הזיכרונות עולים

"אני לא מסתיר את זה שחייתי במעברה... בהתחלה הייתי מסתיר"; "התביישתי להגיד לחיילים שעליהם פיקדתי בצבא, שאני גר במעברה"; "לא היה לי בית עשר שנים, מאז שעלינו ארצה"; "שכבנו בחירייה חמש שנים..."; "הבטיחו לנו שזה זמני... הזמני הזה הפך להיות 11, 12 שנים"; "מעולם לא היה כור היתוך. היתה שליטה תרבותית".

את המשפטים הללו, שעוצמתם מגולמת בפשטותם, אומרים ישראלים ותיקים שעלו בשנותיה הראשונות של המדינה והתגוררו במחנות עולים ולאחר מכן במעברות. באותן שנים, בעיקר בין 1948 ל־1952, הגיעו לישראל כ־700 אלף עולים, שליש מהם נשלחו למחנות העולים ובהמשך למעברות. הם באו מכל קצווי העולם, פליטים מפולין ועד תימן. מתוך תקווה גדולה הגיעו, אך את פניהם קיבלו מלחמה, דלות ורעב. התהליכים שעברו, מול המדינה הצעירה וגם בינם לבין עצמם, השפיעו בצורה משמעותית על החברה הישראלית. הסדרה החדשה "מעברות", שארבעת פרקיה ישודרו ב"כאן 11" בכל יום רביעי החל מהשבוע הקרוב, עוסקת בתהליכים הללו באומץ ומציגה את סיפורו של אחד המפעלים הגדולים והשנויים במחלוקת בתולדות מדינת ישראל. 

לצד חומרי ארכיון נדירים, צולמו שיחות עם עשרות מרואיינים, שבהם רבים ממי שהתגוררו במעברות כילדים וכנערים, כמו הסופרים אלי עמיר ויוסי אלפי. לצידם מתראיינים גם מי שעבדו במחנות ובמעברות מטעם ה"ממסד" בתפקידי שוטרים, אחיות ועובדים סוציאליים. 

הפרק הראשון, "תוהו ובוהו", סוקר את השנתיים הראשונות בחיי המדינה, שבהן שוכנו העולים במחנות. שלא כמו במעברות, במחנות קיבלו העולים מהמדינה את כל צורכיהם, אך נאסר עליהם לצאת מהם, אפילו לא כדי לעבוד. 

"בן־גוריון הסתכל בפנקסו, וראה שיש לו בעיה", אומר בתחילת הפרק המשורר והסופר פרופ' סמי שלום שטרית, "ב־1948 יש בארץ 1.2 מיליון פלשתינים ורק 600 אלף יהודים... אז הוא אומר, 'הארץ קמה - והעם שחיכה לה איננו'. המעברות היו האבן הראשונה בטראומה הקולקטיבית של העולים מארצות המזרח".

ההיסטוריון ד"ר אבי שילון, מסביר כי "בשנים 1942 עד 1945 דיבר בן־גוריון על תוכנית המיליון, שבמקור היתה תוכנית שני המיליון, שהיתה אמורה להביא לארץ עלייה המונית - בכוח. בשלב ההוא דובר בעיקר על יהודי אירופה, כשבעצם להביא את העולים היה חלק מהתוכנית להקמת המדינה. התוכנית הזו לא יושמה כמו שצריך, העלייה לא הגיעה כמתוכנן ואחרי קום המדינה, כמובן לאור הטרגדיה העצומה של השואה באירופה והידלדלות עתודות העלייה משם, התחילו לחשוב גם על העלאת יהודי ארצות המזרח".

ואלי עמיר, בשפתו הציורית, אומר ש"באנו למדינה ונתנו לה את עירוי הדם שהיא היתה צריכה כאוויר לנשימה". 

 

ברוכים הבאים, לא עכשיו

שלמה הלל הכיר היטב את עולם המעברות, ובסדרה הוא מספר עליו באריכות. גם השבוע, למרות מרחק הזמן, מי שהיה שר מטעם מפלגת העבודה, יו"ר הכנסת וחתן פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה ויחגוג באפריל הקרוב 96 אביבים, עדיין נרגש מאוד כשהוא נזכר בתקופה ההיא. "נולדתי בבגדד ועליתי מעיראק ב־1934 כילד בן 11, כך שכמובן שלא חייתי במעברה", הוא נזכר, "בארץ חברתי לשני אחיי המבוגרים ממני, שגרו בחדר בדירה של חלבן ברחוב סירקין בתל אביב. זמן קצר אחרי שעליתי עלו גם הוריי ויתר בני משפחתי והתגוררנו בתל אביב. אני בוגר תנועת הצופים והגימנסיה הרצליה".

כשבגר הלל, היה ממייסדי קיבוץ מעגן מיכאל וחבר הקיבוץ במשך שנים רבות, אולם בעיקר איש המוסד לעלייה ב' שעסק בעלייה "מארצות האסלאם", כלשונו, בעיקר מעיראק אך גם מסוריה, מאיראן, מלבנון וממצרים. מעלליו מסמרי השיער, שבמסגרתם הבריח בדרך לא דרך 12 אלף יהודים מעיראק לישראל, מתוארים בהרחבה בספרו "רוח קדים", שתורגם ליותר מעשר שפות. חלק מרכזי במיוחד היה להלל גם במבצע "עזרא ונחמיה", שבו עלו לארץ מעיראק בשנים 1950-1952 כ־120 אלף עולים. 

 

"לא העליתי אף אחד בכוח". שלמה הלל // צילום: אסנת קרסננסקי

 

"במארס 1950, רגע לפני שיצאתי לעיראק לארגן את מבצע עזרא ונחמיה, קראו לי לפגישה אצל לוי אשכול, שנדמה לי שאז עוד קראו לו שקולניק", הוא נזכר, "הוא היה אז אחראי על החקלאות ועל המעברות מטעם הסוכנות היהודית, ופגשתי אותו יחד עם העוזר שלו, לובה אליאב, שהיה חבר נעורים שלי. 

"אשכול אמר לי 'אני שומע שאתה עומד לנסוע לבגדד', ואני, מתוך טמטום או נאיביות, עונה לו 'כן, זו הזדמנות היסטורית להעלות את יהודי עיראק'. הוא קטע אותי ואמר, 'תשמע, תיסע לשם ותגיד להם ברוכים הבאים, אבל לא עכשיו', ואני מצטט מילה במילה, 'כי אם הם יבואו עכשיו, תדע לך שאין לנו בתים, אין לנו אוהלים, אוכל, בתי ספר, עבודה, אין כלום. אם הם יבואו הם ייצאו להפגין נגד המדינה, ואנחנו נשלח אותם להפגין מול הבית שלך'".

הלל, שהבין שאשכול מדבר ברצינות, החליט להודיע כי הוא מוותר על הנסיעה. "אני לא משוגע לבוא לומר ליהודים ברוכים הבאים אבל לא עכשיו", הוא מספר, "אבל כעבור יומיים אמרו לי שבן־גוריון רוצה לפגוש אותי. ואני את בן־גוריון ראיתי עד אז רק באסיפות עם. במשך היומיים האלה חשבתי כל הזמן איך אשכנע אותו שחשוב להעלות את היהודים, וכשנכנסתי הוא אמר לי 'שמעתי שהיית אצל אשכול - ותדע לך שבכל מה שהוא אמר הוא צודק. אין לנו עבודה, אין אוכל, אין בתים, אבל לך תביא אותם מהר ככל האפשר, כי מי יודע מתי העיראקים ישנו את דעתם'".

השיחה הזו התקיימה במארס 1950, ושנה לאחר מכן ביטלו העיראקים את החוק שקבע כי היהודים יכולים לצאת מהמדינה, שאותו ניצלה ממשלת ישראל הצעירה כדי להעלותם לארץ. "לא תכננו את כמויות העולים שהגיעו", אומר הלל, "אני התחלתי בזה שאני רוצה להבריח 50 או 100 יהודים מעיראק, שממנה הגיעו בסוף יותר מ־100 אלף. היהודים ברחו כי הם הבינו שגורלם שם יהיה בסופו של דבר גרוע יותר. החרימו להם רכוש וכסף".

וכשהגיעו, חיכו להם המעברות.

"צריך להבין שהמעברות לא היו מתוכננות עד הסוף. היה בהן כאוס עצום... אף אחד לא תכנן שיגיעו כמעט מיליון איש בתוך כמה שנים, למדינה שהיתה בה מלחמה ולאחר מכן שרר בה רעב ולא היו עבודה וכסף. אלה היו שנים קשות מאוד".

כח"כ וכשר, היו לעולים גם טענות כלפיך?

"כן, בעיקר מצד יהודי עיראק, למרות שלא דחפתי אף אחד לארץ וכולם באו בעצמם כי מצבם לא היה טוב. הם אמרו לי 'למה הבאתם אותנו?' בעיקר בשנים קצת יותר מאוחרות, 1954 ו־1955, שבהן נשארו בעיראק רק 5,000 איש ומצבם הכלכלי השתפר מאוד. אז העולה החדש ישב באוהל במעברה, שמע שהדוד שלו שנשאר בעיראק במצב טוב ואמר לעצמו 'אוי ואבוי, למה באתי לכאן? אני טיפש'. זה יצר מצב קשה, אבל במצב הכללי בארץ יכולנו לעשות יותר מאשר אוהל?

"כמה שנים לאחר מכן, בעיקר אחרי מלחמת ששת הימים אבל גם לפניה, שוב החלו מהומות בעיראק והיהודים שם נרדפו והוצאו להורג. בינואר 1969 הוציאו ביום אחד תשעה יהודים להורג. הייתי אז סמנכ"ל משרד החוץ ואני זוכר שהאירוע הזה תפס כותרות בכל רחבי העולם".

 

ושוב, יהודים מאחורי גדרות

רוב העולים שהגיעו ארצה עם קום המדינה הופנו למחנה שער העלייה בעתלית. "בסוף 1948 נתמניתי לארגן את המיון הרפואי במחנה סנט לוקס, שנקרא אחר כך שער העלייה", נשמעת הקלטת קולו של רופא המחנה בסדרה, "זה היה מקום עם תנאים סניטריים איומים, איומים! אלף אנשים באו ואלף היו צריכים לצאת, במחנה שיש בו מינימום 10,000 איש. זה היה דבר איום. כל אחד קיבל חיסון נגד שחפת, בלי לדעת אם יש לו או אין לו שחפת. גם ילדים. עכשיו תתארו את התגובה של משפחה שלא ידעה שהבן שלהם חולה שחפת, זקוק לבידוד והם צריכים להיפרד. מדובר גם על אנשים פרימיטיביים. היו מלחמות".

מחנות העולים התנהלו על פי כללים ברורים. העולים קיבלו בגדים ותלושי מזון, אך נאסר עליהם לעבוד ומי שמצא עבודה נלקחו ממנו התלושים. "נתנו לנו איטריות שהיו מבושלות בטונות של שמן", מספר אלי עמיר, "הן רעדו כל הזמן בגלל השמן, אז קראנו לזה 'זלביח', תולעים". 

הלל מספר כי היה "רעב נורא בארץ, לא היה אפילו קמח. היו חלוקות מזון עם תלושים והבדיחה היתה שהשבוע היו שלוש חלוקות בשר, פעמיים ברדיו ופעם אחת בעיתון".

התקשורת במחנה התנהלה דרך רמקולים, שהודיעו לעולים הודעות שונות לגבי סדר יומם ועוד. "אנחנו הרי קוראים לאשכנזים ווזווזים", אומר עמיר, "מאיפה זה בא? מהרמקולים האלה, שכל הזמן אמרו בהם ווס, וויס, איחוויס.. אז אמרנו אלה ווזווזים".

המחנות הוקפו גדרות תיל ונשמרו על ידי יחידה מיוחדת של המשטרה. גיורא יוספטל, ששימש ראש מחלקת הקליטה בסוכנות היהודית, אמר אז: "ביקשנו שהמשטרה תיקח על עצמה את ביצוע ההסגר, שהיה הכרחי מבחינה רפואית וכן מבחינת מתן כיוון לעולים שבאים".

דעת הקהל סערה בעקבות מראות של יהודים מאחורי גדרות תיל המאוישות בשומרים יהודים. ח"כ יעקב מרידור ממפלגת חרות תיאר זאת בצורה קשה כשאמר: "האם ידוע שמחנות העולים, על פי מראם החיצוני, עושים רושם של מחנות ריכוז? האם חוטי תיל עשויים להעלות את מוסר העולים?"

גם במחנות עצמם גבר זעמם של העולים. "באו אנשים בצעקות שהאוכל לא מתאים, שהצריף לא מתאים", מתארת לאה וייסברגר, רעייתו של יהודה וייסברגר, שהיה מנהל מחנה שער העלייה והתגורר במקום עם אשתו ושתי בנותיו. "הם היו באים לדירה שבה גרנו בלילה ודופקים בדלת. ואז הם נעמדו ליד הדלת, ואני כבר הייתי עם שתי בנות קטנות, ואמרו ליהודה: 'אתה לא יוצא מפה חי'. לאחר מכן, בחור אחד שהתאכזב מהמצב במחנה לקח כמה חתיכות בד, הרטיב אותן בנפט וזרק על שלושת המקומות הכי חשובים במחנה. יהודה רץ למטה וראה שאיפה שהיו השמיכות והמזרנים הכל בוער".

 

מעברה בישראל בשנות ה־50 // צילום: ואן דר פול

 

וייסברגר עצמו מתאר ביומנו: "המרירות והזעם שהביאו להתפרצותה של השביתה לא היו עניין של מצב רוח חולף. העולים סבלו מאוד, וסבלם נמשך שבועות וירחים. הם נאלצו לעמוד שלוש פעמים ביום בתור לאוכל ולבתי המרחצאות, בעוד בורות הספיגה שלידם עולים על גדותיהם. לא תמיד היו במחנה מים, ובלילות הוא היה נתון בעלטה מוחלטת. עשרות השובתים ישבו קבוצות קבוצות, ושתקו. עיניהם העצובות העידו על הייאוש שאחז בהם. לרגע לא פקפקתי בצדקת תביעותיהם. אחרי הכל, מה כבר ביקשו אומללים אלה?"

בישיבה קשה של צמרת מפא"י שכינס בן־גוריון, נשמעה ביקורת חריפה על התנאים במחנות, אולם ראש הממשלה הטרי אמר כי "כאשר יישוב קטן של כ־700 אלף איש, מוקף אויבים, צריך להעלות בזמן קצר מאות אלפי אנשים עקורים, הרוסים בכל המובנים, מחוסרי הכשרה, חינוך והון, אינם צפויים לנו חיי רווחה במדינה הזאת, אלא חיים קשים מאין כמוהם".

 

צמצום עלייה? לא יהיה

מ־1949 ואילך התגבר זרם העולים מארצות ערב, ויחד איתו גם הקולות הגזעניים כלפיהם. העיתונאי אריה גלבלום פרסם ב"הארץ" מאמר תחת הכותרת "האמת על החומר האנושי", שבו כתב כי "זוהי עליית גזע שלא ידענו עדיין כמוהו בארץ. לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. השכלתם גובלת בבורות מוחלטת וחמור עוד יותר חוסר הכישרון לקלוט כל דבר רוחני. בדרך כלל הם עולים רק במשהו על הדרגה הכללית של התושבים הערבים, הכושים והברברים שבמקומותיהם".

במקביל, בתימן סבלו עשרות אלפי יהודים מרדיפות של המשטר וחיו במחנות ארעיים בתנאים קשים. ממשלת ישראל נדרשה להחלטה מהירה לגביהם, ובישיבת ההנהלה הציונית ביוני 1949 נשמעו קולות תקיפים נגד העלאתם.

אולם בן־גוריון שלל את רעיון הסלקציה מכל וכל וטען כי זהו העם היהודי ועלינו לקבל אותו כמות שהוא. "יש שבאים לידי מסקנה שעלינו לצמצם את העלייה", אמר, "אך קצב העלייה אינו פחות חיוני ומכריע מכושר התגוננותו. לשם כך הוקמה המדינה".

החורף הקשה של 1950, שגרם לתנאי המחיה להפוך לבלתי ראויים לבני אדם, היה הקש ששבר את גב הגמל בכל הקשור למחנות העולים. כבר באביב אותה שנה נרקם בסוכנות היהודית רעיון חדש, ובישיבת הנהלתה אומר לוי אשכול, אז ראש מחלקת ההתיישבות, כי "100 אלף איש נמצאים כיום במחנות, והנה עומדים להתווסף השנה עוד יותר מ־200 אלף נפש. מחנות העולים אינם עונים בשום צורה על צורכיהם. עלינו למצוא פתרון אחר".

הפתרון נמצא בדמות המעברות - ובמאי 1950 מוקמת הראשונה שבהן, כסלון שבהרי ירושלים. עד סוף השנה מוקמות 49 מעברות, שברובן חיים העולים בצריפים. בחיים הללו, במורכבות שבהם ובהשלכותיהם על חיינו היום עוסקים שלושת הפרקים הבאים. 

הלל בטוח שקליטת מאות אלפי העולים בשנותיה הראשונות של המדינה היתה מחויבת המציאות. "אני תוהה מה היה קורה ליהודי עיראק אם לא היינו מוציאים אותם אז", הוא אומר, "ומה היה קורה ליהודים בסוריה? בתימן? אם לא היינו מביאים אותם לארץ, גורלם היה רע ומר. נכון, היו במעברות בעיות קשות מאד, והיו כעסים שחלקם בצדק וחלקם לא בצדק, אבל אני חושב בליבי מה היה קורה ליהודי סוריה במלחמת אזרחים כמו היום, או ליהודי עיראק עם סאדאם חוסיין ואחריו עם דאעש. אנחנו צריכים לחגוג את הנס של יציאת היהודים מארצות ערב". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו