לא בקלי קולות: מפלגת "כחול לבן" מהווה איום ממשי על שלטון נתניהו

נתחיל בתזכורת: האופציה היחידה, אחרי הבחירות, להפיל את שלטון נתניהו, היא באמצעות גוש חוסם של 61 ח"כים שיודיעו לנשיא המדינה שלא יתמכו במועמדותו לראשות הממשלה ולא ייכנסו לקואליציה בראשותו, אם יקבל את המנדט להרכיבה. במקרה כזה, שבו נתניהו יישאר עם 59 ח"כים בלבד, לנשיא לא יהיה למעשה שיקול דעת והוא ייאלץ להטיל את מלאכת הרכבת הקואליציה על ראש המחנה הנגדי. 

אלא ש־61 ח"כים כאלה לא ניתנים להשגה ללא סיוע של חברי הכנסת הערבים, כולל הקיצוניים מבל"ד שראשיה הואשמו בסיוע למעשי טרור נגד ישראל. במילים אחרות: הדרך היחידה של בני גנץ ויאיר לפיד לראשות הממשלה עוברת באמצעות שיתוף פעולה עם ממשיכי דרכם של עזמי בשארה, באסל גטאס וחנין זועבי. אין כל דרך אחרת. גנץ הצהיר השבוע כי לא ירכיב ממשלה עם בל"ד. הוא לא שיקר, זה בוודאי נכון. אולם בדרכו לשם יהיה חייב לעבור דרך בל"ד. ואחמד טיבי. אין לו אופציה אחרת.

המהלך הנגדי, זה שאמור לסייע לנתניהו לא להגיע למצב שבו מחנה הימין עומד אחרי הבחירות על 59 מנדטים בלבד, הוא צירוף כל מפלגות הימין שלא עוברות את אחוז החסימה למפלגות הקיימות וכך למנוע בריחת קולות. עוצמה יהודית, שרצה בבחירות האחרונות עם אלי ישי, קיבלה קרוב לארבעה מנדטים. כשגוש הימין כולו בסקרים האחרונים עומד על 63 מנדטים, זה מספיק כדי להבין מדוע יצא נתניהו למבצע האינטנסיבי למניעת איבוד הקולות החשובים מבחינתו. 

נכון שהחבורה של ברוך מרזל ואיתמר בן־גביר קיצונית מדי גם עבורו. אין לו כל כוונה לצרף אותם לממשלה. גם מצידם אין כל נכונות לעשות זאת. פניהם לאופוזיציה. אולם עד קבלת המנדט מהנשיא, ייאלץ נתניהו להציג 61 תומכים מול הניסיון של גנץ להשיג 61 תומכים משלו. רק אחד מהם יצליח. גנץ יזדקק לערבים. נתניהו לכהניסטים. למעשה, תפקידם של אנשי עוצמה יהודית מבחינת ראש הממשלה יסתיים באותו רגע שיקבל את המנדט מהנשיא להרכיב קואליציה. 

כל זה כמובן לא הפריע השבוע לראשי מחנה השמאל להטיף מוסר לנתניהו ולחברי הבית היהודי על צירוף עוצמה יהודית. כי גוש חוסם נגד נתניהו עם בל"ד וטיבי זה סביר בעיניהם. אבל גוש חוסם בעד נתניהו עם בן־ארי ובן־גביר זה כמובן פסול.

בשמאל כנראה לעולם לא יצליחו להבין עד כמה סכנת פינוי יישובים, עקירות ומסירות שטחים לערבים נצרבו כאירועים טראומתיים ומשני תודעה בקרב הציבור הימני. וכשיש חשש לאירוע דומה בדרך - ההתגייסות היא טוטאלית. לא בכדי ראשי המתנחלים, כולל חברי הליכוד והבית היהודי, יחד עם הרבנים הממלכתיים והקיצוניים, כאחד נרתמו כולם לגשר על הפערים ולהביא להסכם בין מפלגות הימין. לא בכדי מתעניינים בימין בחקירות נתניהו כבקליפת השום. 

 

מפלגות הלוויין ננטשות

האיחוד של גנץ ולפיד נחשב לכזה המאיים על שלטון נתניהו ומציב אלטרנטיבה פוליטית ראויה, בדמות מפלגה שבסקרים תעמוד בקו אחד עם הליכוד בקרב ראש בראש. עם זאת, צריך לזכור שנתניהו עצמו הוא זה שבעקיפין חולל את המפץ הגדול במרכז. אחרי המהלך שיזם בימין, לא היתה להם בעצם ברירה. איש לא היה סולח ללפיד ולגנץ אם היו ממשיכים את ההתמודדות בנפרד ולמעשה מכתירים את נתניהו לראש ממשלה לקדנציה נוספת ללא מאבק. 

בהודעות האחרונות של הליכוד, עוד הרבה לפני שגנץ ולפיד התחילו לדבר על אחדות, כינו במפלגת השלטון את האלטרנטיבה כ"ממשלת גנץ ולפיד". נתניהו יצא למערכת הבחירות אחרי שעיצב את המועמדים, גם מבית וגם מנגד, כפי שתכנן. כשכל המפלגות נגררות אחרי סדר היום שהוא מוביל, מתברר שגם את החלוקה הפנימית של כולם גם הוא קובע.

לפיד וגנץ יישאלו בשבועות הבאים איך הפרו את התחייבויותיהם ולא המשיכו עד הסוף. אלה שאלות מציקות ומטרידות אולם בלתי רלוונטיות. סכום השלם גדול הרבה יותר מסכום החלקים. האפשרות לקבל מנדט מהנשיא כשגוש הימין כרגע גדול יותר, חייבת לעבור במפלגה שתהיה גדולה יותר מהליכוד. והאיחוד של גנץ ולפיד עשוי להביא לכך.

המפסידות הגדולות הן מפלגות האמצע. כולנו של משה כחלון. גשר של אורלי לוי. וגם ישראל ביתנו ומפלגת העבודה ומרצ. כשיש קרב צמוד בצמרת, כל הכוחות מתגייסים להכריע את המערכה. מפלגות הלוויין ננטשות לטובת מפלגות האם. 

 

 

אין יותר מקום לפיצולים ולאיחודים. רישום המפלגות לבחירות // צילום: אורן בן חקון

 

האירועים ב"יש עתיד" תמיד נראים כמו מסיבה. קואליציה, אופוזיציה, 19 מנדטים, 11 מנדטים, הכל טוב, הכל זורם. האירועים כולם מוקפדים היטב, שירי הפעילים, התפאורה, הבמה. הכל מתוכנן ומתוזמן כמו בהפקת סוף שנה של תיכון יוקרתי. אבל באירוע המפלגתי השבוע שבו הציג יאיר לפיד את רשימתו לכנסת במרכז הכנסים בקיבוץ שפיים, גם עבר מסר. באחת העקיצות, מבין רבות באותו ערב, ששיגר לעברו של יו"ר חוסן לישראל, לפני המו"מ הקדחתני ביניהם לאיחוד שורות, אמר לו לפיד בהתייחסו לעמעום המסרים בנושאים המרכזיים שעליהם מקפיד גנץ, שגם הוא עשה בראשית דרכו את הטעות הזאת. מדבריו השתמע כאילו כעת הבין, אחרי שבע שנים בפוליטיקה, כי עדיפות עמדות ברורות על פני טשטוש מבולבל.

היתה זו הפעם הראשונה שבה הציב את עצמו לפיד באופן מובהק במחנה השמאל. בנאומו לא רק תקף את החרדים על כך שאינם לומדים לימודי ליבה, וכמובן את נתניהו על כל נושא שבעולם, אלא גם התחייב לקדם הסכם מדיני שיביא להיפרדות מערביי יו"ש. לא רק מה שקרה על הבמה מעיד על השינוי שעבר על לפיד, אלא גם זה שהתרחש מאחורי הקלעים. לראשונה חתם לפיד על הסכם עודפים עם מפלגת העבודה. זו לא מפלגת מרכז בתחפושת, זו כבר מפלגת שמאל מוצהרת.

אבל העקיצה הביאה מייד לפתיחת השיחות בין השניים על איחוד הרשימות. היה זה אחרי שגנץ הודיע בכנס הפעילים שקיים יום למחרת, כי בכוונתו להרים טלפון ללפיד מייד אחרי האירוע. גנץ ראה בעצמו את ההישחקות שלו הולכת ונעשית מסוכנת מיום ליום. איבוד של מנדט בשבוע בממוצע. הנאום שלו נגד נתניהו בכנס הצגת הרשימה לכנסת היה מופע של איבוד עשתונות.

 

המושכים בחוטים

איש אינו תמים. כולם יודעים שבזמן בחירות מנוהלים פוליטיקאים רבים על ידי אנשי קמפיין ויועצים אסטרטגיים. אבל נראה שאצל גנץ זה הגיע לשיאים חדשים. אי אפשר שלא לעקוב אחריו בשבועות האחרונים בלי להגיע למסקנה שהאיש הפך לחומר ביד יוצריו, יועצי התדמית, באופן מוחלט. הם קובעים עבורו מתי ינאם, על מה ידבר ואיפה. בעוד פוליטיקאים אחרים מצליחים להסוות את תלותם ביועציהם, גנץ נכשל בזה פעם אחרי פעם. יותר ממועמד לראשות ממשלה ורמטכ"ל לשעבר הולכת ודבקה בגנץ תדמית של יישות מהונדסת וצייתנית, עם תלות מוחלטת בעוזריו וביועציו. 

גנץ זנח השבוע את הניסיון לקטוף קולות מאנשי ימין ולהעבירם צד. הקמפיין הנגדי של נתניהו, זה שמדביק אותו כבר שבועות ארוכים לשמאל, חזק מדי. זה ניסיון שיסתיים בכישלון. בינתיים העבודה מתחזקת, גם מרצ, ואילו הוא נחלש. נאומו ביום שלישי נועד לאותת כי למחנה האנטי־ביבי הגיע מנהיג חדש. לא מתייפייף ולא מצטדק. אלא מטיח את ההאשמות ישר בפנים. 

אלא שגנץ למעשה לא חידש דבר. קדמו לו ציפי לבני, יצחק הרצוג, יאיר לפיד, אפילו שאול מופז ואהוד ברק. חלקם הצליחו להביא הישגים נאים בבחירות, אולם איש מהם לא הצליח ליטול את השלטון. השבוע הגיע גנץ למסקנה, שעדיף 26 מנדטים והפסד לנתניהו בסיבוב הזה, מאשר לסיים את הבחירות עם 12 מנדטים ולהתחרות עם גבאי על ראשות האופוזיציה. 

המזל הגדול של גנץ זה שהוא נמצא בצד הנכון של התקשורת. העובדה שהוא מאיים על נתניהו הביאה, ותמשיך להביא, תקשורת חיובית ומפרגנת מרוב כלי התקשורת בישראל, שידאגו להסתיר את כישלונותיו ויעצימו את הישגיו. כפי שנהגו עם בוז'י הרצוג ב־2015. עם יאיר לפיד ב־2013. ועם ציפי לבני ב־2009. אולם כמו אז גם עתה סביר שיתברר כי תמיכה תקשורתית מאסיבית היא אמנם נקודת פתיחה טובה, אבל ממש לא ערובה להצלחה. 

עם הסכם האיחוד עם לפיד התעוררה לגנץ בעיה נוספת. עליו יהיה להסביר כיצד קבע שנתניהו אינו ראוי כמוהו להנהגה בשל עברו הצבאי פחוּת־הערך לעומת זה שלו, בעוד עברו הצבאי של לפיד דווקא כן מכשיר אותו לשאת בתפקיד הבכיר בעוד שנתיים וחצי, על פי הסכם הרוטציה. 

תחושה צורבת של עלבון פשתה אצל חברי מפלגת העבודה, כשהתברר להם שאבי גבאי מחפש משוריינים חדשים להציב במקומות המוקצים לו על פי החלטת הוועידה שאושרה לפני כמה חודשים לבקשתו. הרי רק לפני שבוע עמד גבאי על הבמה, בליל הפריימריז עם פרסום התוצאות, והכריז קבל עם ועדה כי הנבחרת שנבחרה היא לא פחות מ"הטובה ביותר בארץ". בנאום נרגש ונלהב הודיע כי רשימת העבודה כוללת בתוכה כל מה שרשימה ראויה ואיכותית צריכה לכלול: צעירים, אנשים בעלי ותק וניסיון, פרלמנטרים טובים, פעילים חברתיים, ייצוג נשים, ייצוג מזרחים, בקיצור הכל מכל כל. 

 

סכינים בעמדת המתנה

וזה לא נגמר בזה. במקום לשים את עצמו בפרונט, החליט גבאי להוציא את רשימתו האיכותית אל האור ולאפשר לכמה מבכיריה לככב בתשדירי התעמולה של המפלגה. כובד המשקל של הקמפיין עבר מהיו"ר לנבחרת. מאבי גבאי אל עמיר פרץ, שלי יחימוביץ', סתיו שפיר ואיציק שמולי. 

והנה לא עבר שבוע, וגבאי מתחיל לחפש אישים מתאימים, שידחקו את כולם כמה מקומות אחורה על מנת לשבץ את כוכביו מבחוץ. בכירי המפלגה, בפרט אלה שהגיעו בפריימריז למקומות הראשונים, לא האמינו. ההצעה של גבאי לחיים ילין ולרוביק דנילוביץ' להצטרף למקומות 2 ו־10 ברשימה נחשבה בעיניהם כהבעת חוסר אמון משווע, והעברת מסר חיצוני של אי שביעות רצון של גבאי מהרשימה. גם אחרי שסירבו המשיך גבאי בעקשנות למצוא דמויות אחרות שיואילו להשתבץ ברשימת המפלגה לכנסת. אחרי כמה הצעות וסירובים, הסכימו בסופו של דבר האלוף (מיל') טל רוסו, ח"כ חיים ילין, שנמלך בדעתו מאז הפעם הקודמת, וכן ח"כ יעל כהן פארן, להצטרף לרשימת המפלגה לכנסת, ולעקוף בסיבוב ח"כים שהתמודדו והגיעו להישגים נאים בפריימריז. 

 

חיזוק ביטחוני. טל רוסו ואבי גבאי // צילום: יהושע יוסף

 

עכשיו הח"כים במשמעת קמפיין. איש לא יצייץ נגד גבאי. אחרי הבחירות, הסכינים יישלפו. הן תמיד נשלפות אחרי הבחירות, אולם הפעם נדמה כי הם יהיו חדות וארוכות יותר. 

לפחות לציפי לבני לא הציע את אחד המקומות המשוריינים, למרות לחץ של פעילים רבים שיעשה זאת ויחזיר את השיתוף עם התנועה אחרי שנפרד ממנה בשידור חי במהלך מנהיגותי ומתבקש. החיבור עם לבני לא היה מוסיף גרם אחד למשקלה של המפלגה, אולם הצרות, החתרנות והבגידה הצפויה בסוף הדרך - היו חוזרות יחד איתה. 

 

מנדלבליט, זוכרים?

אם עד אתמול היו נשואות עיני הכל אל ראשי המפלגות ולוועדת הבחירות המרכזית - ביומיים האחרונים להגשת רשימות המועמדים ועם תום הספקולציות לגבי איחודים, פילוגים, חיבורים ופיזורים - הרי מהיום עיני כולם במערכת הפוליטית נשואות לאדם אחד: היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. 

זה יקרה בקרוב. בשבוע הבא או זה שאחריו. כתב אישום בכפוף לשימוע יוגש נגד ראש הממשלה, כנראה עם המילה "שוחד" על הטיותיה השונות בתוכו, והמשחק עשוי להיפתח למעשה מחדש. חלוקת המנדטים של היום לא תישאר החלוקה של מחר. 

הקמפיין והלחץ המשפטי נגד הגשת כתב האישום שהפעיל נתניהו בשבועות האחרונים לא צלח. גם תומכיו של ראש הממשלה לא מתנגדים לפרסום החשדות לפני הבחירות. הסקרנות חזקה יותר מהכל. כולם כבר רוצים לדעת מה יש בתיקים, כולל אלה שכבר יודעים עכשיו שלא משנה מה יגיד מנדלבליט - הם עם נתניהו בכל מקרה. 

 

בקרוב. מנדלבליט // צילום: גדעון מרקוביץ

 

נתניהו יודע שכאלה למשל הם חברי הבית היהודי. גם אם יוגש כתב אישום על שוחד, הם את הממשלה לא עוזבים. זה בדיוק סוג השותפים שנתניהו מחפש לקואליציה ביום שאחרי. גם החרדים: יהדות התורה וש"ס, לא יפילו אותו על רקע החשדות הפליליים לעולם. גם לא ליברמן. יו"ר ישראל ביתנו יכול להפנות גב לנתניהו כפי שעשה בעבר, אולם אם יחליט להיכנס, העניין המשפטי לא יהיה אבן נגף ביניהם בשום מקרה. 

משה כחלון אמנם הודיע שלא יישב בממשלה שלראשה יש כתב אישום חלוט, אולם יש הבדל בין הצהרות שניתנו טרום הבחירות לבין המעשים שאחריהם. הבחירות הרי, כך יוכל להסביר, ניקו את נתניהו מבחינה ציבורית. העם אמר את דברו. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו