השכנה", הוא מספר, "ראש הממשלה הליטאי פשוט דחף את הנושא, והשלטונות הליטאיים קיבלו החלטה לשלם ליהודים פיצוי בסך 128 מיליון ליטאס על כל הרכוש הקהילתי". 

התקדים הליטאי הציב אמות מידה אפשריות לפתרון גם בלטביה והוא קוסם לרבים. ולק, לעומת זאת, מצנן את ההתלהבות: "מה שעשו בליטא זו השפלה ולא דוגמה חיובית - הארגונים היהודיים שם יקבלו מהממשלה 32 מיליון יורו שייפרסו לעשר שנים, וזאת במקום נכסים יהודיים שעולים מאות מיליונים רבים". 

עם זאת, פרנסי הקהילה היהודית בלטביה מבינים שאולי אין טעם בהשבה של המבנים עצמם, במיוחד אם אלה נמצאים בערי שדה שלא נותרו בהם יהודים, או אם התחזוקה שלהם קשה במיוחד. אחת הדוגמאות לכך נמצאת בעיירת נופש יורמאלה שלחוף הים הבלטי, במרחק קצר מריגה. יש בעיירה בית כנסת מעץ וגם בית ששימש בזמנו את רב המקום, אך היום אין ביורמאלה אוכלוסיית קבע יהודית של ממש. למבנים האלה יש עבר מפואר, יש להם בוודאי ערך רגשי, אבל עתיד אין. במקום לקבל לידיהם נכסים שלא יהיה להם שימוש, מעדיפים בקהילה היהודית של לטביה לבקש מהמדינה פיצוי כספי על כלל המבנים שטרם הושבו.

בהמתנה למנהיג לטבי הוגן ואמיץ, יהודי לטביה לא יושבים בחיבוק ידיים. נוסף על לובינג פוליטי הם נקטו הכנות טכניות להשבה המיוחלת. מועצת הקהילות היהודיות הקימה לפני כשנתיים את "קרן ההשבה של הקהילה היהודית הלטבית", שעתידה לקבל לידיה את כספי ההשבה, וקרופניקוב מונה ליושב הראש שלה.

כדי להבטיח שקיפות וניצול נכון של המשאבים, הקרן מנוהלת באמצעות שישה נציגים של הקהילה היהודית המקומית וחמישה נציגים מטעם ארגונים יהודיים בינלאומיים, ומשרד האוצר הלטבי יפקח על הקצאת הכסף למטרות של חינוך, תרבות ורווחה של יהודי לטביה.

"במצב נורמלי המדינה הלטבית היתה אמורה לבוא אלינו ולהפציר בנו לקחת את הרכוש שהוחרם", מסכם קרופניקוב, "הרי מדינה דמוקרטית לא צריכה ליהנות מפירות הכיבוש הסובייטי או מתוצאות הפשעים של הנאצים. ההימנעות מהשבה היא בלתי מוסרית בצורה קיצונית, ומעמידה את לטביה המודרנית בשורה אחת עם מבצעי הפשעים עצמם. אנו לא דורשים זכויות מיוחדות ליהודים, ורק תובעים שייעשה עם הרכוש היהודי מה שנעשה ביחס לנכסים של כל הקהילות הדתיות האחרות. הגיע הזמן שלטביה תפעל כלפינו בהגינות ובשוויון". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו