באיזה צד מרוח הירח

אם אביב גפן היה מגעיל כמו הדמות של אבא שלו בסדרה שיצר - כלומר בוגד באשתו אבל מסיט את הזרקור אל עבר ההשחתה המוסרית שיוצר הכיבוש, מספר שהטיסה ללונדון היתה סבבה אבל "ישב לידי במטוס דתי שמן שקורא תהילים כאילו זה דוסטויבסקי", וכותב רב־מכר מתוק לילדים שעה שבבית הפרטי שלו יציר מטענו הגנטי מפתח חרדת נטישה אובייקטיבית - ייתכן שתוכניות הסאטירה, כתבות המגזין, טורי הביקורת והפיד השמאלני שלי לא היו אומרים שהדרמה החדשה עשויה גרוע ושהזמר הפופולרי מהניינטיז נרקיסיסט.

אבל אביב גפן כבר מזמן בתהליך אחר, מסתכל לפרות הקדושות בשומן הלבן של המדיום־רייר ולמעשה מוסיף נדבך לדוקו של ענת גורן על משפחת דיין, שמתכתב באופן לא מודע עם הספר של גליה עוז על אבא שלה.
ב"ארץ נהדרת" צוחקים על אביב גפן שחושב ש"שנות הירח" זאת סדרה חשובה כי "עדיין לא שמענו בדיוק את הסיפור של גפן באף ראיון או שיר שלו. השבוע". אבל מי שגדל בשנות ה־90 ועדיין יודע בעל פה את כל המילים של כל השירים - שמח על הסדרה הזאת, שלא רק מחזירה לחיים כמה פזמונים מפעם ושופכת אור על נסיבות כתיבתם המדויקות, אלא מהווה מסמך תרבותי שמתגבש ללקח חברתי־פוליטי שכדאי להסיק ממנו כמה מסקנות אמיצות.

גם מי שלא הצטייד בקומפקט דיסק שיש לו גם דאבל קאסט בשנה שבה רבין הביא 44 מנדטים, זוכר את המעמד של אביב, של אביו, של גיבורי התרבות הרבים המוזכרים כבדרך אגב ליד השולחן כ'מוני וסנדרה ודיוויד ושלום' - מבין שיש כאן הצצה נדירה לבוהמה התל־אביבית שמשדרת דבר אחד כלפי חוץ, ולעיתים אמת מכוערת כלפי בית.

בבית הספר שבו למדתי בתל אביב, למדו כל הילדים של המפורסמים. האליטה של הבוהמה. מנהלת בית הספר התגוררה במגדל שמעל "צוותא" - בית ציוני אמריקה, וגם קפצה ממנו אל מותה כשהתברר שבעלה הטריד תלמידות. נזכרתי בכך כשצפיתי בפרק הראשון, שצולם בלוקיישן האותנטי של "צוותא", בסצנה שבה יהונתן גפן יוצא מהופעה וקומץ נודניקים מחכים לו מחוץ לאולם, יחד עם אביב שמשווע לטרמפ, ליד המונית שתיקח אותו למלון בנתניה לבלות ערב עם הבחורה התורנית.

הידוענים שמקיפים את אביב מסדרים לו את החיים ומקלקלים אותם בו בזמן, מורידים לו את הביטחון ומרימים לו בדרך אל ההכרה שהוא איש מוכשר בפני עצמו, או כפי ששני הצדדים נהנים לכנות את האירוע - כוכב. כחלק מהעניין הוא נדרש לזייף את הנאתו מאורחים מפורסמים בחתונתו הראשונה, כמו שמעון פרס שמתחזק קשר גומלין שמאלני-פופולרי עם יהונתן גפן, וחיבוקים עם לאה רבין בעצרת השלום. קריירת ידוענות פוליטית של אבא, שמפזר אבקת שטח כבוש על הרוק־סטאריות של בנו.

כשסטיקר ממוסגר של "שלום עכשיו" מוטח בשטיח הפרסי בסלון ילדותו של אביב, וזכוכיתו מתנפצת רגע לפני שהמשפחה־לשעבר מתכנסת בחדר האטום, מתברר שמי שאטום כאן באמת זה האבא, שמדבר על שלום פופוליסטי וכותב טקסטים לכל המשפחה אך לוקח לעצמו את מסכת האב"כ של הילד בשיא מלחמת המפרץ - הרב כהנא מצטייר הומניטרי יותר מאביר השמאל המתחסד.

גפן לא מתבייש להציג את הבוהמה התל־אביבית ואת סמליה על פריזמתם החלולה, ובאופן לא אופנתי מצהיר שהוא מעדיף משפחה אבל גם בקטע של נאה מקיים. מזל שאת המימוש העצמי והכסף הוא עשה קודם, אחרת היה זוכה ל"סוף עלוב" - כפי שהעיד בראיון אחר שקרה למאיר אריאל; בתרבות הישראלית חייבים להיצמד ל"צד הנכון" אם רוצים להצליח, לפחות בהתחלה.