להיות מדליסט אולימפי זה לזכות בתהילה שמקפלת חיים שלמים ברגע אחד: לעלות לפודיום, לדעת שאתה אחד משלושת האנשים הכי טובים בעולם. כעת, דמיינו שעל הפודיום עומדים אנשים עם מוגבלויות קוגניטיביות, שהחברה ואפילו הרופאים לא האמינו בהם. מול כל העולם וכנגד כל הסיכויים, הם מתחרים ומנצחים. אלו האנשים שפגשתי השבוע - חברי המשלחת האולימפית של ישראל למשחקי הספיישל אולימפיקס.
הספיישל אולימפיקס היא תנועה עולמית הפועלת בכ־180 מדינות ומקיפה כ־5 מיליון ספורטאים. במשחקים משתתפים 7,500 ספורטאים במגוון ענפי הספורט האולימפיים והם מעוררים עניין רב, ולשם המחשה - בטקס הפתיחה שבו הייתי לאחרונה באיחוד האמירויות היו יותר מ־100 אלף צופים, ברחבי העולם זכו המשחקים לכיסוי תקשורתי נרחב והתחרויות הועברו בשידור חי בערוצים רבים.
כן, עם כיפה
כשנחתנו באבו דאבי לקחו לנו את הדרכונים. אין חותמת - לא בכניסה ולא ביציאה. נציג חמור סבר של שירותי הביטחון מסביר לנו את הכללים: נעים רק עם ליווי של מאבטחים מקומיים, לא מטיילים, הולכים בלי כיפה, בלי סממנים ישראליים מכל סוג שהוא. מבחינת המקומיים לא היינו כאן.
המשלחת שוכנה במועדון הקצינים המקומי - מבנה גדול ומפואר, כמו כל דבר כמעט כאן באבו דאבי - יותר עשיר, יותר נוצץ ויותר יקר. גם קבלת הפנים הענקית שהתקיימה לספורטאי 179 המדינות המשתתפות הזכירה לנו את משתה אחשוורוש.
טקס הפתיחה, כצפוי, היה מרשים. רוכבי סוסים, מטוסי קרב רקדנים (כאן נשים לא רוקדות בציבור), תזמורות זמרים בינלאומיים ועשרות אטרקציות. משתה אמיתי, כבר אמרנו? ובתוך כל החגיגה הזו - המשלחת הישראלית. 32 ספורטאים ומאמנים שהתכוננו שנים לרגעים הללו, צועדים בחליפות ספורט ייצוגיות.
המקומיים לא מוכנים שנצעד עם כיפות. עבורם זו פרובוקציה, "בעיה ביטחונית". נשיא ארגון הספיישל אולימפיקס הישראלי, הרב שי פירון - בעצמו אב לילד בעל צרכים מיוחדים - מחליט להתעקש ומבהיר: "לא ייתכן שבמשחקים שמהותם הכלה וקבלה לא יכבדו את הסמלים הלאומיים והיהודיים". לבסוף שירותי הביטחון המקומיים נעצרים לדרישתו, ואנחנו נכנסים לאצטדיון בשירה אדירה של "הבאנו שלום עליכם". מעולם לא שרתי את המילים הללו בכוונה כל כך גדולה.
ספורטאי המשלחת הישראלית // צילום: Special Olympics Europe Eurasia
לשמאלי צועד דקל, לוחם ג'ודו. בימים של שגרה הוא עוזר ספרן בסמינר הקיבוצים, סובל מבעיות קוגניטיביות, אבל אני לא מרגיש בהן. על אף גודלו הפיזי הוא איש עדין ומתוק. למחרת, לאחר זכייתו במדליית הארד, אמר לי: "הוכחתי שכל בני האדם שווים. אפשר להגיע להישגים גם עם מוגבלויות". אריק זאבי הוא מודל לחיקוי עבורו ומדי פעם הוא אפילו מתייעץ איתו. על המסלול, בטקס הפתיחה, הוא שר יחד איתי בהתרגשות. ''עם ישראל חי''.
ביום שישי נסענו לדובאי, לעודד את נבחרת השחייה. הדרך מאבו דאבי לדובאי היא מדבר ארוך ואינסופי שמופר מדי פעם בגורדי שחקים ענקיים שנראים כאילו צמחו מתוך החולות. בבריכה פגשתי את יעל, המאמנת. היא דואגת לספורטאים כאילו היו ילדיה, ואחד מהם הוא דניאל, צעיר על הספקטרום שמסביר לי כי בתחרויות יש חלוקה לרמות שונות של מוגבלויות. הוא משובץ ברמה הגבוהה, ואכן, קשה מאוד להבחין במוגבלות שלו. הוא נחוש והחלטי ובתור אבא לילד מיוחד אני יודע להבחין בכל הקשיים שאיתם הוא מתמודד. הוא הגיע לתחרות בלי הוריו ואני בלי בני ויחד אנחנו צוות טוב.
דניאל שוחה בדובאי 200 מטר חופשי, שובר את שיאו הלאומי ומעמיד אותו על 2:37 דקות. על הפודיום הוא מקבל את מדליית הארד. נסו אתם לשחות 200 מטר ותראו כמה זמן זה ייקח לכם, ואז אולי תבינו את גודל ההישג.
כדורסל מעולם אחר
מהבריכה עברנו למתחם משחקי הכדור. דמיינו את היכל נוקיה, תכפילו ב־31 ותקבלו את גודל השטח שבו נערכים בו בזמן 31 משחקים ובהם כדורסל, כדוריד וכדורעף. נבחרת הכדורסל שלנו היא מצוינת וניכר שיגאל ואודליה, המאמנים, בנו תלכיד שחקנים לוחם עם משחק קבוצתי מדהים. אין סל קל והם מרבים בעבירות, קופצים ראשונים לכל כדור חוזר ולא מוותרים. אני יושב על הספסל ומתרשם מהמנהיגות של יגאל ומהקשר הקרוב שלו עם שחקניו. יגאל, עובד חברת המתנ"סים, מצליח לחבר אנשים אוטיסטיים ובעלי קשיים קוגניטיביים ולייצור מהם קבוצה לכל דבר.
במלון - הפתעה. יהודים טובים מקהילת דובאי, בראשות רוס קְריאל, שמעו על שהותנו שם ודאגו לנו למזון כשר. המשלחת מתאספת לסעודת שבת ולקידוש, וכולם - הורים וספורטאים - שמים משהו על הראש ומתרגשים לשמוע את הרב פירון. מילות הקידוש מתמזגות במנגינת המואזין מן המסגד הקרוב הקוראת לתפילת הלילה. לאחר הסעודה, השחקנים מודים לרב פירון ולשרון לוי־בלנגה - בת למשפחה אמידה מלונדון שהשקיעה את חייה בהקמת ארגון הספיישל אולימפיקס בישראל - על ארגון המשלחת. פירון ולוי־בלנגה היו אלו שעברו בין חבריהם ושכנעו אותם לאמץ ספורטאים כדי שיוכלו להגשים את החלום ולהגיע למעמד הזה, כשגיוס המונים ותמיכה של משרד הרווחה השלימו את הסכום שנדרש להביא את כל המשלחת לאיחוד האמירויות.
הרוח הנכונה
ומשבת המלכה - למלכות המסלול שלנו. באולינג (כדורת) הוא משחק קשה ומורכב ובספיישל אולימפיקס משחקים אותו בזוגות - שחקנית אחת עם מגבלות קוגניטיביות לצד שחקנית עם בעיות אחרות, הנקראת בפי העם "רגילה". השחקניות מישראל - לין קורנהאוזר וחנה דואניס - מתאמנות יחד כבר 13 שנה והגיעו לרמה גבוהה מאוד. אחת המשימות הקשות של ספורטאים הוא לתזמן את שיא היכולת בדיוק לרגעי האולימפיאדה, אבל הן עושות את זה כמו גדולות ושוברות את שיאן האישי ביום התחרות, וזוכות במדליית הכסף יחד עם שותפיהן לתחרות, טל ואמנון.
הספורטאים הישראלים והמדליות // צילום: Special Olympics Europe Eurasia
הרוח המיוחדת של התחרויות עושה את שלה, ונדמה כי במשחקים אלו נפרצות הגדרות ונופלות החומות. כך, למשל, מראה של מתחרה סורי מחבק מאבטח ישראלי ומאמנת ישראלית עוזרת לספורטאי איראני להתגבר על הפסד הופך לדבר שבשגרה.
הספורט יכול לתרום רבות לשילוב אוכלוסיות מיוחדות בחברה הישראלית, ומשחק, ריצה או שחייה משותפים יכולים לפרוץ גבולות ולייצר חיבורים. ספורטאי שהתחרה וניצח יהיה עובד טוב יותר במקום העבודה שלו. המדינה תרוויח מרמת השילוב והתפקוד של כל ספורטאי כזה. √
*הכותב הוא איש עסקים, מחבר הספר "ביום בו תקרא לי אבא"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו