חלוקה מחדש

דברי הסיכום של המשתתפים בפסגת הנגב, כמו ההודעות שמסר מזכיר המדינה אנתוני בלינקן במהלך ביקורו השבוע, משדרים דבר אחד ברור: "פתרון שתי המדינות" חוזר. כל האורחים דיברו עליו. כולם דרשו "להתקדם" לעברו.

"פתרון שתי מדינות" הוצע ויושם לראשונה לפני מאה שנה. הבריטים חילקו את המנדט, שהיה אמור להיות רק ליהודים, לשניים. על רוב השטח הם הקימו את עבר הירדן, הממלכה ההאשמית. זה, כידוע, לא פתר את הסכסוך בין ערביי ארץ ישראל ליהודים. אבל במקום לחשב מסלול מחדש - קודם הבריטים, ואחר כך האמריקנים וכל העולם - דבקו ברעיון וניסו ליישמו אינספור פעמים. כל הניסיונות כשלו וטבעו בדם.

חשבנו שה"פתרון" הזה מת לפני 22 שנה, כאשר ערפאת פסל מדינה פלשתינית שהוגשה לו בשלמות בוועידת קמפ דיוויד (יולי 2000) ופתח במלחמת טרור. השבוע אנו מציינים 20 שנה למבצע חומת מגן - מערכה נגד טרור שנכפתה עלינו כפועל יוצא מהניסיון הכושל של אוסלו לחלק את הארץ בין ישראל לעוד מדינה ערבית.

את מלחמת הטרור ההיא סיימנו בקשיים עצומים ובמחיר כבד ב־2004, עם יותר מ־1,000 הרוגים ואלפי פצועים; מדינה שלמה נותרה בפוסט טראומה. אבל במקום לנטוש את "פתרון שתי המדינות" ולצאת לדרך חדשה, קם הגולם מחדש בצורת "תוכנית ההתנתקות". התוכנית הביאה להקמת מדינה אסלאמיסטית עצמאית ברצועת עזה. אבל למרבה הפלא, כמו ירדן לפניה, המדינה הזאת לא חיה בשלום עם היהודים, אלא ההפך - היא הסלימה את המאבק נגדם.

מכירת ישראל

במקום להבין שזה לא עובד כבר, מאז הכישלון ההוא נולדו עוד עשרות תוכניות, ועידות ושליחי שלום, שמטרתם לקדם "פתרון שתי מדינות". חשבנו שהסיוט הזה סוף־סוף מאחורינו בתקופת שיתוף הפעולה של ממשלת נתניהו וממשל טראמפ. אלא שקרה משהו בדרך: טראמפ הוחלף בביידן, ובישראל בוצע מה שנקרא "רז'ים־צ'יינג'" ונתניהו הופל. במקומו עלתה ממשלת בנט־לפיד־גנץ־בר־לב־עבאס, והנה שוב מגלגלים את הסרט הישן.
השאלה היא: למה? מה סוד משיכתו של רעיון כושל ומסוכן?

פתרון שתי המדינות מבוסס על שתי הנחות יסוד. ראשית: ניתן לפייס את ערביי ארץ ישראל. יש גג לדרישות שלהם, אפשר לספק אותם בלי להשמיד את ישראל.

הנחת היסוד השנייה - והעיקרית: היהודים אשמים. הם צריכים לפייס את הערבים, כי יש להם יותר מדי.

אנטישמים סביב העולם לא ינטשו את פתרון שתי המדינות בגלל ההנחה השנייה. זו דרך "מדינית" להסתיר את שנאתם, ותוכנית שמעניקה לגיטימציה, ואף מכובדות, לבריונות מדינית וטרוריסטית נגד מדינת היהודים.

פתרון שתי המדינות, על הנחות היסוד שלו, גם משרת אנשים שלא רוצים להתעמת עם הערבים או עם האיראנים או להתמודד עם עוינותם למערב. מקיסינג'ר עד בלינקן, מזכירי מדינה יכלו לדבר על פתרון שתי המדינות ובאותה נשימה להיטיב עם מחוללי הסכסוך עם ישראל - מערפאת ועד חמינאי - ולקוות שבאמצעות מכירת ישראל הם גם יזכו בפרס נובל לשלום ובחסינות מטרור פלשתיני.

בלינקן בא לנטרל

גם לישראלים רבים נוח להאמין שהאשמה בהיעדר שלום נמצאת בצד של ישראל. הרי אם אנחנו אשמים בהתמשכות הסכסוך, אזי בידינו לפתור אותו בלי מלחמה. חוץ מזה, אם האשמים בסכסוך הם היהודים בארץ, שמסרבים לקבל את האשמה, אזי ישראלים שכן מסכימים לקבל את האשמה יכולים לעשות יד אחת עם מדינות העולם הדורשות ממדינת ישראל להתקפל מהשטחים.

יש שימוש נוסף במודל שתי המדינות, ובלינקן הדגים אותו השבוע. עצם האזכור של "פתרון שתי המדינות" פוגע ביכולתן של מדינות ערב לחיות בשלום עם ישראל ולשתף עימה פעולה, אם לא מנטרל אותה כליל. במשך כמעט 40 שנה לאחר חתימת הסכם השלום עם ישראל נמנעו המצרים מלנרמל את יחסיהם עם ישראל בשם "המדינה הפלשתינית". הירדנים מסרבים לנרמל את יחסיהם עם ישראל עד עצם היום הזה מאותה סיבה. הפור נפל אצל מדינות המפרץ והמצרים: הגיע הזמן להתגבר על העניין הפלשתיני ולנרמל את היחסים עם ישראל. זה קרה לפני כשמונה שנים, כאשר ראו את ממשל אובאמה פותח את הדרך לאיראן על חשבונם ועל חשבון ישראל, וראו את ישראל נאבקת נגד הבגידה האמריקנית. האינטרס המשותף להילחם נגד איראן וגרורותיה היה כה חזק, שהוא גבר על העוינות הבסיסית לישראל בשם הפלשתינים.

בביקורו השבוע הוצב בלינקן בפני אתגר. כמו חבריו בממשל, בלינקן מחויב למימוש המדיניות הפרו־איראנית והאנטי־ישראלית ואנטי־סונית שממשל אובאמה התווה. האתגר שלו היה לנטרל את הברית האסטרטגית האנטי־איראנית הישראלית־סונית, שמעוגנת כיום בהסכמי אברהם. כדי להתמודד עם האתגר, נפגש בלינקן עם מחמוד עבאס ברמאללה, לפני שקפץ לפסגת הנגב. עם הגיעו לשדה בוקר, הוא השתמש בפסגה ברמאללה כדי להפוך את הפלשתינים לנושא העיקרי בשדה בוקר.

הקברניטים הישראלים סייעו לו. הדיפלומטיה העצמאית של שר הביטחון בני גנץ ברמאללה ובירדן נועדה לשנות את הנושא מאיראן לפתרון שתי המדינות. ראש הממשלה נפתלי בנט ושר החוץ יאיר לפיד סייעו לבלינקן כאשר לא מחו בתקיפות על דברי ההבל שהשמיע על "אלימות מתנחלים"; הם גם לא טרחו להזכיר שהטרור של ערביי ישראל מוכיח שיוזמות דיפלומטיות, החותרות למדינה פלשתינית, הן מתכון להסלמת הטרור.

הדיבורים של בלינקן על "פתרון שתי המדינות" אפשרו לו לדבוק במדיניות הפרו־איראנית של הממשל בלי לזוז מילימטר לקראת בעלות הברית הנבגדות. וכך קרה שכל שרי החוץ הערבים דיברו בהודעות הסיכום שלהם פחות על סכנת איראן, ויותר על "שתי מדינות".

אולי הסיבה העיקרית שהלוקש הזה חוזר פעם אחר פעם, כישלון אחר כישלון, היא שהיהודים טרם הפנימו את האמת על הסכסוך. במצב שערביי ארץ ישראל - בעזה, ביהודה ושומרון, בירושלים, בנגב, בגליל ובגוש דן - לא מוכנים להשלים עם המדינה היהודית, בכל גבול, תפיסת החלוקה לשתי מדינות היא תפיסה עוינת לישראל. זה מאה שנה לא ניתן להיות גם פרו־פלשתיני וגם פרו־ישראלי, צריך לבחור צד.

בסוף המענה הנכון והיחיד למדיניות אנטי־ישראלית הוא ציונות. כדי להתמודד עם הפלשתינים, ועם האיראנים, ועם האמריקנים והאירופאים צריכים לאמץ מדיניות ציונית - בביטחון, בהתיישבות, במדיניות חוץ ובהסברה, בעלייה, במערכת המשפט, בכלכלה, ובחברה ובכלל. בלי הבגאז' הציוני הממשלה לא מסוגלת להתמודד עם הטרור, עם איראן ועם הממשל האמריקני.