חברון, עיר האימהות והאבות, הפכה השבוע לעיר הבנות והבנים. רבבות מכל רחבי הארץ נהרו לחברון: צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, דתיים וחילונים, ותיקים ועולים חדשים. כולם התקבצו במערת המכפלה והתחברו אל המאגר העתיק שממנו שאבו יהודים לאורך אלפי שנות גלות את תקוות השיבה הביתה, לארץ ישראל. אברהם אבינו רכש את מערת המכפלה מעפרון החיתי במחיר מופקע ובטקס רב־רושם, כדי למנוע פנייה עתידית למינהל האזרחי בדרישה לבטל את היתר העסקה.
צילום ארכיון
בבית סבי ז"ל, בכפר קטן בהרי הקרפטים, היה תלוי על הקיר איור קטן של מערת המכפלה. בחלומות המוארים ביותר שלו הוא לא חלם שיבוא יום, ונכדיו יוכלו להלך ולהתפלל באולם יצחק כבני חורין במולדת. בליל הסדר האחרון בגטו, 50 ימים לפני שהוא ומשפחתו הענפה הובלו לאושוויץ, הם שרו בערגה "לשנה הבאה בירושלים". איש מהם לא האמין שהשורדים המעטים מהמשפחה, שרובה עלתה השמיימה במשרפות ובתאי הגזים, יזכו להגיע לירושלים ולראות באיחודה ובבניינה.
בדרכים המובילות למערת המכפלה ראיתי חיילים מאירי פנים וחייכנים מחטיבת גבעתי, כמו גם שוטרים ושוטרות מיחידות משמר הגבול, שאבטחו את החוגגים. חיילים צעירים, שללא ספק חשים את גודל המשימה ואת עוצמת הזכות לשרת במקום שבו עם ישראל עשה את צעדיו הראשונים על במת ההיסטוריה, ושבו נכונה לראשונה מלכות דוד. על פי תגי השוטרים, זיהיתי שיש בהם מבני העדה הדרוזית - ביטוי מובהק לשיתוף ולאחווה בין בני העדה לכלל החברה הישראלית.
ממערת המכפלה יצאנו לסייר בקסבה, שבימי חול המועד פתוחה ליהודים. קסבה שלפני הסכמי אוסלו הארורים וכניסת רשות הרשעה הפלשתינית, שימשה מרחב חי ותוסס לשיתוף פעולה בין יהודים לערבים. עברנו בחנויות, שוחחנו עם סוחרי השוק, והם ייחלו לימים שבהם יהודים ישובו לערוך אצלם קניות. בין החנויות ראינו מבנים שבמשקופי דלתותיהם עוד מצויים שקעי מזוזות ובאבני הראשה מגיני דוד, שעיטרו את כניסות הבתים עד פרעות תרפ"ט ונטישת היהודים את העיר לאחר מאות שנים. בקסבה הסתובבו נציגים מטעם האיחוד האירופי, שפרנסתם ללבות מדנים, לעורר חיכוך ומיד לדווח עליו.
מערת המכפלה // צילום ארכיון: מירי צחי
צילום: מירי צחי
מפגש מלא השראה התקיים בבית הרבנית מרים לוינגר, אלמנת הרב משה זצ"ל, שניהם מראשוני מחדשי היישוב היהודי. היא סיפרה על המעבר ממושב נחלים לחברון, כשרבים כינו את בעלה "משוגע". כל מי שמכיר את ההיסטוריה של שיבת ציון המודרנית יודע שלכל חזון גדול נדרשים כמה משוגעים שיובילו אותו. היום יש לרבנית נינים בחברון ונתקיימה בה ההבטחה המקראית "ודור רביעי ישובו הנה". ראיתי בעיניה דמעות כשסיפרה על הקורבנות שנפלו בדרך אל העיר. אמרתי לה שבספרי ההיסטוריה של עם ישראל שמור לה ולחבריה - מחדשי היישוב היהודי בחברון - מקום של כבוד, עם ראשוני חניתה, דגניה, בית אל, שדרות ואופקים. ההיסטוריה היהודית היא סיפור ארוך של מרוץ שליחים, ובכל דור ודור יש מי שנושא את לפיד התקווה.
סיימנו את הסיור ב"בית השלום", שרק עתה, לאחר שנים של מאבק משפטי, אפשר לשכן בו משפחות החפצות לגור בחברון. מגג המבנה אפשר לראות ממעוף היונה את קריית ארבע ואת חברון המוסלמית, כמו גם את הגדר שמפרידה בין חלקי העיר וקורעת את הנוף. אין לי ספק שיבוא יום, גם אם הוא נראה רחוק, והגדר הרוחנית והפיזית תוסר. ביום זה יוכלו יהודים וערבים לחיות מתוך כבוד הדדי והכרה ששיתוף פעולה, שראשיתו כלכלי, יכול להפוך את האזור כולו לגן פורח ומלבלב. בארץ הקודש יהודים וערבים נועדו להיות שכנים. אלה ואלה לא מתכוונים לעבור לשום מקום אחר, גם אם בשני הצדדים יש המייחלים לכך.
בדרך חזרה אל השגרה נזכרתי בדברי הנביא מלאכי "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". זוהי כנראה העוצמה האדירה של חברון שמחברת בין הדורות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
