שביל הזהב

פברואר 2018, קוסטה ריקה. ה־COASTAL CHALENGE - תחרות ריצה בת שישה שלבים שנפרסים על פני 240 ק"מ בין ג'ונגלים לחופי הים הפסיפי - הסתיימה זה מכבר. כנהוג, התיישבו המשתתפים התשושים לארוחת ערב משותפת שבה מחליפים חוויות ומתכננים את היעד הבא. סביב אותו שולחן ישבו כמה מכוכבי ריצת השטח הגדולים בעולם ובהם מייקל וורדיאן, ולצידו זולי ביהרי, רץ כחול־לבן. 

בין השניים התפתחה שיחה, וכששמע וורדיאן שביהרי מישראל, אמר לו שהוא מכיר את השביל החוצה את המדינה מצפון לדרום. בעקבות אותה שיחה הגיע בחודש דצמבר האחרון לישראל להכיר, להתרשם, לראות, להרגיש את הארץ דרך הרגליים, ובמהלך תשעת ימי הביקור רץ בהרי ירושלים, אילת, המכתש הקטן, הר הכרמל - והשתכנע. בסוף השבוע הזה הוא נוחת פה בשנית, וביום שלישי יתייצב בחוף אלמוג באילת בניסיון לקבוע שיא חדש בריצה על שביל ישראל - 1,030 ק"מ מדרום לצפון בעשרה ימים בלבד.

 

42 ק"מ עם עגלת תינוק

וורדיאן, נשוי ואב לשני בנים, בן 44 מווירג'יניה, הוא מפגש מרתק בין יצר תחרותיות ליצר הרפתקנות, אדם שלא מפסיק לבחון את גבולות הגוף והנפש, בלי להציב לעצמו כאלו.

הוא התחיל לרוץ בקולג' כדי לשמור על כושר, וריכז את מאמציו ל־42.2 הקילומטרים הפופולריים שעונים להגדרה מרתון. רק אחרי שהשתתף שלוש פעמים במבחנים האולימפיים של ארה"ב והעמיד זמן שיא לא מספק של 2:17:49 שעות, הבין שהוא לא נועד לריצה בתוך מסגרת אחת מגבילה. "אני פשוט לא מהיר מספיק", הוא מסביר בחיוך בראיון וידאו לקראת הטיסה לישראל, "הזמן הכי טוב שלי רחוק מאוד מהרצים שמייצגים את ארה"ב במשחקים האולימפיים, וכמות המאמץ שהייתי צריך להשקיע בשביל הסיכוי הקטן להגיע לאולימפיאדה לא היתה משתלמת. לכן החלטתי לעשות דברים אחרים ולא להתרכז במשהו ספציפי".

 

"מדהים לגלות מה הגוף מסוגל". וורדיאן // צילום: מתוך אינסטגרם

 

וכך הוא עשה: וורדיאן השתתף שמונה פעמים באליפות ארה"ב בריצת 100 ק"מ, לקח חלק במרתון החולות ווסטרן סטייט (100 מייל), טראוורה בניו זילנד (102 ק"מ), מרתון בארקלי הקשוח, הארדרוק (100 מייל), באדווטר (135 מייל) ועוד עשרות מרוצים ברחבי העולם, שאת רובם סיים במקומות הראשונים. 

רשימת השיאים שלו ארוכה ומרשימה, אבל בעיקר מגוונת ולא קונבנציונלית: וורדיאן מחזיק בתוצאה המהירה בהיסטוריה במרתון בתחפושת אלביס ובמרתון בתחפושת ספיידרמן; הוא שיאן ב־50 ק"מ על מסילה, ב־50 ק"מ במסלול מעגלי של 200 מטרים, קבע שיא למרתון תוך דחיפת עגלת תינוק ואת התוצאה הממוצעת הטובה ביותר לששת המרתונים הגדולים (בוסטון, טוקיו, לונדון, ברלין, שיקגו, ניו יורק) בשנה אחת (2:31:09 שעות). לפני כחודש הגדיל לעשות כשניצח פעם נוספת באתגר שבעה מרתונים בשבעה ימים בשבע יבשות, רק כדי להמשיך ולרוץ עוד. במשך שבוע הוא רץ מרתונים באנטארקטיקה, קייפ טאון, פרת', דובאי, מדריד, סנטיאגו ומיאמי בזמן ממוצע של 2:53:03 שעות, ואז הוסיף עוד שלושה מרתונים בארה"ב כדי לסגור עשרה בעשרה ימים. 

"זה הולך להיות האתגר הכי גדול בחיים שלי", הוא קובע כמה ימים לפני הזינוק בשביל ישראל, "אף פעם לא רצתי בכזאת אינטנסיביות לאורך כל כך הרבה זמן, ועשרת המרתונים היו אימון טוב כי בסופם הרגשתי חזק יותר מאשר ביום הראשון. הייתי מרוצה כשסיימתי את המרתון העשירי, אבל כל הזמן הזכרתי לעצמי שיש לי עוד מטרה גדולה יותר באופק". 

לפני שביל ישראל, כחימום אחרון, הוא השתתף בשבוע שעבר בתחרות ל־72 ק"מ, וניפץ את שיא המסלול, שהחזיק מעמד מאז 1995. 

 

"אין צמיחה בלי כאב"

"שואלים אותי הרבה מה הסוד שלי", מודה וורדיאן, ומנסה לענות: "מלבד זה שיש לי משפחה תומכת ועבודה שמאפשרת, אני מסוגל להסתדר עם ארבע שעות שינה בלבד, לא צריך יותר מזה. מבחינת תזונה המוצרים היחידים שאני אוכל מהחי הם ביצים ודבש, לא נוגע בכלל במוצרי חלב ובשר. עוד דבר שאני עושה זה תמיד להיות בתנועה. כשאני מסיים תחרות אני ממשיך ללכת, שותה משהו ומשתדל לאכול, ותמיד מכריח את עצמי לעשות פעילות נוספת למחרת. זה מדהים לגלות למה הגוף מסוגל, אבל בוא תדבר איתי ביום השישי לריצה על שביל ישראל ואז נראה מה אני אגיד לך".

ברשימת 20 השבילים הכי יפים בעולם שפרסם המגזין "נשיונל ג'יאוגרפיק" מופיע לצד שביל ההימלאיה בנפאל, שביל האפלצ'ים בצפון אמריקה ושביל סנטה קרוס בפרו, גם שביל ישראל שלנו שמחבר בין אילת לדן. "השביל מיועד למטיילים למרחקים ארוכים שרוצים לשלב בין היסטוריה עתיקה למודרנית", נכתב ברשימה, ואלה הם בדיוק הדברים שהביאו לכאן את וורדיאן. "לא ידעתי שישראל נראית ככה", הוא אומר, "לא ידעתי שיש לה שביל כל כך יפה ושיש פה בכלל סצנה של ריצת שטח". 

שני הרצים הבולטים שתיעדו את ריצות השיא שלהם בשביל ישראל הם רלוס גולדברג, מראשוני רצי הסיבולת של ארץ ישראל ומחבר הספר "7,000 צעדים", ורץ אוסטרלי בשם ריצ'ארד בוולס. גולדברג היה בן 53 כשעשה זאת ב־2007, ללא תמיכה ועם כל הציוד על גבו, ונדרש ל־13 ימים כדי לעבור את המסלול במתכונתו הקודמת והקצרה יותר של כ־900 ק"מ. את חוויותיו מהריצה תיאר באתר REALTIMING כ"מאמץ עילאי שמביא מדי יום להפרדת גוף ונפש. לעיתים ההרגשה היא כמו מוות, אך לרוב יש בה התנסות על־טבעית המאפשרת מבט שונה לגמרי אל החיים". בוולס קיווה לשפר את השיא ב־2013, אך נפצע אחרי 600 ק"מ, ולאחר שחזר השלים את המסלול הארוך (1,009 ק"מ) ב־15 ימים. התיאור שלו היה קצר יותר: "שביל ישראל הוא השביל הקשה ביותר שרצתי בו בחיי".

ביהרי חילק את השביל ל־67 קטעים בין 10 ל־24 ק"מ כל אחד, שבסוף כל קטע יחכה לוורדיאן טנדר עם מים ואוכל. נקודת הזינוק שלו תהיה בחוף אלמוג באילת, ובהמשך יעבור בין היתר במכתש הקטן, בחוף פולג, באלון הגליל ויסיים בקיבוץ דן.

ההשקעה של השניים בפרויקט היא אדירה. וורדיאן ארז 10 חולצות ומכנסיים, 6 זוגות נעליים, תיק גב, מקלות הליכה, שרוולי לחץ, שעון, מצפן, כובע, כפפות, מעילים, ג'ל, חטיפי אנרגיה, והכל הודות לחברות ציוד ספורט שתומכות בו. ביהרי, שהקים את מיזם CANAAN RUNNING ADVENTURES לאחר שפגש את האמריקני, דאג לכל שאר הפרטים.

לפני העלייה למטוס כתב וורדיאן; "אני מרגיש שעלי להמשיך לנסות לעשות דברים הרפתקניים כל כך כדי להמשיך ולהתפתח. אני יודע שזה מסוכן ושאני עשוי להיכשל, אבל זה בסדר מבחינתי כי כך אלמד מהם הגבולות שלי. אני מאמין שתמיד אפשר להרחיב את האפשרי ולהמשיך לצמוח, אבל צמיחה לא תתאפשר בלי כאב, הקרבה ואמונה". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו