מלכודת בפסגת שארם: בנט פיספס את הנקודות העיקריות

בראיון לרשת פוקס השבוע, הסביר ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו שהמאבק שהוא ניהל נגד הסכם הגרעין עם איראן משנת 2015 היה הבסיס לקשרים האסטרטגיים בין ישראל והמדינות הסוניות, שהולידו את הסכמי אברהם. הערבים צפו בישראל מנהלת מאבק עיקש למנוע הסכם שסיכן אותם לא פחות מאשר את ישראל, והבינו כי ישראל היא בעלת הברית החזקה והאמינה ביותר שיש להם.

במבט שטחי, פסגת שארם א־שייח' ביום שלישי בין רה"מ נפתלי בנט, נשיא מצרים עבד אל־פתאח א־סיסי ויורש העצר האמירותי מוחמד בן זאיד, היתה המשך ישיר של הסכמי אברהם. לנוכח הסכם הגרעין החדש והמסוכן יותר מהקודם שמוביל ממשל ביידן, מובן שהערבים ירצו להדק את הקשרים עם ירושלים.

אבל יש סיבות טובות להיות מודאגים מהמפגש בשארם. מקור הדאגה בצורת החשיבה השבטית של העולם הערבי. במאמר שהתפרסם בסוכנות הידיעות היהודית JNS השבוע, הסביר המזרחן ד"ר דיוויד וורמסר כי בראייה הערבית, המאבק בין הסונים והמשטר האיראני הוא סכסוך דמים בין שבטים. ארה"ב נתפסה לאורך השנים כשבט החזק והכל־יכול, ששמר על הסונים מנקמת הדם של איראן.

בראייה הערבית, המדיניות הפרו־איראנית של הממשל, שמעניקה לגיטימציה לפרוייקט הגרעין של איראן בתוספת המשאבים הדרושים לניהול מלחמה אזורית, משולה לבגידת "בני אמיריקי" ("בני אמריקה", השבט האמריקני) בשבטים הסעודי, האמירותי והיהודי (בני איסראיל). במצב זה, בעיני הסעודים והאמירותים, יש שלוש חלופות, לפי דיוויד וורמסר: להימחק על ידי איראן; להתרפס כלפי האיראנים ולהגיע לשלום על חשבון שבט אחר - נניח, ישראל; או להחליף את ארה"ב עם ישראל.

וורמסר הסביר שבמצב של נטישה אמריקנית, יש לישראל רק חלופה אחת - לקבל על עצמה את מעמד הסוס החזק שהיה לוושינגטון. הרי איראן מצידה לא מתכוונת להניח לנו, ולנו אין חשק להיכחד. זאת המציאות שבה התקיימה הפסגה בשארם.

האשליה הביטחונית הגדולה

על פי דיווחי התקשורת, הסוגיה המרכזית שנדונה שם היתה רצונו של בן זאיד לשקם את יחסי הליגה הערבית עם משטר אסד בסוריה. היוזמה הוצגה כאמצעי לתקוע טריז בין אסד לאיראן. אבל זו ראייה מוטעית. גם בן זאיד וגם שותפו, יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן, מבינים שאסד אינו שחקן עצמאי. הוא בובה של איראן. אין לאסד לא משטר ולא קיום שאינו תלוי במשטר בטהראן.

היוזמה של בן זאיד צינית וחכמה. הוא יודע שדורות של אלופי צה"ל ופוליטיקאים מהשמאל השלו עצמם בפנטזיה, שניתן להפריד בין אסד - האב, הבן ורוח הקודש הביטחונית - לאיראן, באמצעות ויתור ישראלי על רמת הגולן. בצה"ל, כזכור, היו מי שניסו למנוע הכרת ארה"ב בריבונות ישראל ברמת הגולן ב־2019.

מאז שביידן וצוותו החליפו את ממשל טראמפ, הסעודים והאמירותים מתקדמים בצעדים זהירים לכיוון טהרן, כדי לבחון אפשרות של שלום נפרד עם השבט החזק החדש. זה ההקשר שבו יש לבחון את ניסיונו של בן זאיד לשכנע את בנט לגבות את המהלך שלו מול אסד.

היוזמה המפוקפקת של בן זאיד מגיעה בשעה שההנהגה הביטחונית בישראל תתקשה לתפוס את הסכנה. הצמרת הביטחונית שטעתה לאורך כל השנים לגבי שושלת אסד, שולטת כיום במדיניות הביטחון של הממשלה. וכאיתות להיעדר למידה בקרב חברי הצמרת הביטחונית, על פי דיווחי התקשורת, התגובה של בנט וצוותו להצעת בן זאיד היתה חיובית.

ההסתייגות היחידה לתמיכה הישראלית ביוזמת בן זאיד היתה ההתנגדות לכאורה של הממשל האמריקני למהלך.

בנט שוב מתווך

אבל יש בעיה חמורה נוספת. לא רק שבנט ואנשיו ככל הנראה לא מבינים את החשיבה של הערבים, הם לא ממש מבינים את מדיניות ממשל ביידן מול איראן. נתניהו ראה את המדיניות הפרו־איראנית של ממשל אובאמה (שממשל ביידן המשך ישיר שלו) כפי שראו אותה הערבים - כנטישה וכבגידה. הראייה הזאת של נתניהו היא שגרמה לו להיאבק בהסכם של אובאמה בכל כוחו, ואגב כך הצליח לשכנע את הערבים שישראל יכולה למלא תפקיד מוביל, חזק ואמין באזור.

בנט, לפיד וגנץ אינם רואים את המציאות כמו הערבים ונתניהו. הם לא רואים את המדיניות של ביידן כנטישה או כבגידה, אלא כמחלוקת שגרתית. יותר גרוע: בנט, לפיד וגנץ השמיטו את הקרקע מתחת למאבק בהסכם הגרעין כאשר אמרו שנתניהו טעה כששכנע את טראמפ לנטוש את ההסכם.

המחאה הנוכחית של בנט ושותפיו נגד כוונת הממשל להוציא את משמרות המהפכה מרשימת ארגוני הטרור מחמיצה את העיקר. הרי הבעיה העיקרית היא ההסכם, שסולל את דרכה של איראן לארסנל גרעיני ולהגמוניה אזורית. אם משמרות המהפכה יישארו ברשימה ארגוני הטרור, "ההישג" של בנט, לפיד וגנץ לא ימעיט ממשמעות הבגידה ולא יפחית מהסכנה הקיומית של ההסכם עבור ישראל.

הדיווחים שבנט מתווך בין האמירותים והסעודים לממשל הם סימן לאטימותו למציאות האסטרטגית שבה הוא פועל מול הערבים ומול וושינגטון כאחד. יורשי העצר בערב הסעודית ובאמירויות מסרבים להיפגש או לשוחח עם אנשי הממשל כי הם מבינים שביידן ואנשיו נטשו אותם. אם האמריקנים רוצים לשקם את היחסים, וושינגטון חייבת לשנות כיוון. בנט מפגין אטימות לבעיה שלהם - שהיא גם שלנו - כאשר הוא פועל כלוביסט של ממשל עוין. בתוך כך הוא מצנן את העניין שלהם בכריתת ברית אזורית עם ישראל כנגד איראן, ומחזק את הקלפים של טהרן מול הערבים.

בנט טען השבוע שאין טעם לנהל מאבק נגד הסכם הגרעין, כי הוא כבר סיפור גמור. עוד טעות. ממשל ביידן פחות חזק מממשל אובtמה ולא מעט דמוקרטים מתנגדים להסכם. המאבק לא אבוד מראש.

ומה אם המאבק אבוד? ישראל תרוויח ממנו בכל מקרה. מאבק ישראלי רציני ואמין יגייס את תומכי ישראל נגד מדיניות ביידן. הוא גם יפגין רצינות ועוצמה בעיני הערבים ברגע הקריטי שבו הם עומדים בפני בחירה בין איראן ובינינו. נאמנות או הפניית עורף ליהודים והודנה עם איראן.

יש אפשרות שב-2025 יעלה ממשל רפובליקני ויפעל לשקם את מעמדה של ארה"ב במזרח התיכון. אבל ישראל לא יכולה לבנות על זה. ובהיעדר מטרייה אמריקנית, יש לנו רק חלופה אחת - להיכנס לתפקיד המנהיגותי המוביל במזרח התיכון, שאותו הפקירה וושינגטון.