קריאה לחופש

זה עולם מקביל, שבו כדי לבקר חבר או קרוב משפחה בעיר אחרת צריך לבקש אישור ממשלתי כמה שבועות מראש, ולקוות שמצאת חן בעיני הפקיד שיאשר את הבקשה; עולם שבו כל אחד יכול להיות איש השירות החשאי; עולם שבו מוצרי צריכה בסיסיים הם בגדר פריבילגיה, שמוענקת במשורה לאלו שנמצאו מתאימים; עולם שבו צריך להזמין כל מוצר ממחסן ממשלתי, החל ממעיל לחורף וכלה באטריות למרק, ולקוות שהמוצר יגיע ולא תיאלצו לסחור בשוק השחור.

בעולם המקביל הזה ההתקדמות בחברה, או אפילו ההישרדות, תלויות ביכולת לזייף צחוק או בכי לפי דרישה; המעמד החברתי, מקום העבודה וההצלחה שלכם לא קשורים לכישרון, אלא למעשים שעשה - או לא עשה - סבא שלכם לפני 50 שנה; וכל לחישה, האשמה קטנונית או מילה לא במקום עלולות להביא אתכם למחנה עבודה שממנו אתם ומשפחתכם לא תצאו, או גרוע מכך, תועמדו מול כיתת יורים.

למי שגדל בדמוקרטיה מערבית קשה לדמיין חיים כאלו. אבל אם רוצים הצצה לחיים בארץ כזו, הספר "האשמים", שכתב סופר המסתורין הצפון־קוריאני הידוע רק בשם "באנדי", הוא המקום הנכון להתחיל.

 

פרץ את מחסום המחשבה

כתב היד שהפך לספר "האשמים" הוא היצירה הספרותית היחידה שיצאה מחוץ לצפון קוריאה, ואינה קשורה במערך התעמולה הממסדי המשומן של פיונגיאנג. המחבר "באנדי" - "גחלילית יפהפייה" בקוריאנית - בחר לסכן את חייו ולהישאר בארצו, בשעה ששבעת הסיפורים הקצרים שכתב זוכים לפרסום חובק עולם.

הספר, שראה לאחרונה אור בעברית (הוצאת אחוזת בית), מגולל את סיפוריהם של טיפוסים מרקעים ומעמדות מגוונים בחברה הצפון־קוריאנית. כולם מתרחשים בשנים 1995-1989, ומתחת לכל סיפור מצוינת השנה הרלוונטית.

"סיפור הגעתו של כתב היד למערב מופלא באמת", אומרת מתרגמת הספר לשפה העברית, דנה אלעזר הלוי, "באנדי כתב את הסיפורים במשך שנים והחביא אותם במקום מסתור. באיזשהו שלב קרובת משפחה שלו התוודתה בפניו שהיא מתכננת, כמו צפון־קוריאנים רבים באותה תקופה, לערוק מהמדינה. צריך להבין, העונש על ניסיון עריקה בצפון קוריאה הוא מאסר ממושך במחנה עבודה. כך גם העונש על סיוע לעריקה או ידיעה על עריקה בלי ניסיון למנוע אותה. אחרי שקרובת המשפחה התוודתה בפניו, באנדי חשב לעצמו שאם היא מספיק סומכת עליו כדי לספר לו, הוא יכול לסמוך עליה עם הסוד הגדול שלו. הוא סיפר לה על הספר, אבל היא פחדה לקחת איתה את הטקסט המסוכן.

 "אחרי תלאות רבות היא הצליחה להגיע לקוריאה הדרומית. שם היא פנתה לארגון צדקה שעוסק בעזרה לעריקים מצפון קוריאה, וסיפרה כי יש סופר מפורסם שמעוניין להעביר טקסט באופן מחתרתי. הארגון הצליח, בדרך לא דרך, לשלוח אזרח סיני שעובד בצפון קוריאה שייקח את כתב היד מבאנדי ויבריח אותו מעבר לגבול הסיני. למרבה האירוניה, הסיני בחר להסתיר את כתב היד בתוך עותק של כתביו של מייסד צפון קוריאה, קים איל סונג".

הלוי עצמה מוקסמת מהפרוזה הרגישה של באנדי. "יש בסגנון שלו מין ריאליזם מאופק, ואם הייתי צריכה לנחש הייתי אומרת שהוא קרא לא מעט ספרות רוסית. הוא ידידותי מאוד בכתיבה שלו, אבל לא עושה הנחות עם האמיתות הקשות. מלבד ההשפעה הרוסית, קצת מורגש שהכתיבה שלו מוגבלת בהשפעות עליה - כמו שאפשר לצפות מאדם שהתחנך עם מדף ספרים מצומצם מאוד - מה שהופך את ההישג הספרותי שלו לגדול יותר.

"יש משהו אמיתי ותמים בכתיבה שלו, אך אין ספק שהוא סופר אמיתי, מתוחכם, שיודע מה הוא עושה. לסיפורים יש מבנים יפים מאוד, שנעים בקלילות קדימה ואחורה בזמן. עצם העובדה שהוא הצליח לפרוץ מחשבתית, בתוך הדיכוי האדיר הזה שהוא נמצא בו, פשוט מדהימה בעיניי".

 

קרוב לצלחת

כל מי שמתוודע לפרסומים בעולם המערבי על אודות המתרחש בצפון קוריאה, יודע כמה קשה לאמת אותם. מאחר שצפון קוריאה מבודדת לעולם החיצון, וכלי התקשורת הממלכתיים במדינה לרוב מספקים "דיווחים מטעם" שמספרים כמה נפלא לחיות במדינה, קל לתקשורת המערבית להאמין לידיעות, שמתגלות בהמשך כמוגזמות ומנופחות. לא תמיד מדובר בטעויות של תום לב בלבד; לא חסרים גורמים בעלי אינטרסים שמנסים להטות את דעת הקהל בנוגע לדיקטטורה המסוגרת, והקושי לבדוק את הטענות רק גורם להסלמה במלחמת הדיסאינפורמציה. זו הסיבה שהמפגש הראשון עם ספרו של באנדי, והחריפות שבה הוא מרשה לעצמו להתבטא נגד המשטר, והסיפור הלא ייאמן סביב נסיבות הכתיבה, מעלים מייד חשד שמדובר בזיוף או בתעמולה דרום־קוריאנית.

אבל אחד הדברים הראשונים שעשוי להעיד על אמיתות הספר הוא השפה, או ליתר דיוק הניב, שבו נכתב. ג'יי און־לי, אזרחית דרום קוריאה וחוקרת יחסים בינלאומיים בארה"ב, קראה את הספר בשפת המקור - ומשוכנעת שרק אדם שנולד והתחנך בצפון קוריאה היה יכול לכתוב אותו. "הביטויים השונים והשפה הארכאית והקשוחה שבה משתמש המחבר, הם כמעט זרים עבור הקורא הדרום־קוריאני. השפה שונה עד כדי כך, שדרושות הערות בגוף הספר על מנת להסביר למה הסופר מתכוון", היא מספרת.

גם מתרגמת הספר דנה אלעזר הלוי סבורה שהמסמך אותנטי. "כולם תמימי דעים שהטקסט נכתב על ידי מישהו שחי בצפון קוריאה, השאלה היא אם אכן באמת מדובר במישהו שנמצא שם, או בטקסט שכתב עריק שהצליח לצאת מהמדינה. לתחושתי, אני מרגישה שהוא שם, וליבי יוצא אליו. אני מקווה מאוד שהוא עדיין חי, אך אין לי ספק שהטקסט נכתב על ידי מישהו שחווה על בשרו את אימי המשטר בצפון קוריאה. במובן הזה, הוא הכי אותנטי בעולם".

מי שמחזק את התחושה הוא ד"ר אלון לבקוביץ', חוקר מזרח אסיה וקוריאה באוניברסיטת בר־אילן. "צריך להבין שצוות שלם של מומחים, שכלל דרום־קוריאנים ועריקים מצפון קוריאה, עבר על כל פרט בכתב היד ומצא אותו מהימן", מספר לבקוביץ', "הספר לא מדבר על ימינו, אלא על התקופה הטראומטית ביותר בהיסטוריה של צפון קוריאה - התקופה של המעבר משלטונו של מייסד המדינה קים איל־סונג לשלטונו של בנו, קים ג'ונג־איל. הוא משקף היטב את התקופה הזו והפרטים בו מדויקים, לפחות לפי מה שידוע על המתרחש במדינה באותן שנים קשות".

 

כריכת הספר "האשמים", מאת באנדי

 

לא זו בלבד שלבקוביץ' סבור כי מדובר במסמך מהימן, אלא שלדעתו הוא עלול לגבות ממחברו את המחיר האולטימטיבי, ולא מן הנמנע שזה כבר קרה. "הפרטים המופיעים בספר שונו. אפילו הפרטים בסיפור שנוגעים לשאלה איך הגיע כתב היד מחוץ לצפון קוריאה שונו. אין לי ספק שמרגע שפורסם בדרום קוריאה, השלטונות בפיונגיאנג יעשו כל שביכולתם לשים את ידם על מי שכתב את זה. אם הוא ייתפס, דבר שיכול להיות שכבר קרה, צפויים לו חיים במחנה ריכוז או אפילו הוצאה להורג". 

לבקוביץ' מנסה להגדיר, בהתבסס על הטקסט עצמו והפרטים המעטים שידועים, את מעמדו החברתי של באנדי. הוא מגיע למסקנה מפתיעה: לדעתו, העריק היחיד שהצליח להשמיע את קולו מחוץ לגבולות צפון קוריאה, הוא ככל הנראה אדם המקושר היטב למערכת השלטון. "אין לי שום ספק שבאנדי הוא חלק ממכונת התעמולה של השלטון בצפון קוריאה, או כמו שהיא מכונה שם, 'מערכת החינוך הטובה בעולם'. באנדי הוא בורג במכונה שאחראית לייצר את האזרח הנאמן. ברור מהספר כי הוא מכיר את חיי האליטות במדינה, את השפה הפוליטית שבה הן משתמשות ואת עולם המונחים שדרכו הן מתעמרות בבני ארצן ומחנכות אותם".

 

רעב ואופטימיות זהירה

בעוד "האשמים" נכתב על התקופה האפלה ביותר בהיסטוריה של צפון קוריאה, יש יסוד להאמין שהמצב במדינה השתפר, לפחות במידת מה, למרות הסנקציות הכבדות מצד ארה"ב. "צפון קוריאה מקבלת סיוע מכמה מדינות", אומר ד"ר לבקוביץ', "ואף שנרשמו תקופות נוספות של רעב, המצב טוב בהרבה".

צפון קוריאה של היום היא בהחלט מדינה שונה מזו שמתאר באנדי, לפחות בכל הקשור לקשיי חיי היומיום. מבקרים שהגיעו למדינה שלא במסגרת סיורי הראווה שעורכים השלטונות, בעיקר מסין ומרוסיה, מספרים כי קים ג'ונג־און נוקט גישה מחמירה פחות מזו שנקט אביו כלפי השוק השחור. כך קרה שמוצרים שבעבר נחשבו למותרות בלתי רגילים, דוגמת חטיפים, סוכריות ונגני DVD, המיוצרים מעבר לגבול בסין, יכולים להגיע לידי כל מי שתופסים יוזמה ומשיגים כסף מזומן".

המדינה נהנית, למרות הסנקציות, מתנופת בנייה חסרת תקדים ומחזרה לחיים של הסקטור התעשייתי, שכמעט גווע למוות במהלך ימי הרעב הגדול של שנות ה־90. "קים ג'ונג־און מעוניין בשקט תעשייתי, באוכלוסייה מרוצה יותר ובמטבע זר, באמצעותו יוכל להמשיך ולהחזיק בשלטון", מסביר לבקוביץ'.

אלא שלדבריו, מי שחושב שכל אזרחי צפון קוריאה זוכים ליהנות מהשגשוג היחסי, צפוי להתבדות ובגדול. "השיפור הכלכלי מתרכז בערים, בעיקר פיונגיאנג אך גם בערי השדה, היכן שמתגוררים האזרחים הנחשבים נאמנים. כל מי שביקר בצפון קוריאה יעיד שמרגע שיצאת מהעיר, תראה רק אזרחים הסובלים מתת־תזונה עובדים בשדות בשיטות מימי הביניים".

הדיכוי הבלתי נתפס שתחתיו חיים אזרחי צפון קוריאה הוא הסיבה שספרו של באנדי נשאר רלוונטי, גם כמעט 30 שנה אחרי שהאירועים המתוארים בו התרחשו. לאחוז ולקרוא את קובץ סיפוריו של באנדי פירושו לא רק לצלול לעומקי הטירוף הטוטליטרי, אלא גם להתריס מול הרוע, לאחוז בידו של אדם הטובע בים של חושך. אין ספק כי באנדי עצמו מודע לכך, ולכן מסיים את ספרו בתחינה הנואשת הזו, בבקשה מן העולם שלא ישכח את האנשים השרויים בעלטה:

חמישים שנה בארץ צפונית זו

לחיות כמכונה היודעת לדבר

לחיות כבן אנוש הרתום לעול

בלי כישרון

בזעם יוקד

שנכתב לא בעט ובדיו

כי אם בעצמות ספוגות דם ודמע

זו הכתיבה שלי

 

גם אם יהיו צחיחות כמדבר

טרשיות כערבה

עלובות כבעל מום

ונחשלות ככלי אבן

אתה הקורא!

אני מפציר בך לקרוא את מילותיי

באנדי 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו