פרויקט "תעלת הימים", שאמור להזרים מים ממפרץ אילת לים המלח הגווע, ובדרך גם להושיע את הערבה הצחיחה ואת ירדן המתייבשת - עורר בשנים האחרונות התלהבות מעטה בלבד במשרד ראש הממשלה. אחרי שורה של טקסים והסכמים רשמיים מול הירדנים, האמריקנים והאיחוד האירופי, התברר שהתועלת הכלכלית של הגרסה המודרנית לחזון ההרצליאני - זה שמצא מקום של כבוד אפילו בספרו "אלטנוילנד" - מוטלת בספק.
אלא שעכשיו זוכה המיזם לעדנה מחודשת בצמרת ההנהגה הישראלית, לאו דווקא בשל האטרקטיביות הכלכלית המפוקפקת שלו, אלא בשל הפוטנציאל שטמון בו לשיקום היחסים המקרטעים עם השותפה למיזם - ירדן. ים המלח שהולך ונעלם, תופעת טבע שאין שנייה לה ואחד מפלאי תבל, יקבל אולי, למרות הכל, ארכה נוספת, ואף סיכוי להשתקם בעתיד, אם רק הפיילוט של מיזם תעלת הימים יעלה יפה.
יש כמה סיבות לחמיצות ששררה בצמרת הישראלית עד לא מכבר בעניין המיזם הגרנדיוזי. ראשית - הירדנים. אלה מקבלים כבר היום מישראל 55 מיליון קוב מים בשנה, כ־20 אחוז יותר ממה שישראל התחייבה להעביר להם בהסכם השלום. שנית, הירדנים מתקשים לגייס את חלקם למימון הפרויקט. גם ההשקעה שנדרשת בצד הישראלי, 1.3 מיליארד שקלים רק כדי להקים בערבה את התשתיות שקשורות לתעלת הימים, אינה מגדילה את הפופולריות של התוכנית בסביבתו הכלכלית של רה"מ נתניהו.
לכך צריך להוסיף גם את ההתחייבות הישראלית, לכאורה, לקנות מהירדנים מים במחיר של דולר לקוב - מחיר שגבוה פי ארבעה ממחיר המים בישראל, וגם את ההשלכות הסביבתיות של הפרויקט שעדיין לוטות בערפל.
ואף על פי כן, כיום, כשהיחסים עם ירדן - שחפצה מאוד בקידום הפרויקט - מקרטעים, בירושלים מקדמים שוב את המיזם הענק. ההקשר המיידי הוא החלטת המלך עבדאללה שלא לחדש את חוזי החכירה שאפשרו עד כה לחקלאים ישראלים לעבד אדמות בנהריים ובערבה. על רקע ההחלטה הואצו בשבועות האחרונים במשרד רה"מ ובעיקר במשרד לשיתוף פעולה אזורי בראשות השר צחי הנגבי, המגעים עם הירדנים והבדיקות המקצועיות השונות.
הכוונה המוצהרת היא להעלות מחדש את הפרויקט על פסים מעשיים. בחודשים הקרובים עתידים הירדנים - בתיאום עם ישראל - לפרסם את המכרז להקמת מתקן ההתפלה של מי הים האדום, מצידו הירדני של הגבול, כ־23 ק"מ מצפון לאילת באזור שדות התעופה, וכן להקמת הצינור (לא תעלה כפי שדובר בעבר) באורך של יותר מ־200 ק"מ שיזרים מים לחלקו הצפוני של ים המלח.
על פי ההערכות, שמה של החברה הזוכה, אחת מחמש הזכייניות (מצרפת, יפן, ספרד וסין), יפורסם בתום שנה מפרסום המכרז. אחרי שנה נוספת יחלו העבודות בשטח ובתום עוד ארבע שנים, ב־2025, תסתיים בניית מתקן ההתפלה ו"המובל" ותחל הזרמה מוגבלת, תחת בקרה, של מי ים סוף אל ים המלח.
לתפנית בצמרת הישראלית בנוגע למיזם תעלת הימים תרם עניין נוסף שאינו קשור ישירות לסוגיה: הרצון להימנע משיח מחודש עם הירדנים על רכיבי הסטטוס קוו בהר הבית. הירדנים חידשו לאחרונה את בקשתם להקמת "צריח חמישי" (מינרט) על החומה המזרחית של ההר, ובישראל ביקשו להימנע מפתיחה מחודשת של ההסכמות וההבנות עם ירדן בסוגיית הר הבית, שלאחרונה שקט. כך, אפוא, יושבים להם ללא פרסום פקידים ירדנים וישראלים, ומסכמים בימים אלה את פרטי המכרז שיפורסם בקרוב, לתחילת העבודות של מיזם תעלת הימים.
ירדן מתייבשת
הירדנים לא אהבו את הקרירות שישראל הפגינה בשנים האחרונות ביחס לפרויקט. במהלך "משבר השגרירות", ישראל הודיעה לירדן שאם השגרירה לא תוחזר והשגרירות לא תיפתח ותשוב לפעול כבעבר, גם פרויקט תעלת הימים לא יקודם. ירדן איימה אז לצאת לדרך לבדה, אבל בישראל לא התרגשו ופסלו את ההיתכנות של תרחיש מעין זה.
בהזדמנויות אחרות ישראל הבהירה לירדן שלא תשב בחיבוק ידיים מול גילויים אנטי־ישראליים מצד הממלכה, בין שהיה מדובר במשבר סביב אירועים בהר הבית, או בשותפות של ירדן ליוזמות אנטי־ישראליות בארגונים בינלאומיים ברחבי העולם.
העמדה הישראלית שהשתמעה ביחס לתעלת הימים הדאיגה את ירדן, שבאזורים רבים שלה, ובכלל זה ברבת עמון, נהוגה הקצבת מים. ירדן סובלת ממצוקה קשה באספקת מים, שאף גורמת להפסקות בהזרמת המים לבתים, לא פעם למחצית השבוע ואף מעבר לכך. לפני חודשים אחדים הירדנים פנו לארה"ב ודרשו שישראל תעמוד בהסכמים החתומים, שבמרכזם העניינים הבאים:
* בניית צינור ותעלה לאורך כ־220 ק"מ, שישנעו מים שאובים מצידו הירדני של מפרץ אילת, בהיקף של כ־300 מיליון מטרים מעוקבים, ויוזרמו לאורך עמק הערבה בצידו הירדני.
* הקמת מתקן התפלה מצפון לעקבה, בתפוקה של 65 מיליון מטרים מעוקבים, מים מותפלים, שכמחצית מהם יוקצו לירדן וכמחצית - ישראל תרכוש ממתקן ההתפלה כמי השקיה לחקלאות בערבה.
* הזרמת מים ותמלחות בצינור, בהיקף של כ־235 מיליון מטרים מעוקבים, ממפעל ההתפלה ועד לים המלח שמצבו כידוע בכי רע.
האמריקנים נענו לבקשת ירדן והפעילו לחץ על ישראל. הן הירדנים והן האמריקנים נשענו על שלוש הסכמות מהעבר הלא רחוק: מזכר ההבנות שנחתם בין ישראל, ירדן והרשות הפלשתינית בשנת 2013 (שלב א' בפרויקט תעלת הימים); ההסכם הבילטרלי בין ישראל לבין ירדן מ־2015 בדבר הקמה משותפת של מובל מים (קו צינור, מאגרים ותחנות שאיבה) - הסכם זה הסדיר לכאורה את אופן ניהול הפרויקט ואת הובלתו המשותפת על ידי ישראל וירדן; ושורת ההבנות בוועידה הבינלאומית שהתקיימה בירדן במאי 2016 בשיתוף הבנק העולמי, שבה הבטיחה ארה"ב מענק בסך 100 מיליון דולר לקידום התוכנית.
שגריר ארה"ב בישראל, דיוויד פרידמן, והשליח המיוחד ג'ייסון גרינבלט שוחחו עם רה"מ נתניהו בעניין זה, ובירושלים עשו חושבים מחדש והחליט להניע את הפרויקט, שהדרג המקצועי לחץ בלאו הכי לקדמו. המשבר הנוכחי עם ירדן רק האיץ מגמה זו. יתרה מזאת: בישראל בוחנים עתה אפשרות להגדיר את פרויקט תעלת הימים כפרויקט בעל זיקה ביטחונית, וכך לגבור ביתר קלות על התנגדויות רבות והליכים משפטיים שארגוני סביבה צפויים לנקוט, בטענה שנזקיו הסביבתיים רבים. המילה האחרונה בעניין זה תהיה של המשפטנים, שיחליטו אם הדבר אפשרי.
להנמיך את ירידת המפלס
הון רב הושקע ועדיין מושקע על ידי ארה"ב, ישראל, הבנק העולמי והמדינות התורמות, וכמובן גם על ידי ארגוני הסביבה בארץ, ואפילו על ידי מפעלי ים המלח, בניסיון להבין מה יהיו השלכותיו הסביבתיות של הפרויקט לצד תועלותיו.
החשש העיקרי הוא ממה שיקרה לים המלח. התרחישים השונים מדברים על צביעת הים באדום, על שחרור גז מימן גופריתי שיעלה ריחות רעים, וכן על גושי גבס שייווצרו וישוו לים גוון לבן.
הבנה משותפת אחת כבר מתגבשת, מצד תומכי המיזם ומתנגדיו: מי שמבקש למנוע שינוי בתכונותיו של ים המלח ובאיכות המיוחדת של מימיו ולשמרו כאתר תיירות, יהיה חייב להגביל את כמות המים שתוזרם אליו. חוות דעת שונות הוגשו בעניין זה, בין היתר על ידי המכון הגיאולוגי, מומחי הבנק העולמי וקבוצת תהל. החוקרים ממליצים להקטין בכשני שלישים את ההזרמה המלאה בכמות של 1,100 מיליון מטרים מעוקבים לשנה, שהמתווה המקורי של התוכנית ייעד לים המלח, ולהקטינה לפחות בכשני שלישים. בשלב ראשון מדובר על הזרמה לים המלח של 235 מיליון מטרים מעוקבים, ובכל מקרה על הזרמה של לא יותר מ־400 מיליון מטרים מעוקבים.
אם תוזרם כמות מים גדולה יותר, קיים חשש מהיווצרות תהליך המכונה "שיכוב". השיכוב הוא תופעה טבעית שמתרחשת במים, בעיקר בשל שינויי טמפרטורה ושינויים ברמת המליחות, אך ברגע שמערבים מקור מים אחד במים ממקור אחר, השיכוב עשוי לחסום את ערבוב המים משני המקורות. השיכוב במקרה של תעלת הימים עלול לצמצם את הערבוב והמיהול של מי ים סוף שיוזרמו לים המלח. כך עשויה להתפתח באזור ים המלח שכבת מים שבה יהיו מאפיינים דומים יותר למי ים סוף, כמו צמחייה ימית שאינה אופיינית לאזור או צבע מים שונה.
הגבלת כמות המים שתוזרם לים המלח בשל הרצון לשמר את תכונות מימיו, מאשרים גורמי מקצוע ממשלתיים, לא תאפשר לבלום את ירידת המפלס, אלא רק להאט אותה. במקום ירידת מפלס בקצב של יותר ממטר בשנה תסתכם הירידה בכ־70 ס"מ בלבד. רק אם יתברר שאין נזקים סביבתיים לים המלח ולסביבתו, יהיה ניתן להעלות את כמות המים שמוזרמת לים המלח, וכך להנמיך עוד את קצב ירידת המפלס של הים.
ספק גם אם הזרמת מים לים המלח תפתור או תקל את בעיית הבולענים. אלה נוצרים כתוצאה מהתמוססות שכבות המלח שנמצא מתחת לפני השטח, בשל המפגש של השכבות הללו עם מים מתוקים. מי ים סוף, שהם מתוקים, לא צפויים לסייע בעניין זה.
המלך עבדאללה // צילום: רויטרס
מצבו של ים המלח, שניצב במוקד הדיונים המקצועיים שמתקיימים סביב פרויקט תעלת הימים, בכי רע. קו החוף, שאליו ירדו המתרחצים בחוף עין פשחה (עינות צוקים) לים המלח לפני כ־35 שנה, מרוחק היום כ־2 ק"מ ויותר משלט קטן - שריד לאותן שנים - שהפך בדיעבד למונומנט זיכרון צנוע: "מדרגות לים המלח - 1984", כבש העץ המרוחק רק כמה מאות מטרים משם, שבעזרתו רדפו המתרחצים אחרי הים המתרחק, הוא עוד זיכרון מימים עברו; הכבש תלוי באוויר, וכאילו מחפש אחר המים שנסוגו הרחק אל עבר הגדה הנגדית, הירדנית.
לאורך החוף משתרעים הבולענים הידועים. מדי יום הם מתחדשים, מתרחבים, מתעמקים וגוזרים כליה על עוד ועוד אזורים: מטעי התמר המתים של קיבוץ עין גדי, חניונים, מבנים נטושים, עצים מתים, וגם פגיעה והכחדה של מיני צמחים וחיות באזור. ים המוות הפך למדבר המוות.
סכנה גם בערבה
עד כמה עמוק השינוי שעבר האזור במאה האחרונה מעידים גם המספרים: בראשית שנות ה־30 של המאה ה־20 השתרע ים המלח על שטח של כ־1,000 קמ"ר, אך שטחו כיום מגיע לכ־630 קמ"ר בלבד. בשנת 1900 מפלסו עמד על 392 מטרים מתחת לפני הים התיכון, ועתה הוא עומד על 433 מטרים מתחת לפני הים. בעשורים האחרונים יורד המפלס בקצב של יותר ממטר בשנה, עקב מניעה כמעט מוחלטת של כניסת מים מנהר הירדן (בשל הקמת סכר דגניה) ומהירמוך (הקמת סכרים על הירמוך בסוריה ובירדן). גם פעולות השאיבה של מים בצד הישראלי ובצד הירדני משפיעות לרעה (מפעלי ים המלח הישראליים והירדניים).
פגיעה מסוימת צפויה גם באיכות המים בים סוף. פרויקט תעלת הימים צפוי להשפיע, אם כי לא באופן דרמטי כל כך כמו בים המלח, גם על המים שם, על רמת עכירותם וכן על האלמוגים והדגה. מחקר ההיתכנות של הבנק העולמי שבדק גם עניין זה, ממליץ לשאוב את המים מים סוף בעומק של 140 מטרים מתחת לפני הים, עומק שהיקף חומרי ההזנה, הדשנים והמיקרואורגניזמים בו, קטן בהרבה.
גם בערבה יש פוטנציאל לפגיעה בחי ובצומח ואף במי התהום ובמים עיליים, בעיקר בשלב הקמת התשתיות (חפירה, הנחת צינורות והקמת מתקני התפלה והפקת אנרגיה).
מרכיב נוסף בתוכנית הוא ייצור חשמל שיספק כמחצית מתצרוכת החשמל של הפרויקט באמצעות ניצול הפרשי הגובה שבין אילת לים המלח. לעניין זה יוקמו שתי תחנות הידרואלקטריות והחשמל ייווצר כתוצאה מנפילת המים מגובה של עשרות מטרים. ה"מובל" עצמו כפי שמכונה המיזם המרכזי כיום בשפה המקצועית, לא יהיה תעלה כפי שסברו בעבר, אלא צינור ענק שיוטמן באדמה, וסביבו מתוכננים לקום מיזמי רקע שונים.
גם הפלשתינים ישתלבו בפרויקט. האמריקנים הם שדחפו לכך, וסוכם שהרשות הפלשתינית תקבל מישראל 22 מיליון קוב נוספים מעבר למה שהיא מקבלת היום - 12 מיליון קוב ליו"ש ו־10 מיליון קוב לעזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו