"אנו נעשה מהברקזיט סיפור הצלחה", כך אמרה ראש ממשלת בריטניה תרזה מיי ב־2016 לאחר שהבינה שעליה להוביל את הממלכה המאוחדת מחוץ לאיחוד האירופי למרות התנגדותה למהלך, ולמרות שאף פעם לא בוצע מהלך כזה בתולדות האיחוד האירופי. היא אמרה את זה אחרי משאל העם הדרמטי שנערך בממלכה ביוני 2016, שהוביל להתפטרות ראש הממשלה המכהן דיוויד קמרון, ולמינוי שלה במקומו. משאל העם היה אמנם שיקוף די מדויק של הלך הרוח של הבריטים בכל הנוגע לתדמית האיחוד האירופי כארגון אליטיסטי ואפור, אך המשאל לא נתן תשובה לשאלה: מה הבריטים כן רוצים? מאז ומתמיד ההחלטות שלהם לגבי האיחוד האירופי היו טקטיות בלבד.
כשהצטרפו לאיחוד בשנות ה־70 הם עשו זאת רק אחרי שהבינו ששאר מדינות המפתח כבר שם ופחדו להישאר מאחור. גם בשנות ה־80, כאשר מרגרט תאצ'ר הובילה את המאמץ ליצור את "השוק האירופי המשותף" שהסיר חסמי מסחר בין כל החברות והפך את האיחוד לכלכלה השנייה בגודלה בעולם, היא עשתה את זה כי זה שירת את האג'נדה הכלכלית שלה שנועדה לפגוע באיגודים המקצועיים בבריטניה ולא מתוך רעיון אוטופי של אחדות והרמוניה עם הצרפתים והגרמנים.
למעשה, אפשר להגיד שבריטניה מעולם לא היתה חברה בלב שלם באיחוד, ולכן תמיד שיחקה את תפקיד "המקופחת", והצליח לה: היא קיבלה יחס מועדף, הן ברמת התקציבים והן בכל הנוגע לפטורים בתחום המסחר, הרגולציה וההגירה. תנאי ה־VIP שקיבלה היוו מחיר שהאיחוד היה מוכן לשלם כדי שתישאר.
לדעת ממי להתגרש
בדיעבד, המשפט של מיי, "ברקזיט זה ברקזיט, ואנו נעשה ממנו סיפור הצלחה", זרע את זרע הפורענות שהוביל את ממשלת מיי מדחי אל דחי בשנתיים האחרונות, והשיא (בינתיים) הוא ההשפלה חסרת התקדים בפרלמנט הבריטי השבוע - כאשר נחלה תבוסה צורבת בהצבעה על אישור ההסכם שגיבשה עם האיחוד האירופי.
למעשה, מעבר לכך שהמשפט הזה ביטא את חוסר ההחלטיות הבריטי, הוא ביטא גם את הפער בין הכוונות של מיי לבין כוונות מנהיגי האיחוד. בעוד שמיי רצתה לגבש הסכם פרישה שיראה לעולם שאפשר להישאר חברים גם אחרי הגירושים, האיחוד האירופי עשה כל שביכולתו כדי להראות שיציאה מהאיחוד היא ההפך הגמור מקלה ומהנה - למען יראו וייראו כל אלו שחולמים על הוצאת מדינתם מהאיחוד האירופי. אם היו נותנים לבריטניה תנאים מועדפים שייתנו לה ליהנות משני העולמות, הנהירה מחוץ לאיחוד היתה בלתי ניתנת לעצירה.
יעזור? ג'רמי קורבין // צילום: אי.פי
אז מה השתבש, ולמה אחרי שנתיים לא הצליחו לאשר הסכם? סעיף 50 באמנת האיחוד האירופי קובע כי "כל מדינה חברה רשאית להחליט לפרוש מהאיחוד האירופי בהתאם לדרישות החוקתיות שלה". הסעיף לא היה קיים עד 2009, ובאופן אירוני נוסח על ידי דיפלומט בריטי שרצה לפשט את המורכבויות בין חברות האיחוד. ניסוח הסעיף הזה התקיים כמעט במקביל להרחבה של האיחוד מזרחה, בתקופת הזוהר של האינטגרציה האירופית, כאשר הפקידים בבריסל רצו להבטיח כי יהיה מנגנון מסודר להיפרדות בין מדינות שלא מתנהגות כראוי (למשל, מפירות את חוקי הסחר, זכויות האדם וכו').
הפקידים היו כה בטוחים בצדקתם שאף החלו לגבש חוקה אירופית. אף אחד לא חשב אז שבריטניה באמת תרצה מיוזמתה לפרק את החבילה, ולכל היותר חשבו שבריטניה שוב תבקש הטבות ומעמד מיוחד - כפי שעשתה מהרגע הראשון שנכנסה לאיחוד.
האיחוד סולח, אך לא שוכח
אך תוכניות לחוד ומציאות לחוד. רצה הגורל שאותו דיפלומט בריטי שהכניס את הסעיף הזה לאמנת האיחוד הצית את דמיונם של סולדי האיחוד האירופי בבריטניה - ובעיקר בימין השמרני בבריטניה שביקש "לקחת מחדש שליטה" על גורלה של בריטניה (גם אם במקרים רבים ניפח את גודל מעורבותה של בריסל בחיי הבריטים).
מיי קיבלה משימה בלתי אפשרית: לצאת מהאיחוד באופן שמצד אחד ירצה את אלו שרוצים עצמאות מלאה, ומנגד לאפשר לאזרחי בריטניה ליהנות מהטבות הסחר שכרגע הם נהנים מהן כחברי האיחוד. לא זו בלבד, אלא שמבחינת האיחוד האירופי יציאה של בריטניה באופן מלא היא בלתי מתקבלת על הדעת, שכן הסכם "יום שישי הטוב" שהביא סוף לשפיכות הדמים סביב צפון אירלנד, לא יוכל להתקיים. התנאי המרכזי שהוביל לפיוס - אזרחות כפולה לאזרחי צפון אירלנד (אירית ובריטית) - לא יכול להתקיים אם אחת המדינות לא חברה באיחוד.
מיי, בת לכומר אנגליקני שניגשת לכל סוגיה בהכנות קדחתניות ומקיפות ולא מותירה שום פסיק לא במקום, היתה הדמות הכי מתאימה לניהול מו"מ מסובך כל כך, שמעולם לא נעשה קודם לכן. ואכן, היא הצליחה להשיג מול האיחוד הסכם עב כרס בן כ־600 עמודים שלא היה מבייש את משרדי עורכי הדין היוקרתיים ביותר.
מיי החליטה ללכת על "בטוח": היא הציגה לפרלמנט הסכם שמוציא את בריטניה מהאיחוד, אך משאיר אותה כפופה לחוקי הסחר וחופש התנועה עד אשר יגובש הסכם מקיף בכל הנושאים. היא חשבה שזה הרע במיעוטו - אך טעתה בגדול בהערכתה את הלך הרוח בפרלמנט.
בפוליטיקה אם אתה לא מתחבר ברמה הרגשית, לא תצליח למכור את מרכולתך. הגישה הקרה והזהירה של מיי, שכנראה השיגה את ההסכם הכי הגיוני במצב הנוכחי מול האיחוד, היתה לה לרועץ דווקא בבית. אלו שרצו ברקזיט "רך" קיבלו הסכם שמונע מבריטניה גישה לשוק החופשי האירופי; אלו שרצו ברקזיט "קשה" ראו בהסכם ככזה שהופך את בריטניה לקולוניה אירופית משום שהוא כולל התניה שלפיה בריטניה תישאר כפופה לחוקי האיחוד עד שיוסדר עניין הגבול באירלנד.
חזרה לשנות ה־70? מפגינים בעד הברקזיט // צילום: אי.אף.פי
בעוד חברי הפרלמנט התווכחו השבוע על הסכם הברקזיט שגיבשה מיי, מעבר לכביש התייצבו תומכי ההישארות באיחוד ותומכי היציאה ממנו. במחזה סוריאליסטי זה הצליחה מיי לגרום לשני המחנות, ששונאים זה את זה, להפגין עבור מטרה משותפת: להפיל את ההסכם.
ב־29 במארס יפוג חלון הזמן החוקי שמקנה סעיף 50 לגיבוש הסכם. המשמעות היא שאם מיי לא תצליח להעביר את ההסכם שגיבשה בפרלמנט, בריטניה והאיחוד יחזרו למצב ששרר בשנות ה־70: כלומר, החוקים שחלו לפני הצטרפות בריטניה יחזרו בבת אחת, לרבות בתחום המכסים, ויזות, טיסות ורגולציה.
אך אסור לזלזל במיי, שהבהירה שאין בכוונתה להישאר בתפקיד אחרי מאי 2022, ולכן תעשה הכל כדי "להתאבד" על ההסכם ולהשאיר מורשת מוצלחת. עם עזרה מהלייבור בראשות ג'רמי קורבין אולי תוכל לעשות את הבלתי ייאמן ולהעביר הסכם. אחרת הכל פתוח: בריטניה תצא ללא הסכם וייווצר כאוס כלכלי־משפטי או שהברקזיט יבוטל.
מיי, שסובלת מסוכרת ומזריקה לעצמה אינסולין, נשאלה על המאבק במחלה. "אני עושה מה שצריך וממשיכה הלאה", אמרה. כנראה שגם הפעם, היא עדיין לא אמרה את המילה האחרונה ופשוט תמשיך הלאה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
