לא עוזב את העיר

איפה הכי מותח? בתל אביב או בירושלים. אומרים ישנה ארץ שקוראים לה חיפה. גם שם פתאום מעניין. השאלה היא את מי. אבל בירושלים המתח ניכר כי למרות הבולטות המובהקת של עופר ברקוביץ, אי אפשר להצביע בוודאות על מועמד מוביל. בתל אביב זה מתח מסוג אחר - כדרמה קולנועית; יש שם פשטות ומתח שקל יותר לשווק. מועמד אחד ותיק מאוד, 20 שנה במקצוע. ומנגד, לפתע מועמד צעיר, פחות מ־40, שהיה סגנו הצמוד משך עשור שלם, מאיים לפתע להדיח את הזקן. חולדאי מול אסף זמיר.

זמיר קיבל מתנה. הוא ביקש בזמנו מחולדאי שלאחר שייבחר שוב, יעביר לו את שרביט הקסמים כשנה־שנתיים לפני סוף הקדנציה בצורה מסודרת. כך יוכל זמיר לרוץ כממשיך דרכו מכס ראש העיר. אבל חולדאי הלא־צעיר כבר, שלא לומר מבוגר מאוד, סירב בכל תוקף להצעה, שכנראה היתה מהסוג שדווקא אפשר לסרב לה. זה אומר שהיורש המיועד יצטרך לכבוש ולנצח; זה יותר בריא מלהגיע לראשות עיר במסגרת עסקה. 

אלא שהתנהגותו של חולדאי בשנים האחרונות משדרת שהעיר היא שלו, ושהאזרחים אפעס מפריעים לו. שלא לדבר על אזרחים שמגיעים מירושלים, למשל. גם הקמפיין שלו מנתק את תל אביב משאר ערי ישראל - "יש לנו רק תל אביב אחת", נכתב שם.

אז זמיר מצמצם את הפער, וזאת יכולה להיות ההפתעה הגדולה של המחזור, שלא לומר של העונה. עוד דבר שמאפיין את חולדאי: הוא אנטי־ספורט. הוא אמנם תומך בספורט עממי, אך תמיכתו בספורט המקצועני היא מהנמוכות ביותר בערי המדינה. למה? כי אוהדי הכדורגל והכדורסל מייצגים את האספסוף שלא צריך לספור אותו, ואילו הברנז'ה האמנותית, תיאטרלית, קולנועית, שלא לומר אמנותית־מוזיאלית, היא זאת שתקבע את תדמיתו. 

בירושלים הדרמה היא בין תוצאה שתהפוך את העיר למפתיעה ביותר בבחירות הללו - משהו בנוסח ראש צעיר לעיר עתיקה - לבין עיר שתחת מעטה של דאגה סוציאלית שכונתית תימסר לידיים מפוקפקות. לטענת מקורבי משה ליאון, למרות הסקרים הלא מחמיאים, הוא נמצא בעמדת התקיפה הטובה ביותר לראשות העיר. הוא עומד על ארגז תנובה הסתדרותי שמורכב מהקרשים של ש"ס ודגל התורה. מה שמעמיד אותו על מדרגה של כ־60 אלף קולות; הוא צריך לזכות "רק" בעוד 40 אלף כדי לנצח בסיבוב הראשון. 

החישוב הוא שכ־100 אלף קולות יספיקו לניצחון בבירה. ברקוביץ לעומתו מגיע לסביבות ה־60 אלף, רק בעקבות קמפיין מוצלח והתעוררות של המצביעים החילונים. מאיפה ישיג את עשרות האלפים הנוספים? לפי ניתוחים של מומחי בחירות בירושלים, הקול החרדי פרוץ ופתוח השנה יותר מאי פעם. בסיבוב שני, דייטש ייכנס לנישה של ממליך המלכים. 

המהלך של אלקין, השבוע, כאשר חתם על הסכם עם הפלג החרדי הקיצוני בעיר, עלול לעלות לו באיבוד מצביעי ימין דתיים. אם אלה יצביעו ברגע האמת לברקוביץ הוא יקבל את ההגבהה הדרושה לו. בנוסף, מייד עם פרסום העסקה, החל קמפיין של ליכודניקים נגד אלקין. 

מה שמשחק לטובת ברקוביץ - יותר מכל דיל - הוא הפחד ממסירת אוצרות הנדל"ן של מרכז העיר למקורבי ש"ס. בתרחיש האימים הזה, אותם אלה שיכולים להכריע בבחירות לטובת עתיד טוב יותר, עלולים ב־31 באוקטובר להתחיל לארוז מזוודות.

 

מבניית גשר לאישית לוחצת: הנאום של יונתן בן ארצי בישר (גם) את תחילת מערכת הבחירות • השחקנים המרכזיים יהיו "השותפים", שייאלצו להכריע בין הכרזותיהם לבין גרף המנדטים

יונתן בן ארצי, במסווה של דאגה לדמוקרטיה, נשא השבוע נאום חריף נגד ראש הממשלה באופן אישי. הוא אמר במילים שלו, שישראל היא מדינה פשיסטית וקרא לנשיא המדינה, בבית הנשיא, בטקס הדלקת נר הזיכרון לסבו המנוח, "לפעול יחד עם מחוקקי ישראל להגבלת תקופת כהונת ראש הממשלה... הגבלת משך כהונת ראש הממשלה היא הכרחית וחשובה כדי למנוע ממנהיגינו להפוך למלכים נבדלים מעם".

איש העסקים בן ארצי, שניהל משך שנים מערכת שיווק תוכן אינטרנטי טלוויזיוני ברחבי העולם, לימד את הציבור נוכח פני הנשיא ורה"מ כי "העם היהודי מעולם לא חיפש להוכיח עליונותו על דרך הפגיעה והנמכת האחר". 

במערכת הפוליטית נאומי הנכדים של יצחק רבין נתפסים כקו הזינוק לקראת הבחירות. רה"מ נתניהו תהה בינו לבין ידידים, האם בן ארצי יכול היה לשאת נאום התקפה אישית בטקס בבית הנשיא מבלי שקיבל לכך מנוד ראש של הסכמה מבעל הבית עצמו. והתחושה היא, שגם הנשיא ריבלין עלול לרצות לפעול ברוח דבריו של בן ארצי. לשים את האצבע שלו על כף המאזניים ברגע מסוים כדי "להגביל" את כהונת רה"מ. 

טכנית, יש לנשיא יכולת השפעה כזאת. לנתניהו יהיה קשה מאוד להרכיב את הקואליציה הבאה. כאשר הוא תלוי בשותפים פוטנציאליים שרמת הציניות הפוליטית שלהם היא חסרת גבולות, הסיפור לא יסתיים בליל הבחירות - בין שתוצאות הבחירות יוגדרו כ"ניצחון סוחף" לליכוד ובין שסתם "ניצחון" שאריתמטית מאפשר הרכבת קואליציה.

יש גורמים שכבר מאותתים על הבעיה שתיווצר מייד אחרי הבחירות: אלו כחלון ואורלי לוי. כחלון אמר כבר שכתב אישום - אם יוגש נגד רה"מ - על הסעיף הזוטר ביותר, לא יאפשר ל"כולנו" להצטרף לממשלת נתניהו. כך גם אורלי לוי. אהוד ברק, משגיח הכשרות העכשווי של השמאל, כבר העניק ללוי חותמת כשרות. הוא הזכיר שדוד לוי ירד מהמרפסת בכיכר ציון. לא כמו ביבי, ש"אחראי להסתה (שהביאה לרצח רבין) שנמשכת עד היום". 

בסביבת נתניהו משדרים עכשיו, שהדבר הנכון הוא למשוך עד קו הגמר. כלומר, למצות את השנה הקרובה. באופן רשמי, הבחירות אמורות להתקיים בנובמבר 2019. נתניהו מעדיף לסיים עוד שנת עבודה.

תיאורטית, עשויה להירקם סיטואציה שבה נתניהו מוביל שוב לניצחון של הליכוד, אבל חלק מהשותפים - יחד עם לחצים משפטיים ולחצים מבית הנשיא - מסכימים לחבור לקואליציה של הימין, רק בראשותו של חבר כנסת שלא נקרא נתניהו.

בהתקפה שיצאה מבית הנשיא בקולו של יונתן, גרם הנכד נזק לנשיא עצמו. לפני שנה (1 בנובמבר), בהדלקת נר הזיכרון, אמר ריבלין: "שנים רבות התרעתי מפני העמדת ציבור שלם על ספסל הנאשמים. השנה שמחתי לשמוע על הגשרים שאת בונה, דליה, בעמל רב, בין מחנות אידיאולוגיים שונים ובין השקפות עולם שונות. על המאמצים המושקעים בהפיכת מורשת רבין למורשת של דיאלוג לטובת ביצור אבני היסוד הדמוקרטיות". 

הקו, שהתהפך השנה לאישית לוחצת נגד נתניהו, מעורר שאלה מדוע פתאום יוצאת בת־קול שכזו מבית הנשיא. התוצאה תהיה תסיסה מחודשת בשורות הימין. בהחלט סביר שאם הליכוד יתקרב לרף ה־35 מנדטים בבחירות הבאות, כחלון ושותפים אחרים ימצאו את הסולם המילולי שיאפשר להם להצטרף לממשלה. הישג סוחף ידחק לשוליים גם את גורמי הממסד, שישאפו יותר מאי פעם לרוקן את הבחירות הדמוקרטיות מתוכן. 

 

שובו של הגוש? כאילו דבר לא השתנה: אהוד ברק רוצה להיות שר ביטחון וציפי לבני מאחדת את השמאל והמרכז 

הצורך של בנימין נתניהו בעוד שנת עבודה ואחר כך במטותא, עוד כמה שנים, הוא שהמדיניות שהוא אישית הצליח לשנות ולהוביל נגד איראן יכולה להתבצע בשלבים האלה רק בהנהגתו. זאת לא עבודה בלעדית של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. 

בסביבת נתניהו צופים שיגיע גם רגע של ויכוח קשה עם ממשל טראמפ, אם לא ממש עימות מדיני. המזרחן דניאל פייפס חושש, שטראמפ עלול ללכת לפי הנוסחה של פוטין: בצד הכרה בירושלים כבירת ישראל - הכרה במזרח ירושלים כבירת פלשתין. האמת, קשה לראות דבר כזה. "מזרח ירושלים" - אין ישות כזאת במשפט הבינלאומי. אבל החשש בישראל הוא שטראמפ יציב איזו תוכנית ששני הצדדים יצטרכו להשיב, אם הם נענים לה או שלא.

קשה לראות מנהיגים אחרים בימין, או בכלל בספקטרום, שיודעים איך ליצור תיאום בין שתי החזיתות - האיראנית והפלשתינית. זאת הסיבה, לטענת סביבת רה"מ, שהוא מצנן את השטח ברמה הבינלאומית. נמנע מחיכוך בעזה ומעדיף פיצוץ מבוקר מאוד, ומנסה לנטרל את המוקש של חאן אל־אחמר במדורג. לא להבעיר את השטח. והאמת, אין סיבה לגשת להריסה בחאן אל־אחמר. לעומת זאת, אפשר למנוע כל בנייה חדשה במקום להתחיל בבניית היישוב היהודי שם. עכשיו גם הניח המלך כפוי הטובה פצצת זמן בין ירדן לישראל.

 

קיבל החלטה לתקוף את נתניהו. אהוד ברק // צילום: גדעון מרקוביץ

 

כל זה כאשר הכוח הבינלאומי האלטרנטיבי ממשיך לפעול להפלת טראמפ בצד אחד של האוקיינוס, ונתניהו בחוף המזרחי של הים התיכון. החוליה המקשרת - ומכאן כוחו - במאמץ המקביל, זהו עדיין אהוד ברק. השבוע דיווח אראל סג"ל כי ברק קיבל על לא עוול בכפו מיליון וחצי דולר מקרן וקסנר. זה הכל חלק מנוזלי הסיכה הפיננסיים־אידיאולוגיים של השמאל הישראלי, המתואם עם ממסד המפלגה הדמוקרטית. 

אנשי מפלגת העבודה, מנהיגי עבר כמו יוסי ביילין ואהוד אולמרט, ממשיכים לתחזק את האופציה שנקראת אבו מאזן. האיש שמטיל מצור על עזה ויש לו אשמה ישירה למה שעלול להפוך למשבר הומניטרי. כמו בימי הנשיא המנוח פרס, ציפי לבני מנסה להקים "גוש". רק גוש פוליטי מאוחד של המרכז והשמאל, עם השמות הידועים, עלול לזעזע את המערכת ולהביא לחילופי שלטון בישראל. מקורבים לשעבר של ברק טענו משך השנה האחרונה, כי לעולם לא יירגע עד שיגיע שוב ללשכת ראש הממשלה. אבל זה כנראה לא יקרה בשנים הקרובות. 

לעומת זאת, חזרה לתפקיד שר הביטחון - זה מה שברק רוצה כרגע. כאילו שום דבר לא השתנה. הוא ממשיך להיפגש עם גורמים בממסד הדמוקרטי. בין היתר עם סטנלי גרינברג. כנראה שיש החלטה מושכלת לתקוף את נתניהו רק על בסיס אישי. כל זווית אחרת, כמו כלכלה, ביטחון, המצב הבינלאומי - נראית חסינה מבחינה תעמולתית. אז זה רק "פשיזם", "ביבי רוצח", "ביבי צ'אושסקו", אם לא דרקולה. 

ועוד דבר: הצלחה אפשרית של הרפובליקנים בבחירות באמריקה בעוד כעשרה ימים, תחזק מאוד את טראמפ. וגם את נתניהו.

 

התקדים של פרנקו: בספרד החליטו שלא לאפשר טקסים בעלי אופי פשיסטי • מה זה אומר לגבי "חוק הנאמנות"? כלום - ישראל היא לא מדינה ששוללת ביטוי, גם כשהוא שולל אותה 

בכמה מדינות חשובות יש הגבלה - או שאיפה להגביל - את חופש הביטוי בנושאים הקשורים ליסודות המשטר. בקיץ האחרון הוחלט בספרד להעביר את גופתו של פרנקו מהמאוזוליאום שבו היא טמונה, כדי למנוע עריכת טקסים בעלי אופי פשיסטי לזכרו של הקאודילו ששלט בספרד יותר מ־35 שנה. "ספרד לא יכולה להרשות לעצמה סמלים שמפלגים את הספרדים. דבר שלא ניתן לדמיין בגרמניה או באיטליה, ארצות שגם הן סבלו מדיקטטורות פשיסטיות, כך צריך להיות גם בארצנו. שלא ניתן יהיה לדמיין דבר כזה", אמר ר"מ ספרד סנצ'ז.

כך גם החוק האנדלוסי ל"זיכרון דמוקרטי", שהתקבל בתחילת 2017 מגנה ושולל באופן ברור כל פעולה של "רוממות הפרנקואיזם". "לא יודע אם מעשים כאלה - כמו טקס פשיסטי לזכר פרנקו ואנשיו - מפר את חוק הזיכרון ההיסטורי, אולי עלינו להרחיב את תחולת החוק כדי למנוע עריכת טקסים פרנקואיסטים כאלה", מצוטט חבר בוועד ציבורי מקומי.

אני מביא את הדוגמה הספרדית כדי להראות שהדוקטרינה המשפטית השרירה בישראל, שלפיה חופש הביטוי נותן כיסוי וחסינות לכל טקס וסמל השולל את המשטר הדמוקרטי בישראל - אין לה על מה לסמוך. במדינות שבהן מאיים דרך קבע צל של חורבן המשטר על ידי תנועות נקמניות, כמו הלאומנות הערבית האנטי־ציונית, יש הקפדה לאסור את פיאור האידיאולוגיות המסמלות את החורבן הזה. 

אך מדינת ישראל איננה שוללת פעילות כזאת. לפי "חוק הנאמנות" היא רק מבקשת לא לתמוך כספית במי ששולל קיום מדינה יהודית ודמוקרטית. מסית לגזענות. אלימות וטרור. תומך במאבק מזוין של האויב או ארגון טרור. מציין את יום העצמאות כיום אבל (נכבה). או מבזה סמלי המדינה. 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו