ירושלים השותקת: חבל שישראל לא למדה משהו מהמתרחש בקייב

עד כמה גורלה של אוקראינה באמת היה חשוב לממשל ביידן ולאירופאים; האם דאגו באמת לעצמאותה ולריבונותה? בואו ניזכר. שבועות ספורים לפני הפלישה הרוסית, נשיא ארה"ב ג'ו ביידן גילה אדישות מוחלטת לאוקראינה. הוא אמר כאילו בפליטת פה בעת מסיבת עיתונאים, שברית נאט"ו לא תגיב אם מדובר ב"פלישה קטנה" של צבא רוסיה. קנצלר גרמניה אולף שולץ, כמו אנגלה מרקל לפניו, היה לדובר הבלתי רשמי של הקרמלין בבריסל.

אבל אז באה הפלישה הרוסית והתוכניות של המערב להגיר קצת דמעות תנין השתבשו. האוקראינים לא פעלו לפי התפקיד שנכתב להם בתסריט. הם לא נכנעו לאחר מאבק עיקש וחסר סיכוי. האוקראינים התאחדו מאחורי הנשיא וולודימיר זלנסקי והשיבו מלחמה שערה.

זלנסקי מצידו הרס את המשחק המכור כאשר סירב להצעה אמריקנית להתפנות, ואמר "אני לא רוצה טרמפ. אני רוצה תחמושת". במשפט הזה, זלנסקי סתם את הגולל על תוכניות המערב להגיע ל"שלום" רוסי על חשבון עצמאות אוקראינה.

במסגרת גבולות הסיוע

זה לא שהמנהיגים הפרוגרסיביים במערב הפכו את עורם. סדר היום של המערב הפוסט-לאומי נשאר כפי שהיה. בעוד פולין קלטה 1.8 מיליון מתוך שלושת מיליון האוקראינים שברחו מבתיהם, והונגריה קלטה עוד 270,000 - בשבוע שעבר, ברוב עצום, הטיל הפרלמנט האירופי סנקציות על שתיהן, משום שהן פוסלות את מדיניות ההגירה של האיחוד האירופי ומסרבות לאמץ את סדר היום הלהט"בי והטרנסג'נדרי של בריסל.

בגזרת ארה"ב, גם הזעם המנופח על רוסיה לא גורם לשינוי סדר היום של ממשל ביידן בזירה הבינלאומית. השגת הסכם גרעין עם איראן תוך מכירת ישראל והמדינות הסוניות, נשארה היעד העליון של הממשל. בהתאם לזאת, התקפל הממשל ביום שלישי מול דרישת הרוסים להוציא את הסחר של רוסיה עם איראן מהסנקציות שמדינות המערב הטילו עליה. המשמעות היא ביטול חלק גדול מהסנקציות. את הכספים שרוסיה תפסיד בסחר עם המערב, היא תרוויח במכירת נשק ובפיתוח אתרי הגרעין של איראן במסגרת יישום ההסכם שהולך ונסגר בווינה.

ההתנהלות של האמריקנים והממסד האירופי חושפת את גבולות הסיוע שהם מוכנים להעניק למדינה מותקפת כמו אוקראינה, אך גם את היכולת של מדינה מבודדת לזכות בתמיכה שעשויה להספיק כדי לאפשר את שרידותה כנגד הציפיות.

הרי, הסיוע שארה"ב ואירופה בכל זאת נותנים - נשק, סיוע הומניטרי ופוליטי - מאפשר לאוקראינים לנשום ולהמשיך להילחם. על פי ההערכות, על אף העוצמה העודפת של רוסיה בכוח אש, האוקראינים יצליחו להחזיק מעמד עוד חודש וחצי. לאור האבידות שהאוקראינים גורמים לרוסים, וההפסדים הכלכליים שרוסיה סופגת מהסנקציות, ייתכן מאוד שהרוסים יעדיפו להגיע להסדר עם זלנסקי מאשר להילחם עד הסוף, וישלימו עם אוקראינה עצמאית.

אח פלישה, אח פלישה שכזאת

לכל הדרמה האוקראינית יש לקח ברור לישראל. אבל אין שום סימן שהממשלה שמה לב אליו.

האוקראינים יכולים עוד לקוות לעתיד עצמאי, משום שהם לא הסכימו להתכופף בפני המערב. (הם גם החזיקו מעמד עד עכשיו דוגמה לבמתקפה כבדה). כבר בשבועות שקדמו לפלישה הרוסית, זלנסקי סירב לקבל תכתיבים מוושינגטון ופעל כשחקן עצמאי.

אם ישראל הייתה לומדת משהו מהמתרחש היום בקייב, המדיניות שלה בכל הזירות הייתה שונה. מול אוקראינה ורוסיה, ישראל הייתה מסתפקת בשני מהלכים. ראשית, היא הייתה מביעה התנגדות לפלישה הרוסית ותמיכה בזכות אוקראינה להגדרה עצמית. ושנית, היא הייתה ממקדת את כל מאמציה בהעלאת יהודי אוקראינה לארץ. היא לא הייתה יוזמת תיווך או מצטרפת לשום יוזמה.

תיווך משמעותו קבלת לגיטימציה של שני הצדדים - הרוסים שטוענים שאין לאוקראינה זכות קיום, והאוקראינים שמנסים לשמור על הקיום שלהם. המעשה הזה מן הסתם יחזור אלינו כבומרנג.

איך ישראל תוכל לטעון מחר שבלתי לגיטימי לתבוע את סיום קיומה של המדינה היהודית והפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה, כאשר ישראל בעצמה מקבלת כלגיטימית את התביעה שמדינת לאום אחרת, הנלחמת למען ריבונותה, תחדל להתקיים?

אבל ההתנהלות מול אוקראינה משמעותית גם לגבי איראן. ממשל ביידן נאלץ כעת לתמוך באוקראינה גם נוכח סכנת מלחמת עולם, משום שהאוקראינים עומדים ונלחמים על ערכים של עצמאות וחירות - שהאמריקנים היו אמורים להוביל בעולם. אם ישראל הייתה פוסלת את המוסריות של המהלכים האמריקניים בווינה, ההופכים את איראן למדינת סף גרעינית מחד ולמעצמה הגמונית באזור מאידך, היא הייתה מכריחה את הממשל לנסות להסביר ולהצדיק את מעשיו החמורים. השתיקה של ישראל משמיטה את הקרקע מתחת לרגלי התומכים של ישראל בקונגרס ובזירה הבינלאומית. הרפובליקנים למשל, צריכים להסביר למה הם מתנגדים להסכם יותר מהישראלים. הערבים, שכבר מתנגדים להסכם בצורה קולנית הרבה יותר מישראל, מביטים לעבר ירושלים השותקת בחוסר אמון. והמשמעות האסטרטגית כבר מורגשת. במקום לעבוד בשיתוף פעולה עם ירושלים, עיני הסעודים והאמירותים נשואות לעבר מוסקבה ובייג'ין.

תמיכה בישראל לא מוזכרת

בשבוע שעבר, בתמיכת שדולת איפא"ק, חתם ביידן על חוק שפוגע פגיעה מהותית במעמדה של ישראל בארה"ב. עד להעברת החוק, שהיה תיקון לחוק שחוקק לראשונה בשנת 2012, ארה"ב הייתה מחויבת לתמוך בישראל במשא ומתן לקראת פתרון שתי מדינות עם הפלשתינים. החוק החדש מחק את האזכור של תמיכה בישראל מהניסוח. כעת, ארה"ב מחויבת לפתרון שתי מדינות, גם אם ישראל מתנגדת וסוברת שהדבר פוגע בה.

גורם בסנאט שפנה אל שגרירות ישראל בוושינגטון סיפר על תגובה עמומה. "לא נראה לי שהם פועלים נגד החוק", אמר לי.

לא מדובר ביוזמה של האגף האנטי-ישראלי של המפלגה הדמוקרטית. איפא"ק שידלה למען החוק שעבר בתמיכת רפובליקנים מרכזיים כגון הסנאטור ג'יימס ריש, מנהיג המיעוט הרפובליקני בוועדת החוץ של הסנאט, והסנאטור היהודי הרפובליקני רוב פורטמן. משמעות הדבר היא של קורס מבוא להגנה מדינית על ישראל: כאשר ישראל שותקת ולא מגינה על עצמה, היא לא רק מחזקת את אויביה. היא מאבדת את ידידיה.

בתחילת המלחמה, לא מעט אוקראינים אמרו שישראל הנלחמת על שלה גם מול עולם אדיש ועוין היא מקור השראה עבורם. היום, נראה שהתהפך המצב. ממשלת ישראל חייבת ללמוד את הלקח של אוקראינה. המערב לא יילחם עבור דמוקרטיות מאוימות, ומדינה שמחכה לאור ירוק מהמערב לא תשרוד. אבל מדינה הנלחמת למען עצמה תמצא את הדרך לתמיכה, לסיוע ולהישרדות.