הסכם הגרעין מאבד תמיכה

קבוצת חברי קונגרס דמוקרטים ערכו מסיבת עיתונאים, כדי להביע הסתייגות קשה מהסכם הגרעין עם איראן שממשל ביידן פועל כמוכה אמוק לסגור בכל מחיר. המחוקקים מתנגדים לפרטי ההסכם שדלפו עד כה, שמבטיחים שאיראן תהפוך למדינת סף גרעינית, ומעבירים 90-130 מיליארד דולר לקופת האייתוללות עם ביטול הסנקציות.

מאז שהוקמה, פועלת ממשלת בנט־לפיד־גנץ בהנחה שההסכם גמור, שלא ניתן להשפיע על המדיניות הפרו־איראנית של ממשל ביידן, ושעדיף לישראל לשבת בשקט בתקווה לזכות בנקודות זכות בצוות ביידן. משום מה, קברניטי מדיניות החוץ והביטחון של ישראל שכחו עובדה פשוטה; שכמו ישראל, ארה"ב היא מדינה דמוקרטית. ושבסופו של דבר, לא ניתן להתעלם מעמדת הציבור.
בשבוע שעבר, פרסם הסוקר המוערך ג'ון מקלאפלין תוצאות סקר על עמדת הציבור האמריקני ביחס לאיראן, והמדיניות הנכונה לטיפול בתוכנית הגרעין שלה. התוצאות היו חד־משמעיות. רוב גדול מאוד של האמריקנים מתנגדים בכל תוקף למדיניות הממשל. 45% מהאמריקנים סבורים שעל ארה"ב לתקוף את המתקנים הגרעיניים של איראן אם הסנקציות לא עובדות. 27% סוברים שעל ארה"ב לצמצם את הסנקציות במקרה הזה.

76% מהאמריקנים תומכים בחיזוק הסנקציות הכלכליות נגד איראן. רק 14% רוצים להחליש אותן, ו־69% מתנגדים לצמצום הסנקציות. באשר להסכם הגרעין באופן ספציפי, 63% מהציבור האמריקני חושבים שההסכם מהווה איום גדול יותר על הביטחון הלאומי האמריקני מהפלישה הרוסית לאוקראינה.

על מרקסיסטים ופשיסטים

כל הסקרים בחודשים האחרונים מראים שמצבו הפוליטי של ביידן בכי רע, ומוסיף להידרדר משבוע לשבוע. רוב המשקיפים צופים שהדמוקרטים יפסידו את הרוב שלהם בשני בתי הקונגרס בבחירות בנובמבר. הרוב הרפובליקני, שצפוי להשתלט על בית המחוקקים, יביא הלכה למעשה לביטול המדיניות הפרוגרסיבית של הממשל בנושאי פנים, ויצמצם את יכולת הממשל ליישם נדבכים שלמים של מדיניות החוץ שלו.

מסיבת העיתונאים של חברי הקונגרס הדמוקרטים, כמו תוצאות הסקר של מקלאפלין על איראן ושאר הסקרים לגבי מצבו של ביידן וקווי המדיניות שלו, מדגישים את מעמד הפרוגרסיבים. הם אמנם המחנה הדומיננטי במפלגה הדמוקרטית, ושולטים במדיניותו של ביידן, אך האגף הרדיקלי הזה הוא מיעוט בקרב הציבור האמריקני, ויש לו מתנגדים גם בתוך המפלגה הדמוקרטית.

איך זה בא לידי ביטוי לגבי ישראל והגישה של האמריקנים כלפיה? המחנה הפרוגרסיבי (כמו הימין הפשיסטי) מאוד עוין לישראל מאז 1967, ונשאר כך עד היום. הוא מוכוון על ידי אידיאולוגיה מרקסיסטית אנטישמית ואנטי־ציונית. בדיוק כפי שלישראל מעולם לא היתה יכולת להשפיע על הימין הפשיסטי, שהיה ונשאר אגף שולי במפלגה הרפובליקנית, כך מעולם לא היתה לה יכולת להשפיע על האגף הפרוגרסיבי־רדיקלי, שבניגוד לימין הפשיסטי הלך והתחזק בדור האחרון.

לצד הפרוגרסיבים (והימין הפשיסטי), מאז קום המדינה, חלקים נרחבים של הממסד המדיני־ביטחוני בוושינגטון הזדהו עם האסכולה הערביסטית. על פי התפיסה הזאת, ישראל פוגעת ביחסי ארה"ב עם העולם הערבי, ועל כן היא מהווה נטל על הביטחון הלאומי ופוגעת באינטרסים הכלכליים של ארה"ב. מחנה זה נחלש מאוד בעשור האחרון, משום שהסעודים והאמירויות הורידו את העוינות לישראל מסדר היום שלהם. האיבה לישראל התחלפה באימה מאיראן, המלווה בהערכה לישראל.

ישראל, נושאת מטוסים

לפחות מאז מלחמת ששת הימים, המחנה האנטי־ישראלי הוא מיעוט בציבור האמריקני. מחנה הרוב הפרו־ישראלי מורכב בעיקר משתי קבוצות. הקבוצה הראשונה מורכבת מניצים ביטחוניים. כפי שסגן הנשיא דיק צ'ייני אמר בזמנו, ישראל נתפסת בעיני ידידיה כ"נושאת המטוסים החזקה ביותר" שיש לארה"ב במזרח התיכון. הווה אומר, ישראל החזקה והמסוגלת להגן על עצמה מפני אויביה, שהם גם אויביה של ארה"ב, היא משאב ביטחוני יציב ומוצק של ארה"ב.

המחנה השני - והגדול ביותר - הוא המחנה האמוני, המורכב בעיקר מנוצרים אוונגליסטים, שתומכים בישראל כי הם רואים ביהודים עם סגולה, ובמדינת ישראל - ראשית צמיחת גאולתם.
מול המצב הפוליטי המורכב אך הדי קבוע הזה בארה"ב, עומדת ישראל כבר כמעט 75 שנה. וכמו ששם יש שני מחנות, גם בישראל יש שני מחנות, או אסכולות בצמרת הפוליטית והמדינית־ביטחונית שלנו. המחלוקת היא לגבי הדרך הנכונה להתמודד עם ארה"ב, התומכת בדרך כלל, אך מפולגת ביחסה אלינו.
ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו, הוא הנציג הבולט ביותר כיום של האסכולה האחת. שר החוץ יאיר לפיד ושר הביטחון בני גנץ, כמו גם ראש הממשלה נפתלי בנט שסר למרותם, הם המובילים היום של האסכולה השנייה.

האסכולה הראשונה (נתניהו) לוקחת כנתון קבוע שאין לישראל יכולת להשפיע על חברי המחנה העוין הפרוגרסיבי, אך מודעת מאוד לעובדה שהמחנה הזה הוא מיעוט בדעת הקהל האמריקנית, ושהוא גם לא ממש שולט במפלגה הדמוקרטית. התפיסה הזאת אומרת שהדרך לשמר את התמיכה האמריקנית בישראל היא לתמוך ולחזק את תומכי ישראל, בקרב הדמוקרטים והרפובליקנים כאחד. זאת, בין השאר, על ידי הצגת האינטרסים של ישראל ללא מורא ובכל מצב. לשיטת מחנה זה, וכפי שראינו גם לאורך השנים, באמצעות הצגת קווים ברורים לידידינו בארה"ב, ישראל מחזקת את ידידיה ומכניסה את אויביה למגננה, מחזקת את מעמדה של ישראל בוושינגטון, וגם מושכת את תשומת הלב של מדינות האזור והעולם, הרואות בישראל מדינה מובילה שכדאי לחבור אליה.

רוב המשקיפים צופים שהדמוקרטים יפסידו בנובמבר. הרוב הרפובליקני צפוי להשתלט על בית המחוקקים, ולבטל את מדיניות הפנים הפרוגרסיבית של הממשל הנוכחי, וחלק ממדיניות החוץ

האסכולה השנייה יוצאת מנקודת מבט הפוכה. הנחת היסוד של תומכיה היא שהמחנה האנטי־ישראלי, על מרכיביו הפרוגרסיביים והערביסטיים, הוא כל־יכול. מחלקת המדינה, לצורך העניין, היא הקובעת במדיניות החוץ של ארה"ב. התפקיד של ישראל הוא לשפר דרכיה ולנסות לפייס את המחנה העוין, תוך התעלמות מידידי ישראל, שהם הרוב. מחנה השמאל הרדיקלי שלנו תומך בגישה הזאת, משום שחבריו שותפים לאידיאולוגיה הפרוגרסיבית האמריקנית, העוינת לישראל. מחנה לפיד דוגל בגישה הזאת מסיבות חברתיות, בעיקר. הם חלק מהסביבה הפרוגרסיבית והאליטה הערביסטית, והם מתקשים לתפקד בין הניצים והאוונגליסטים. מחנה גנץ תומך בגישה הכנועה, משום שחבריו פשוט לא מבינים את המציאות הפוליטית ואת הדרך המורכבת שבה מתגבשת מדיניות החוץ של ארה"ב.

כפי שמראה הדוגמה של המחוקקים הדמוקרטים שמתנגדים להסכם הגרעין, הגישה הכנועה של הממשלה היא טעות. הסכם הגרעין הוא לא עסקה סגורה. ישראל יכולה וצריכה לעמוד לצד ידידותיה במאבק משותף נגדו.