יש סיפור נאה על ארתור וולסלי, הדוכס מוולינגטון שהביס את נפוליאון. כשחזר מניצחונו המפואר בווטרלו, הסתער ההמון על מרכבתו של הדוכס, שחרר את הסוסים וגרר בעצמו את מרכבת המצביא ברחובות לונדון. אלא שהמקור ליציבותה של הדמוקרטיה הבריטית היתה נטייתם של אנשים לשאול ״מה עשית עבורי בזמן האחרון?״ וכשאותו וולסלי, בתפקידו כראש ממשלה, התנגד להרחבת זכויות ההצבעה - רגם ההמון את ביתו באבנים.
ז׳וזה מוריניו, מאמן זר מפורטוגל, כבש את אנגליה כמעט ללא קרב כשהגיע אליה כאלוף אירופה עם מועדון פורטו ממולדתו בקיץ 2004 ולקח לידיו את צ׳לסי - מועדון לונדוני מסדר גודל שני שנרכש שנה קודם לכן על ידי מיליארדר רוסי אלמוני, רומן אברמוביץ׳. בתוך חודשים הביא מוריניו אליפות ראשונה זה חצי מאה לצ׳לסי - אליפות ראשונה מבין שלוש שישיג בשתי קדנציות שם. באותה עונה אף הדיח מגביע אירופה את ברצלונה.
אמירה מקרית במסיבת עיתונאים - ״אני לא מאמן רגיל, אני מיוחד״ - הביאה לו את הכינוי ״המיוחד״. הוא היה הרבה יותר ממאמן כדורגל; ״סמל סקס לאישה המתוחכמת״ - הגדירה אותו פרשנית תרבות. בתוך כמה חודשים כבר היו על המדפים שלוש ביוגרפיות שונות על אודותיו - רשמית, לא רשמית ואוטוביוגרפיה.
בעולם הכדורגל האנגלי של אחרי עזיבת דיוויד בקהאם ולפני נסיקת כריסטיאנו רונאלדו, מוריניו הוגדר כפנים של הכדורגל האנגלי. מבלי שבעט אי פעם בכדור במשחק מקצועני.
צ׳לסי המשיכה לאליפות שנייה. מוריניו המשיך לנסוק עם אליפות באיטליה (ועוד אליפות אירופה עם אינטר), ספרד ועוד אליפות באנגליה עם צ׳לסי. ואז קיבל לידיו את המשימה לשקם את מנצ׳סטר יונייטד - מועדון באובדן דרך מאז פרישתו של המנג׳ר הפטריארכלי אלכס פרגוסון, ששירת אותו קרוב ל־27 עונות.
מוריניו נכשל. במחזור ה־17 של עונת המשחקים השלישית, אחרי השקעות כספיות עצומות בשחקנים של יותר מ־400 מיליון ליש"ט - לקבוצה אפילו אין הפרש שערים חיובי. סיכויי האליפות שלה אבדו מזמן וסיכוייה להעפיל לגביע האלופות קלושים. אולי הפסד משפיל 3:1 ליריבה ההיסטורית ליברפול, שמובילה את הטבלה, סתם את הגולל. לראשונה בקריירה שלו מוריניו עוזב קבוצה בלי שזכה באליפות. וזה קרה במנצ׳סטר יונייטד - מועדון שבו חילופי מנג׳רים עדיין גורמים לתקשורת להפסיק לכמה שעות לעסוק בברקזיט.
המצור נשבר
אולי את הסימן לנפילתו העתידית של מוריניו ראיתי שנים קודם, כשהוא בשיאו, כשסיקרתי משחק ביתי של צ׳לסי. הקבוצה הבריקה בניצחון 0:3, ואחד העיתונאים ביקש ממנו להתייחס להופעת אחד משחקניו, ג׳ו קול, שסבר ששיחק משחק נפלא. ״בפעם הבאה שקול ישחק עבור הציבור ולא עבור הקבוצה הוא לא ישחק עבורי יותר״, ענה מוריניו.
הוא הפגין בוז לכדורגל יפה ולרצון הקהל, וחש ששחקנים שמשחקים עבורו יהפכו עם השנים לאבן הנגף שלו ויתחמו את גבולות הצלחתו. במועדונים אאוטסיידרים - צ׳לסי הקטנה, פורטו מפורטוגל הפריפריאלית, אינטר שחוסה בצל יריבתה העירונית מילאן ויובנטוס באיטליה - מנטליות המצור של מוריניו הביאה להצלחות.
בריאל מדריד או מנצ׳סטר יונייטד - שני המועדונים הפופולריים בעולם - אי אפשר היה למכור לאורך זמן את המיצג הזה. לא כשנרשמו הצלחות חלקיות בריאל, וכמובן לא בכישלון במנצ׳סטר. האופוזיציונר והמגיב לא הסתדר בקרב האריסטוקרטיה.
היה כל־יכול. פרגוסון / צילום: GettyImages
סלידתו של מוריניו מכדורגל התקפי הפכה למשקולת כשהטופוגרפיה הכלכלית של שדה המערכה השתנתה. מוריניו הצליח תמיד בליגות שבהן ראה לנגד עיניו יריבה גדולה אחת או שתיים. עכשיו הליגה האנגלית עמוקה יותר; וזה השפיע בעיקר בסכומי הכסף שיש לקבוצות הליגה הקטנות יותר.
מי שבונה את הצלחתו על כדורגל התקפי - כמו יריבו פפ גווארדיולה במנצ׳סטר סיטי - שורד בזכות כמויות שערים גדולות. מוריניו, שהתרגל לכדורגל פרגמטי של תוצאות נמוכות, המשיך להצליח לא רע במשחקים בודדים מול יריבות גדולות, ולאבד את סיכוייו בסדרה של משחקי תיקו או הפסדים דחוקים מול יריבות זוטרות.
לא מסתפקים במיקרופון
למגרש העולמי עלו בינתיים ילידי שנות ה־90. הסמל הבולט שלהם היה פול פוגבה - שאותו רכש מוריניו בסכום שיא עולמי (שנשבר מאז). לאורך כל הקריירה שלו הואשם מוריניו שהוא מקדש תוצאות מיידיות על חשבון קידום צעירים, אבל הבעיה שלו עם שחקני הדור הזה לא היתה באי־מוכנותם המקצועית. הוא איבד אותם כבעלי ברית; מי שנחשב פעם לאדם כריזמטי וקשוב לשחקניו, הפך למסתכסך סדרתי.
בצ׳לסי המוקדמת היו בין חייליו כמה אנשים קשוחים מאוד: פרנק לאמפרד, בנו של שחקן עבר שגדל בחדרי הלבשה; ג׳ון טרי, אולי הקשוח בשחקני הליגה מאז ומעולם; ודידיה דרוגבה, מי שפעם הביא להפסקת מלחמת אזרחים בארצו חוף השנהב. אלו התחברו לרוח היחידה ולמשמעת של מוריניו.
דור שחקנים חדש רואה את הדברים אחרת. עשירים בהרבה, ובגיל מוקדם בהרבה, הם מצפים לטיפול בכפפות של משי. ומי שמעולם לא חסך ביקורת פומבית משחקניו נתפס כמי שמאשים אותם כדי להחביא את כישלונותיו.
מוריניו לא באמת השתנה. גם בשיאו הוא ידע למתוח ביקורת על שחקנים מול התקשורת. אלא שהשחקנים של אז הגיבו במגרש. עכשיו, שחקניו איבדו ביטחון - והוא איבד אותם.
הוא הפך חשוף יותר תקשורתית. הוא שלט בעניינים כשהמציאות היתה עמידה מאחורי מיקרופון בעוד העולם מקשיב. אבל עולם המדיה החברתית לא היטיב איתו. לשחקניו היתה פתאום זכות תגובה, וציוצים בטוויטר חשפו בתדירות את המתרחש מאחורי הקלעים.
***
עם פיטורי מוריניו, מנצ׳סטר יונייטד הגיבה בצעדים שלא ברור אם הם הפנמה של מציאות חדשה או כמיהה לעבר המתרחק. בחודשים הקרובים היא תבצע מודרניזציה של דרכי העבודה שלה במינוי הנהלה מקצועית יותר - אחרי ששנים האמינה במנג׳ר כל־יכול בדמותו של פרגוסון.
בינתיים, היא מינתה עד סוף העונה שחקן עבר אהוב - אולה גונאר סולשיאר - שכמאמן לא רשם הצלחות יוצאות דופן מחוץ לנורבגיה הצנועה. כשחקן, סולשיאר היה תמיד המושיע במצבים האבודים. •
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו