לפני 15 שנה, כאשר עברתי ממפלגת העבודה למרצ, אמרתי שאני עובר דירה באותו בניין. אני חש כך גם כיום, ואני מודאג מן המתרחש במפלגת העבודה בעקבות הפיצול שהתרחש אתמול (שלישי) במחנה הציוני, והחלטתו של אבי גבאי לוותר על השותפות עם "התנועה" בראשותה של לבני.
ההחלטה הזו לא תביא לשינוי בין הגושים, ממש כשם שעזיבת שקד ובנט את הבית היהודי לא תביא לשינוי כזה. מי שעשוי, אולי, להביא לתזוזה בין־גושית הוא ה"בלתי נודע התורן", וכרגע מדובר בבני גנץ ששתיקתו אומנותו.
מה שיכול גוש המרכז־שמאל לעשות (בדומה לתמונת הראי במחנה הימני־דתי) הוא לנסות להיות אטרקטיבי מספיק לתומכיו, ולהוציאם מן הבית, ולכן בימים הבאים נראה שהשאלה המרכזית היא מה או מי יוכלו להצליח בהעלאת שיעור ההצבעה בקרב מי שהרימו ידיים, והמתכוונים שלא לעמוד בתור לקלפי ביום הבחירות.
מפלגת העבודה איננה סתם מותג. היא מרכיב מוצק בחברה הישראלית, היא הגיעה לשיאי תמיכה ולשפלי תמיכה, וכמו מפלגות סוציאל־דמוקרטיות אחרות במערב, גם אם היא נחלשת, יש לה בסיסי כוח שמתוכם תוכל להתחדש ולהתחזק. "התנועה" איננה כזו. היא, בעצם, מפלגת ציפי לבני (שהיא עצמה אישיות חשובה ומרשימה מאוד, והדרך שעשתה לעבר מחנה השלום היתה ארוכה וראויה להערכה), וסיכויי ההישרדות שלה מעבר למנהיגותה של לבני, אפסיים.
אני מאמין שלגורמים הלא־ימניים יש סיכוי לבנות גוש חוסם, ולאחריו - להקים ממשלה עם גורמים ממחנה הימין, וכי הסיכוי הזה יתממש אם מפלגת העבודה המתחדשת תחדד את מסריה, ובעיקר את המסר המדיני, ואת מחויבותה להבטיח גבול בין ישראל לפלשתינים במהלך הקדנציה הבאה, בין שבהסכם ובין שבדרך אחרת.
מפלגת העבודה תזדקק עכשיו לחיבור חדש, והחיבור הטבעי ביותר הוא עם "שכנתה לבניין" - מרצ. אני יכול להעריך שאבי גבאי יחשוש מתדמית השמאלנות, ואילו תמר זנדברג עלולה לחשוש ממסמוס המסרים, כתוצאה מהתחברות עם מפלגה שפניה, כבר שנים רבות, אל המרכז, אבל זו החלופה שעשויה לרענן את שתי המפלגות ולהוציא אנשים מבתיהם. מדובר במערך שכל צד יוכל לפרקו בכל שלב. אחרי הכל, הקלות הרבה שבפירוק המחנה הציוני היא הוכחה לכך ששום צד אינו מסתכן כאן בנישואים קתוליים.
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!