שברו של חלום מהפכני

עם עזיבת השאה את איראן, לבלי שוב, ב־16 בינואר 1979, נותרה איראן עם ממשלה חדשה, של שאפור בח'תיאר, ממשלה שלא זכתה להכרה מצד האייתוללה חומייני. האחרון, מצידו, הקים ממשלת צללים בראשותו של מהדי בזארגאן ובכך הניח את התשתית המנהיגותית הראשונה שתוביל את איראן בימיה הראשונים של המהפכה. ב־1 בפברואר באותה שנה הצבא התפרק בשל גלי עריקה גדולים ובכך - מקור כוחו העיקרי של השאה קרס והותיר את השטח לתנועות המהפכניות הרבות שעטו כמוצאות שלל רב על מוסדות הכוח של השלטון המתפרק. 

המהפכה הצליחה. ב־11 בפברואר חומייני מגיע מפריז ולמעשה מתחיל לנהל את הקמתה של הרפובליקה האסלאמית שתקום בפועל בינואר 1980, לאחר בחירות השעונות על החוקה האסלאמית שקיבלה תוקף במשאל עם בדצמבר 1979.

כשענני המהפכה הלכו ושקעו ואיראן נכנסה לסדר יום חדש, גילו התנועות המהפכניות כי רובן ככולן נוצלו עד תום על ידי מנהיג המהפכה חומייני, וכי אין לצפות שהוא ייאות להתחלק עם מי מהן בעוגת השלטון. ניסיון לבצע תיקון למהפכה במהפכת־נגד כשל, וחומייני החל לרדוף אותן כפי שהוא ומשטרו יודעים לעשות עד היום. הוא למד את הלקח ממה שלא הספיק השאה לעשות לתנועות אלה ולא חזר על הטעויות הגורליות שלו. 

 

לא באמת רפורמיסטים

מדוע, אם כן, לא הצליחו מהפכנים ותנועות מחאה רבות להפיל את השלטון שכבר בתחילת הדרך נתפס כמסוכן, מושחת, לא יעיל, כזה שלמעשה לא הביא לשינויים רבים וחשובים לאיראן, אלא גרר זעם עולמי על שאיפות אזוריות רעבתניות ועל רצון להפוך למעצמה גרעינית, תוך שילוב שאיפות פטליסטיות להשמדת מדינת ישראל, וכפי שמסתבר לאחרונה - למחיקת אי אילו מדינות ערביות סוניות שהיוו איום תמידי על איראן בעבר הלא רחוק. איפה נכשלו אותן תנועות ואותם מהפכנים?

ב־40 השנים האחרונות היו ניסיונות של מהפכנים שונים להביא את איראן לתהליך שבסופו, כך קיוו, יקרוס השלטון התיאוקרטי על עצמו. היו אלה המוג'אהדין ח'לק שניהלו קרבות רחוב עם משמרות המהפכה ולאחר חיסולם באיראן, עברו לשרת בצבאו של סדאם חוסיין במלחמת שמונה השנים מול איראן. הארגון המהפכני לא הבין כי תאוותו ושנאתו להפיל את השלטון באיראן לא עולות בקנה אחד עם תחושת הלאומיות והפטריוטיות של העם שראה בו גיס חמישי, ובכך הארגון היחיד שהיה בעל הכוח המשמעותי להפלת השלטון איבד את תמיכת העם. 

בסוף שנות ה־80 ושנות ה־90 היו אלה הנשיאים רפסנג'אני וח'תאמי שהביאו את בשורת הפיוס עם העולם המערבי, ובכך פתחו חלקית את איראן להשפעות ולהשקעות וגם ניסו להראות שהשד לא כל כך נורא. כמו אז גם היום, הם נתפסים כקול פרגמטי, רפורמיסטי ועכשווי שהיה יכול להביא את איראן אל הקדמה ואל פתיחת המאה ה־21 תוך שינוי משמעותי בתפיסת השלטון, באדיקות הדתית וכמובן ביחסי החוץ. זה לא עבד. ב־2005, מחשש מובהק כי רוח המהפכה האסלאמית הולכת ומתכרסמת, הושת על איראן נשיא רדיקלי, אחמדינג'אד, שהחזיר את הריאליזם הדתי הנוקשה לרחובות, לתודעה האזרחית ולהבנה הבינ"ל שאיראן לא הולכת להשתנות, אלא, אולי, אף להקצין. רוחאני, הנשיא הנוכחי, מייצג לכאורה שילוב של פרגמטיזם לצד שמירת רוח המהפכה ומוכיח כי איראן לא עתידה להציג מודל מהפכני אחר מזה שהיה מאז ראשית שנות ה־80. היום כבר אין ירוקים, סגולים או בכלל, מה שנקרא "רפורמיסטים". אגב, הם מעולם לא היו. רק אנחנו במערב קראנו להם כך.

 

מה בעצם הם רוצים? 

ובחזרה לתנועות המהפכניות. הסיפור הוא פשוט. התנועות האלה נכשלו כבר במהלך המהפכה כשלא הצליחו להציג אידיאולוגיה מובנית, אחידה, שהציבור הרחב יכול להבין ורוצה לקבל וליישם. כל אחת מהן דיברה בקול אחר. היה רק אחד, שמאז ועד עתה, האייתוללה חומייני, קולו הדהד בסיסמה אחת: "לא מזרח, לא מערב, רק אסלאם" - סיסמה שהעבירה את המסר הברור שכל בעיותיה של איראן קיימות בגלל עזיבת הדת וכל הפתרונות טמונים בדת.

כיום, למעט קבוצות קיקיוניות הקיימות במרחב הווירטואלי, קבוצת המוג'אהדין ח'לק שאיבדה לגיטימציה אזרחית כאמור, והבן של השאה, שיושב באחוזות מפוארות בפרוורי לוס אנג'לס, וממשיך ליהנות מהכסף שאבא שלו ברוב חוכמתו הצליח להבריח מאיראן, כסף ששייך לעם האיראני - רק אלו ממשיכים להדהד אידיאולוגיה לא מעודכנת, חוסר אחידות, שנאה מובהקת לשלטון, שנאה מובהקת לעם האיראני שמאמץ את השלטון הזה. אלו הפנים המהפכניות לכאורה של האופוזיציה האיראנית לשלטון הנוכחי.

כפי שהיה במהפכה האסלאמית, כך עתידה להיות אי פעם מהפכה נוספת שתבוא - מהפכה שתצמח מבפנים. השלטון הנוכחי ברוב חוכמתו הצליח לזהות את רוחות השינוי, והיום, יותר מתמיד, מנסה לעדכן את רוח המהפכה בלי לצאת בהצהרות כאלה ואחרות. השינוי מתבצע בשטח, והעם האיראני יודע ומרגיש את זה. העם האיראני לא רוצה את המוג'אהדין, לא את השאה ולא כל גורם אחר שנמצא מחוץ לאיראן עצמה. העם האיראני רוצה להתכתב עם השלטון הנוכחי ולאלץ אותו, בשם הדת, ובאמצעות הדת, לאמץ רפורמות חברתיות רבות. 

הנה מקבץ קטן מהקורה באיראן: ניתוחים פלסטיים מותרים ומוכרים בהלכה השיעית הקפדנית. ניתוחים לשינוי מין - על חשבון משלם המסים. כיסויי ראש בצבעים שונים וגם - בשונה מהצ'אדור ומהבורקה - רפיון הכיסוי על הראש הוא החופשי ביותר מכל מדינות ערב המוסלמיות. נשים יכולות לטעון לגירושים, יש אפילו "טוענות רבניות" בבתי הדין השריעיים, נשים לומדות יותר באוניברסיטאות, יותר תופסות מקומות עבודה שהיו נחלת הגברים בלבד, ונוכחותן במג'לס (הפרלמנט) הולך וגדל. 

אין ספק שהעם האיראני מייחל לשינוי, אבל הוא עצמו לא יודע להגדיר מה השינוי שהוא רוצה. דמוקרטיה? ליברליות? יותר חופש? יותר תשומת לב חיובית מהעולם הגדול? גם אם באופן תיאורטי ייפול המשטר הנוכחי, אין כרגע שום כוח חברתי ופוליטי, פנימי או חיצוני שמסוגל להוביל את איראן. אם זה יקרה, יהיו אלה מסביבת השלטון הקיים, וסביר להניח שיהיו אלה שנהנים ממנו הכי הרבה - משמרות המהפכה. אם הייתי איראני, הייתי חושב פעמיים לפני שארצה מהפכה נוספת, כי הכלל במזה"ת הוא - מהפכה חדשה תמיד מביאה למצב גרוע משהיה לפני כן. האם המצב באיראן כיום שונה מ־1979? ודאי ששונה, 40 שנים של תמורות משמעותיות בכל המזה"ת עברו מאז. איראן לא שונה. השינוי לא יבוא במהפכה חדשה, וזאת כי המהפכה כבר קיימת, היא מתחוללת מבפנים. אנחנו אלה שמחפשים דרמות. √

 

*ד"ר רונן א. כהן הוא ראש המחלקה ללימודי המזה"ת, ראש המרכז לחקר המזה"ת ומרכז אסיה, ועורך ראשי של כתב העת הבינתחומי ללימודי המזה"ת באוניברסיטת אריאל בשומרון

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו