טעות הדגימה

הסקרים צדקו בגדול, וגם טעו בגדול. בכל הנוגע למאזן הבין־גושי הם דייקו: לא היה סקר אחד בחודשיים האחרונים שבו ניצח גוש המרכז־שמאל, ובכולם ניצח גוש הימין. רוב מכריע מהסקרים העניק לגוש הימין ניצחון בהפרש של עשרה מנדטים ויותר. ממוצע של כל הסקרים שפורסמו בחודשיים האחרונים מלמד שגוש הימין קיבל בהם 67.5 מנדטים, לעומת 52.5 מנדטים של גוש השמאל. בעניין הגושים - הסוקרים קלעו היטב.

אבל על הסוקרים עבר בכל זאת "יום כיפורים", והוא התרחש בתוך הגושים עצמם. שם הסוקרים ספגו מכה קשה. כמעט כולם - שלושת ערוצי הטלוויזיה, סקרי העיתונים וסקרי ערוצי האינטרנט - העניקו לשתי המפלגות הגדולות כ־60 מנדטים יחדיו. אלא ששאיבת הקולות הגדולה שביצעו נתניהו וגנץ במפלגות הלוויין שלהן בשלושת הימים האחרונים - שלא היתה לגמרי בלתי צפויה - העמידה אותן על כ־70 מנדטים. כעת, לראשונה מאז שנות ה־90, מחזיקות שתי המפלגות הגדולות ברוב המושבים בכנסת. 

 

כל נקודות העיוורון 

ברוב הסקרים שנערכו לפני הבחירות פיגר הליכוד אחרי כחול לבן. זאת מכיוון שהסוקרים חזו למפלגות שמימין לליכוד 12-10 מנדטים. אלא שאת כולם החליט הבוחר, בסופו של דבר, לשים בסל של נתניהו. כך אירע לימין החדש בראשות בנט ושקד, שהסקרים האחרונים העניקו להם 6 מנדטים, אך בפועל עדיין לא ברור אם עברו את אחוז החסימה; כך אירע לזהות של פייגלין, שהסקרים האחרונים העניקו לה 6-5 מנדטים, ובמציאות נשארה מחוץ לכנסת; וכך אירע גם לאיחוד מפלגות הימין, שהסקרים האחרונים העניקו לו 7-6 מנדטים, אבל הבוחרים העניקו להם בפועל - מנדט וחצי פחות.

גם משמאל התרחשה תופעה דומה: הסוקרים העניקו לכחול לבן של גנץ ולפיד כ־30 מנדטים, 11-9 מנדטים למפלגת העבודה ו־6-5 מנדטים למרצ. גנץ ומפלגתו שאבו ברגע האחרון 4 מנדטים מהעבודה ואחד נוסף ממרצ, וכמו הליכוד - עלו ברגע האמת ל־35 מנדטים.

התנועה שהסוקרים לא זיהו התרחשה בתוך הגושים. מעט מאוד קולות, אם בכלל, עברו מגוש אחד לשני. כחול לבן זכתה ב־35 מנדטים - בדיוק החיבור בין 11 המנדטים של יש עתיד מ־2015 ובין 24 המנדטים של המחנה הציוני בראשות הרצוג מאותה שנה. גם הגוש הימני קפא. העשור של ביבי החל ב־2009 ב־65 מנדטים לגוש הימין, בדיוק כמו הפעם, אלא שאז החלוקה הפנימית היתה שונה (27 לליכוד, 15 לישראל ביתנו, 11 לש"ס, 5 ליהדות התורה, 4 לאיחוד הלאומי ו־3 לבית היהודי).

אז היכן כשלו הסוקרים והיכן הצליחו?

• כאמור, הסוקרים לא צפו את שאיבת המנדטים הגדולה שיבצעו נתניהו, ובמידה מסוימת גם גנץ, ממפלגות הלוויין שלהם.

• הסוקרים מיעטו בכוחן של המפלגות החרדיות, ובכך שִחזרו את כישלונם בתחזיות שפרסמו לפני הבחירות האחרונות לעיריית ירושלים. אז וגם השבוע הוכח שהמצביעים החרדים הם חיילים ממושמעים, שמגיעים לקלפיות בשיעורים גבוהים בהרבה מאשר הציבור הכללי; אז וגם השבוע הוכיחו הסוקרים שהם מתקשים מאוד לפענח את הציבור הזה, שאינו מרבה לשוטט באינטרנט ובפייסבוק ואף נרתע מלהשתתף בסקרים. בכנסת היוצאת היו לחרדים 13 מנדטים; בכנסת ה־21 הם הגדילו את כוחם ל־16. בסקרים הם קיבלו בממוצע רק 12 מנדטים, 4 פחות ממה שהעניק להם הבוחר.

 • מינה צמח ומנו גבע, כמו גם פרופ' קמיל פוקס ועוד כמה מעמיתיהם, טעו בגדול בכל הנוגע לכוחה של הציונות הדתית. בסקר האחרון שלו העניק פוקס לאיחוד מפלגות הימין 7 מנדטים ולימין החדש - 6. מנו ומינה העניקו להם (בהתאמה) 5 ו־6 מנדטים, אלא שתוצאות האמת מחקו את הימין החדש (נכון לסגירת הגיליון, לאחר ספירת קולות החיילים) ומזערו את איחוד מפלגות הימין ל־5 מנדטים בלבד. אם אכן אלה התוצאות הסופיות, מדובר בשפל של כל הזמנים בכוחה האלקטורלי של הציונות הדתית המאורגנת. הציבור הדתי־לאומי, בניגוד לציבור החרדי, מתפזר כבר כמה מערכות בחירות בין מפלגות רבות. הפעם הוא חילק את קולותיו בין הימין החדש, הליכוד (שבו יש יותר ח"כים דתיים מבאיחוד מפלגות הימין), פייגלין, איחוד מפלגות הימין וכחול לבן.

• הסוקרים דייקו יותר בכל הקשור למפלגות הערביות. בממוצע, הסקרים העניקו לחד"ש 8-7 מנדטים, אך המפלגה זכתה ב־6 בלבד, בעוד לרע"מ־בל"ד הם העניקו בין 0 ל־4 למנדטים. ואכן, נכון ליום רביעי בצהריים, רע"מ־בל"ד עברה את אחוז החסימה וזכתה ב־4 מנדטים. קולות האסירים, שרבים מהם ערבים, יבססו כנראה את צליחתה את אחוז החסימה.

• הסקרים האחרונים של חדשות 12 ו־13, וכן סקר "מעריב", דייקו בנוגע לישראל ביתנו של אביגדור ליברמן כשהעניקו לה 5-4 מנדטים. זאת לאחר תקופה שבה ליברמן נעלם מהסקרים, והוצג כמי שלא עובר את אחוז החסימה. ליברמן, כך מתברר, צדק כאשר טען ללא הרף שהסוקרים מפספסים אותו ואת הציבור שלו, שאינו נוטה לשתף פעולה עם מכוני הסקרים. 

• גם באשר לכחלון הצליחו הסוקרים להציל את כבודם ברגע האחרון, ואולי זה היה כחלון עצמו. שבועות ארוכים שר האוצר היוצא לא נראה כלל בסקרים ולא עבר את אחוז החסימה. רק בשבועיים האחרונים הוא התאושש, והסוקרים זיהו זאת. ששת הסקרים האחרונים של כאן, ערוץ 12, ערוץ 13, "ישראל היום", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", הכניסו אותו לכנסת עם כ־5 מנדטים בממוצע. בסופו של דבר זכה כחלון ב־4.

• לעומת זאת, הסוקרים טעו בענק בנוגע לפייגלין, מי שתואר כהפתעת הבחירות אך ברגע האמת התגלה כפייקלין. חלקם העניקו לו 7-6 מנדטים.

 

המחאה, השאיבה והנהירה

מרבית הכישלונות של הסוקרים היו כישלונות פוליטיים ולא כישלונות מקצועיים של סוקרים. תוצאה זו עשויה ללמד שראוי לייצר דגם חדש לניבוי התוצאות: להצמיד לכל סוקר יועץ פוליטי מיומן, ולכל יועץ פוליטי - סוקר מקצועי מיומן. רק שילוב בין השניים יוכל, כנראה, לעשות את העבודה טוב יותר.

הסוקרים, שאינם מפרסמים סקרים בשלושת הימים האחרונים לפני הבחירות, לא היו יכולים לחזות תהליכים שבעיקרם הם תהליכים פוליטיים; תהליכים שגם הפרשנים הפוליטיים הצביעו עליהם רק בימים האחרונים, כשכבר היה אסור לפרסם סקרים.

 

הסוקר קמיל פוקס באולפן חדשות 13 // צילום: מתוך חדשות 13

 

התהליך הפוליטי הראשון היה ההשתתפות הנמוכה בהצבעה בקרב האוכלוסייה הערבית, שחלקה נענה לקריאה להחרים את הבחירות, בעיקר על רקע חוק הלאום שהתקבל בכנסת ה־20. עד 18:00 הערבים מיעטו להגיע לקלפיות. רק בארבע השעות האחרונות להצבעה, לנוכח קמפיין געוואלד שהתנהל גם במגזר, עלה מעט אחוז ההצבעה - אם כי נותר נמוך בהשוואה למערכת הבחירות הקודמת.

התהליך השני הוא תהליך שאיבת הקולות. לסוקרים אין אלא את מה שלפניהם, ומה שהיה לפניהם ארבעה ימים לפני הבחירות - כך מסכימים כולם - היה לפני השאיבה הגדולה. הם לא יכלו לזהות אותה, מכיוון שהתרחשה לאחר האיסור לפרסם סקרים.

והתהליך האחרון, בדיוק כמו בבחירות 2015, היה נהירתם של מצביעי הליכוד המסורתיים לקלפיות בארבע שעות ההצבעה האחרונות, צעד שהשיב את הצבע ללחיי הליכוד ואת המנדטים לנתניהו.

לא רק הסוקרים טעו. גם המערכת הפוליטית טעתה בהערכותיה. ההנחה היתה ש־30 מנדטים, מספר המושבים בכנסת שבהם זכו נתניהו והליכוד בקדנציה הקודמת, הם השמיים מבחינתם של הליכוד ונתניהו. אבל ממש כמו בבחירות 2015, נתניהו העמיד אותם על טעותם. בפעם השנייה בתוך ארבע שנים הוכחו צעקות ה"זאב, זאב" שלו כאפקטיביות. ה"געוואלד" שלו שכנע את הבוחרים יותר מאשר ה"געוואלד" של הימין החדש, של פייגלין ושל איחוד מפלגות הימין. המופע של נתניהו בימים האחרונים היה לא פחות ממדהים: הוא קיים עשרות ראיונות לערוצי טלוויזיה ורדיו מרכזיים, מקומיים ולעיתים אף אזוטריים. ראש הממשלה נזקק לתקשורת העוינת, אחרי ארבע שנים שבהן פחות או יותר שמר על זכות השתיקה וכמעט לא התראיין. במקביל, עשה שימוש ב"ליכוד טי.וי" וברשתות החברתיות, בהיקפים ובעוצמות שעוד יילמדו בבתי ספר לתקשורת. בשעות ההצבעה האחרונות הוא פתח בפייסבוק שידור חי, שעליו ניצח בכישרון בלתי מבוטל.

נתניהו ניהל מערכה משולשת. בשתיים כבר ניצח, בשלישית הוא שיפר את סיכוייו, אך אין לדעת כיצד תסתיים. נתניהו ניצח את כחול לבן, שאינה המפלגה הגדולה ביותר. הוא ניצח רשימה ארוכה של מפלגות ימין, שאיימו לנגוס בו ולהעמידו בנחיתות מספרית מול כחול לבן, והוא סבור ששיפר את סיכוייו גם מול המערכת המשפטית; אם באמצעות חוק חסינות כלשהו, או באמצעות "קואליציית כתב אישום" שתאפשר לו להמשיך ולכהן כראש ממשלה גם במהלך משפטו, אם ייכשל בשימוע שייערך לו.

 

ושוב החבל מעל הנהר

"כל הכוכבים הסתדרו לנתניהו", אמר הפרשן עמית סגל בליל הבחירות, אבל האמת היא שנתניהו במידה רבה דאג לסדר אותם. הוא אמנם ניצח במשאל העם על עצמו - שהרי הבחירות היו למעשה בעד נתניהו או נגדו; אבל אל תוך המותג נתניהו הוא יצק רשימת הישגים ששכנעה את הבוחר. תנאי הפתיחה שלו היו איומים: שלושה כתבי חשדות לא פשוטים, ושלושה רמטכ"לים שהקימו מפלגה יש מאין בתוך חודשיים. 

נתניהו העמיד מול הגנרלים ומול מנדלבליט ארסנל משלו: יחסי חוץ, קרבה והשפעה אישית על מנהיגי שתי המעצמות הגדולות בעולם, טראמפ ופוטין. הקשר המיוחד הזה הניב הישגים משמעותיים שנראו לעין: הכרה אמריקנית בירושלים כבירת ישראל והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים, הכרה אמריקנית בריבונות ישראל בגולן, ביטול הסכם הגרעין האיראני על ידי ארה"ב והכרזה על משמרות המהפכה האיראניים כארגון טרור. מפוטין השיג נתניהו סיוע פעיל באיתור גופתו של החייל זכריה באומל, שנעדר מאז מלחמת לבנון הראשונה, ותיאום שמאפשר לישראל לפגוע בהתמדה ובשיטתית בניסיון האיראני להיאחז בסוריה כדי לפעול משם נגד ישראל. 

כל אלה דחקו הצידה את הנושאים והמפלגות החברתיות, בין שמדובר בבריאות ובין שבכלכלה. הישגיהן של המפלגות החברתיות בבחירות הללו היו נמוכים במיוחד: כוחו של כחלון קטן ב־50 אחוזים, אורלי לוי־אבקסיס לא עברה את אחוז החסימה וגם פייגלין נותר מחוץ לכנסת. שני הסוקרים הוותיקים, ד"ר מינה צמח ופרופ' קמיל פוקס, זיהו את המגמה הזאת לאורך החודשים האחרונים. שניהם העריכו שהבוחר הישראלי יעצב בסופו של דבר את דפוסי הצבעתו לפי הסרגל הביטחוני והמדיני, ולא לפי הסרגל החברתי והכלכלי. 

גם הדרך שבה טיפל נתניהו במשבר מול עזה, והתגובה המאופקת והמכילה שלו מול חמאס בחודש האחרון, לא השפיעה ככל הנראה על ציבור הבוחרים שלו. אפילו בדרום הארץ, בעיר כמו שדרות, זכה נתניהו ברוב סוחף - 44 אחוזים מקולות המצביעים, מול 9 אחוזים בלבד לגנץ וכחול לבן.

ואולי נכון לנעול מאזן ראשוני זה, שבחן את הישגיהם וכישלונותיהם של הסוקרים, ולחזור פעם נוספת על המעשייה שפתחה את כתבת הסקרים שלנו כאן ב"ישראל השבוע", רק לפני כחודש. הזכויות על מוסר ההשכל הזה - שמלמד בעיקר עלינו כצרכן אובססיבי של סקרים - שייכות לחתן פרס ישראל, פרופ' ישראל אומן, חוקר תורת המשחקים:

"יהודי אחד הגיע לעיירה, ופרסם קול קורא מרעיש. מחר, כך הבטיח, אמתח חבל מעל הנהר השוצף, ואעבור עליו מגדה לגדה. מחיר ההצגה: 5 רובלים. יהודי העיירה נהרו אל גדת הנהר ואז עלה הלוליין על הבמה והבהיר: ללכת על חבל מעל נהר - איני יודע, אבל אם אתם רוצים לראות יהודי נופל למים הגועשים תמורת 5 רובלים - אעשה זאת עבורכם. היהודים, רחמנים בני רחמנים, שחסו על הלוליין המתחזה, החליטו לוותר גם על ההצגה וגם על הרובלים, אך בטרם התפזרו הודיע להם הלוליין חגיגית: יש לי הודעה חשובה עבורכם - מחר תהיה הופעה נוספת". 

גם אנו כציבור באים להופעה החוזרת של מכוני הסקרים והסוקרים, אף שכמעט תמיד הם אינם מצליחים לחזות את תוצאות האמת. יותר מדי משתנים עלומים משתתפים במשחק הזה, בלי שהסוקרים יביאו אותם בגילוי נאות לידיעת הציבור. שניים מהם קריטיים במיוחד לתחזיות שמוגשות לנו בחודשים שלפני הבחירות. הראשון - שיעור המשתתפים בסקרים. מקרב אלה שמתבקשים להשתתף בסקר, רוב גדול, לעיתים 80 אחוזים ויותר, מסרבים. השני - מקרב אלה המשתתפים בסקר, רבים אומרים שטרם החליטו למי להצביע; ורבים עוד יותר, "הקולות הפריכים", מגלים אמנם למי יצביעו אך מציינים שאינם בטוחים בהחלטתם. 

בדומה לבחירות 2015 ו־2013, גם הפעם התברר שבוחרים רבים קיבלו את החלטתם ממש ברגע האחרון, לעיתים בדרך לקלפי. ייתכן אפוא שהסקרים - שלא רק מתיימרים לנבא מציאות, אלא גם יוצרים מציאות - מיותרים, ושנכון להגביל עוד את השימוש בהם. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו