היד שמנענעת את ההסתה

לא זאבים ולא בודדים: "פיגועי האווירה", אלה שבקלות דעת ובאופן אוטומטי מסווגים אצלנו כפיגועי יחידים, אינם נוצרים יש מאין. האווירה שיוצרת את פיגועי האווירה - זו שממנה שואבים היורים, הדוקרים והדורסים את ההשראה לפיגועי הסולו שלהם - מגולמת כבר שנים בפסטיבל מתמשך של האדרת טרור, ג'יהאד והתרת דמם של יהודים וישראלים באשר הם. להסתה ולשנאה אין שייכות ארגונית. הן חוצות מחנות ופלגים. הן המכנה המשותף שכמעט כל "המפגעים הבודדים" יונקים ממנו.

השאלה המתבקשת, לפיכך, שאותה יש להניח עתה על השולחן, היא האם העובדה שלאורך שנים מאות "זאבים בודדים" יונקים מאותו מצע רעיל ומאורגן, אינה הופכת אותם ואת סייעניהם לקולקטיב? למשהו מאורגן? ומה אנו עושים מול מערך הארס, הרעל והשנאה שמוכוון מהרשות הפלשתינית, חוץ מאשר לדבר בו?

ב"שפתנו היפה" לכיתה ז', כרך 2, שיננו ילדי הרש"פ לאורך שנים את "נזרע באדמת פלשתין שלדים וגולגלות (שאהידים) ונצבע אותם בדם... הם רוצים לאסור אותי, אך אני אומר להם: שאהיד, שאהיד...". בתקשורת הפלשתינית, עבד אל־בסט עודה, רוצח ה־31 בטבח ליל הסדר במלון פארק בנתניה, ודלאל מוגרבי, מנהיגת פיגוע החטיפה של האוטובוס בכביש החוף (37 הרוגים) - הם דמויות לחיקוי וגיבורים. המופתים של הרש"פ ממציאים כבר שנות דור עלילות דם ו"פשעים נגד אל־אקצא ומערת המכפלה"; תהלוכות שמחה צועדות בעליצות אחרי פיגועים, ברחובות מחלקים ממתקים, וכמו בימי ערפאת שוב שואגים המונים: "לירושלים צועדים מיליון שאהידים".

מדוע, אפוא, אין דין עיתון, תחנת רדיו או ערוץ טלוויזיה מסית כדין רובה, אקדח ומחסנית מוסלקת? האם לסוכני ההסתה עצמם אין אחריות שילוחית לכל מעשי הרצח והפיגועים, כזאת שמעניקה לנו לגיטימציה לפעול נגדם כפי שאנו פועלים נגד מטרות טרור?

הרשות הפלשתינית, מהאינטרסים שלה, אמנם מסייעת לנו ללכוד מרצחים ועוצרת מאות אנשי חמאס, אבל היא לא פועלת כדי להפסיק את פולחן המוות ואת האדרת השהאדה. היא אינה קוטעת את ההסתה המפורשת והישירה לרצח יהודים באשר הם. הרשות מעבירה כספים למשפחות המחבלים ומנציחה אותם תחת כל עץ רענן. תודעתית - היא מגדלת מחבלים בערוגותיה, משקה אותם, מטפחת אותם, ובמקרי קיצון מסייעת לנו לעצור אותם. זו ורסיה חדשה של מודל "הדלת המסתובבת", רק שבמקום מחבלים, שנכנסים לכלא ויוצאים ממנו במהירות, כאן מדובר בבית גידול ובחממות שקצב הייצור וההצמחה שלהם מהיר פי כמה.

איחוד כוחות וגזרות

המכנה המשותף הרחב של תרבות הדם וההסתה הזאת מגולם בשנאת יסוד לכל מה שיהודי וישראלי, במסכת של דמוניזציה והסתה נגד ישראל כמדינה יהודית, ובשלילת עצם הלגיטימיות של קיומנו כאן. "מבט לתקשורת פלשתינית" תיעד בעבר הצגה שהשחקנים בה, בני נוער מהרש"פ, חולקו לתומכי חמאס ותומכי פת"ח. בשלב מסוים השליכו השחקנים את דגלי שני הארגונים היריבים על הרצפה, התאחדו תחת דגל הרשות, וירו יחד על "הישראלים" שניצבו מולם.

עכשיו קורה משהו דומה, אבל לא בהצגה, אלא במציאות. אורית פרלוב, חוקרת המכון למחקרי ביטחון לאומי, מומחית רשתות חברתיות ושיח בעולם הערבי, מזהה מגמה של "איחוד כוחות וגזרות", הן גיאוגרפית (נגב, מזרח ירושלים, יו"ש ופנים הארץ), והן ארגונית (בין ארגוני טרור שונים), והכל בהכוונה של שתי זרועות שהן אחת: חמאס חו"ל וחמאס עזה.

חמאס עזה, הסבירה פרלוב השבוע, מנהל שני קמפיינים: הראשון, שמכונה "להציל את הנגב", קושר בין הנגב לבין ירושלים - "דין הנגב כדין מזרח ירושלים" - כשני אזורים שישראל מבקשת לייהדם. הקמפיין השני מנסה לגייס את "הפלשתינים שבפנים" (ערביי ישראל), כדי שיפעלו כשאהידים לצד אחיהם ממזרח ירושלים ומיו"ש.

מאז תחילת הקמפיינים, בינואר האחרון, מציינת פרלוב, הרבה לפני שבוע הדמים עם 11 ההרוגים, בוצעו 26 פיגועי דקירה, ירי ודריסה. בחודש מארס לבדו, שבעה מבין תשעת הפיגועים בוצעו על ידי בעלי תעודת זהות כחולה.

"היד שמנענעת את העריסה", ומייצרת את האווירה ואת "פיגועי הבודדים", היא ועדת תיאום, שמאז תחילת הקמפיינים של חמאס עזה מתכנסת בביירות. בראש הוועדה יושב מנהיג חמאס בחו"ל, סלאח ערורי. פרלוב מצאה שוועדת התיאום הזאת מתכנסת פעמיים בחודש. במארס היא התכנסה שלוש פעמים. המארח הוא מנהיג חיזבאללה, נסראללה.

המשתתפים הם חמאס, הגי'האד האסלאמי בראשות זיאד נחאלה, אנשי "החזית העממית" ושר החוץ האיראני, חוסיין אמיר עבדאללהיאן. זה הפורום שמכין כעת את "מלחמת ההתנגדות העממית". היא אמורה להיות דומה למה שהיה כאן לפני שומר החומות, אך הפעם בתוספת כמה שיותר מתאבדים.

שבעה מתגים

במאי 2017, מצא החוקר ד"ר שאול ברטל כי רוב מכריע של המפגעים הבודדים בגל הטרור בין 2015-2008 היו למעשה מפגעים שמזוהים עם חמאס, או שבאו ממשפחות שמזוהות עם הארגון. היוזמה, התכנון והביצוע אמנם לא היו קשורים למערכת הארגונית שלה השתייכו המפגעים, או לכל ארגון אחר, אבל רבים מהם פעלו מתוך זיקה לחמאס: 61 מבין 74 המפגעים שפעלו בירושלים בין אוקטובר 2015 למאי 2016 (אינתיפאדת הסכינים) אמנם פעלו ביוזמתם, אך הם היו בעלי זיקה כלשהי לחמאס.

גם פרופ' גבי ויימן, מוותיקי המומחים לטרור ברשתות, ציין באותם ימים שאין דבר כזה "זאב בודד": "המפגעים הבודדים הם חלק מלהקה וירטואלית. מעקב אחריהם ברשת מלמד שהם ניזונים ממקורות דומים ומאופיינים".

מה שקורה בימים אלה אינו שונה מהותית: הזאבים אינם בודדים, אלא חלק מלהקה - להקה תודעתית, אמנם, אבל להקה. הם מחליטים לבד ומבצעים לבד, אבל יונקים כולם מאותה באר מורעלת, כאשר בשם האסלאם ו/או הלאומיות הפלשתינית הכל מותר: להסית, לשקר, להעליל ולרצוח. הרחוב הפלשתיני שיכור עתה, ולא מיין, אלא מהסתה פרועה שהיא בית יוצר למפגעים. חמאס ממחיש זאת בימים אלה באחד מתשדיריו, בדמות תמונה של שבעה מתגים. בכל פעם שיש פיגוע, מתג אחד יורד. שלושה כבר ירדו. נותרו, לכאורה, ארבעה.

ירושלים ואל־אקצא, כמו בעבר, אמורות להיות הדבק שיאחד את כל הגזרות ואת כל הארגונים. היינו שם בעבר. אם לא נתחיל לגבות מחיר סביבתי ממשי מהסביבה שעוטפת ומעריצה ומעודדת את הטרור; אם נוסיף לדבר על פיגועי אווירה ולא נפעל נגד מי שמייצר אותה - נגיע לשם שוב.
הפיגועים האחרונים מעניקים הזדמנות לפעול לא רק נגד המבצעים, אלא גם נגד מי שמתווכים להם אידיאולוגיה רצחנית: לכלוא אותם, להחרים את רכושם, לגרש אותם אם צריך - אף שמדובר בשולחים תודעתיים בלבד.