למה דווקא גולדה?

זה נראה כמו השבוע של איילת שקד. מה שמחייב לחזור לנאום ההכתרה שלה לראשות מפלגת הימין המאוחד. שקד ציינה בנאומה בכפר המכביה שלוש נשים גיבורות חיל, אמיצות ונועזות בדברי ימי עמנו: דבורה הנביאה, שלומציון המלכה וגולדה מאיר. בקרב הגברים שציינה הסתיימה הרשימה בראש הממשלה דוד בן־גוריון. כבר בשמיעה ראשונה היתה שם צרימה. האם חסרות "גיבורות חיל" מהמאה הציונית, שאינן דווקא עסקניות בכירות שנעשו ראש ממשלה? איפה חנה סנש וחביבה רייק? איפה שרה אהרונסון? אפילו "שרה הקטנה", אמה של ציפי לבני, וגיבורות הפלמ"ח. לא. רק גולדה.

שקד הכריזה במשתמע על היעד. האם ראשות הממשלה בהישג ידה? יש חשדנים בימין שרק בגלל השאיפה הזאת "לא בוטחים" בה. כך אמר בפירוש אבי דיכטר.

כדי להגיע לתיק העבודות שעליו עמדה גולדה מאיר כאשר נבחרה כראש ממשלה ב־1969, יש לשקד עוד כמה פערים להשלים. לגולדה היתה מערכת סדורה של זכויות נשים וזכויות עובדים שאותן היא הצליחה פלוס־מינוס להגשים, בהיותה שרת העבודה בתחילת שנות ה־50. עוד לפני כן צברה ניסיון עשיר בתחום המדיני, גם במגעים עם מנהיגי ערב (עבדאללה) וגם כצירה (שגרירה במינוח של אז) הראשונה במוסקבה (1948) ומאוחר יותר, כשרת החוץ במשך שנים רבות.

תומכיו של בנימין נתניהו מציינים את יכולתו לדבר בגובה העיניים עם מנהיגי העולם המובילים. גולדה היתה במעמד דומה. היא צברה יחסים אישיים עם מנהיגים בכירים, היתה מסוגלת לתת על הראש לאישים כמו ברונו קרייסקי ולמנהיגי אירופה כאשר אלו בגדו בישראל ב־1973. ניקסון וקיסינג'ר הרגישו מחויבות כלפי גולדה. היו לה ערוצים לקרמלין.

כרגע, המערכת הפוליטית, אפילו זו של הימין, מתייחסת אל שקד בתקווה ובספקנות, שחוצה לעיתים לכיוון החשדנות. בהסכם האחדות בין הפלגים והחצרות בימין הדתי, צוין במפורש שבנט ושקד מתחייבים להמליץ על נתניהו לראשות הממשלה. על שום מה? בין השאר משום שלא היה לשקד עד היום מה לומר על המערכת המשפטית־משטרתית המתנהלת נגד ראש הממשלה כבר שלוש שנים וחצי. 

בסופו של דבר, עצם העובדה ששקד ובנט נמצאים בתוך אחדות הימין מלמדת שהם יהיו פחות עצמאיים לפעול במסגרת מפלגת התקשורת ויהיו כבולים יותר לרצון הבוחרים שלהם.

 

בחזרה לשיטת ריד: מלומדי המשפט בועז סנג'רו ומנחם מאוטנר שברו שתיקה סביב חקירות רה"מ. מה זה אומר?

פרופ' בועז סנג'רו ופרופ' מנחם מאוטנר הם מלומדי משפט מהרמה העליונה. שניהם היו מועמדים בעשרים השנים האחרונות בשלבים שונים לבית המשפט העליון. כל אחד מהשניים תרם תרומה אינטלקטואלית סגולית וייחודית לאורך השנים במאמרים כבדי משקל ובספרים.

עד החודש האחרון השניים הללו לא התייחסו, עד כמה שידוע לי, לנושא חקירות רה"מ נתניהו. העובדה ששני המלומדים יצאו עתה במפורש נגד מה שנחשף מתוככי החקירות, היא פרצה גדולה במעטפת ההגנה הציבורית של כתב החשדות.

סנג'רו ומאוטנר נדהמו מהדרך הברוטלית שבה הוביל החוקר כורש ברנור את חקירת נתניהו. מאוטנר כתב (12 ביולי, "הארץ") שהוא זיהה את ההפך הגמור ממה שפירש כתב הטלוויזיה גיא פלג. דהיינו, אין שום עדות לשוחד בסיפור המסוק שהטיס את ארנון מילצ'ן, אך לעומת זאת החקירה שבה ברנור אינו מאפשר לרה"מ להוציא שלוש מילים ברציפות היא מזעזעת. על מאמרו זה קיבל מאוטנר תגובה מאיימת מרביב דרוקר, באותו עיתון. דרוקר דואג תמיד ליישר את השורות בקרב הסתדרות העיתונאים.

פרופ' סנג'רו התייחס לאותה חקירה, בראיון לאלי ציפורי ב"גלי ישראל" (19 ביולי). "אפשר לנחש את האינטונציות של החוקר", אמר סנג'רו, "יש תפיסה מיושנת שאצלנו עדיין קיימת - היא נקראת שיטת ריד. בשיטה הזאת מנחים את חוקרי המשטרה לא לאפשר לחשוד להכחיש, לתקוף אותו. לקטוע את דבריו. כשהמטרה היא לגרום לו להודות בעבירה".

סנג'רו טען כי השיטה היא שכלול של שיטת העינויים הפיזיים מימי הביניים. "יש שיטות כאלה שמבלבלים אנשים. לוחצים עליהם, מפחידים. רוצים להשיג את ההודאה אבל גם אם משיגים אותה - זו לא הודאה שתלמד אותנו על האמת. מבלבלים אדם ואם הוא אומר משהו לא נכון, אז זה אפילו מטעה אותם (החוקרים)... בישראל עדיין אפשר להרשיע אדם על סמך הודאתו בלבד".

התיאור הזה לבדו מראה שאין בסיס לדברי המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך והיועץ המשפטי אביחי מנדלבליט, במשך השנתיים האחרונות, כי "מטרת החקירות היא להגיע לחקר האמת". מטרת החקירות היתה להשיג חומר שאפשר להציגו כמרשיע ולהכניס לכתב האישום או כתב החשדות את המילה "שוחד".

 

לגמור את זה בחודש: עצם התמשכות חקירות נתניהו כבר כשלוש שנים וחצי מעידה שגורמי האכיפה, ובראשם היועץ המשפטי, אינם שלמים איתן

סנג'רו טען כי החקירות פוגעות באינטרס הציבורי שראש הממשלה יתפקד במלוא יכולותיו, בגלל אלפי ההחלטות שהוא צריך לקבל. "זה מצב לא מתקבל על הדעת שכל ארבעת ראשי הממשלה האחרונים, אהוד ברק, אריק שרון, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו - כולם נחקרו בזמן שהם מכהנים כראשי ממשלה".

בנקודה זו נכנסת לחיים הציבוריים הציניות של השמאל ושל הימין כאחד; השמאל - מסתיו ועד גנץ - אומר, נתניהו חייב להתפטר, לא יכול לתפקד ונאשם בפלילים; הימין מעניק לרה"מ לגיטימציה, אך מנצל את הערעור בסמכותו וביכולת ההישרדות של נתניהו כדי להכניסו למערכת של סחיטה פוליטית ומדינית.

"העובדה שראש הממשלה צריך לקבל אלפי החלטות משפיעה בעוד כיוון", המשיך סנג'רו. "אם מחפשים (במצב כזה) אז בוודאי גם נמצא. זה לא אומר שנמצא אשמה. אבל חשדות לא בעיה למצוא. אם אתה לוקח אדם שמקבל אלפי החלטות ומקרב זכוכית מגדלת לכל החלטה, ואומר: אולי פה היה ניגוד עניינים. והעבירה של מרמה והפרת אמונים מוגדרת באופן קטסטרופלי. לא ברור מה אסור שם... הפרת אמונים אף אחד לא יודע מה זה. בשיטות משפט אחרות היו פוסלים עבירה כזאת כי היא מעורפלת. אין אזהרה מה מותר ומה אסור. אבל אצלנו עושים איתה ניסויים. כל פעם מרחיבים אותה לכיוון אחר. במצב כזה לא בעיה למצוא חשדות".

סנג'רו הציע לשנות את החוק ולהגביל את סוגי העבירות שניתן לחקור עליהן ראש ממשלה (רצח, אונס וכיו"ב). אבל מה שרלוונטי יותר: להגביל בזמן את החקירה. הוא הציע חודש. "אם יש ראיות ניצחות הן תופענה באותו חודש. אולי גם בשבוע הראשון. לא מתקבל על הדעת שחקירה נמשכת שנים ובעצם בהתחלה אין ראיות. ואז מחכים שאולי יופיע אחרי חודשים, ואולי שנים, עד מדינה. לפעמים המערכת גם יוצרת אותו. קונה אותו בכסף או בטובות הנאה".

עצם התמשכות החקירות כבר כשלוש שנים וחצי מעיד שגורמי האכיפה, ובראשם היועץ המשפטי, אינם שלמים איתן. שום מאבק של נתניהו נגד "שומרי הסף" לא היה מחזיק מעמד אם היתה עבירה אמיתית, בעלת משקל, המחייבת להרחיק את האדם הזה מהגה השלטון.

מצד שני, קיימת ההשפעה ההרסנית של הלחצים התקשורתיים והפוליטיים. רק בשבועיים החולפים ראינו כיצד מנועי לחץ המייצרים אוויר חם, בתוספת אמירות של פוליטיקאים ונתוני סקרים, קובעים החלטות אנטי־דמוקרטיות במערכת המפלגתית. הכוונה לחיבור של מרצ עם ברק וגולן ושל כניעת הרב פרץ לאיילת שקד. זו הוכחה מההווה כיצד פועלים לחצים כאלה, והם גם שהניעו את משטרת ישראל, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה להיכנס בדהרה לחקירות נתניהו כדי למצוא היכן שהוא עבירה שניתן להפוך אותה לכתב אישום.

על יצירת המופת של פרקליט המדינה שי ניצן, תיק 4000, שבו כיסוי תקשורתי חיובי נחשב למתת שוחד, אמר סנג'רו: "האם זה ייחשב על ידי בית המשפט לשוחד או לא - זו שאלה מעניינת כשלעצמה. אני לא מכיר תקדים כזה במקומות אחרים. אבל יש שאלה - משהו מוקדם שאני כבר יכול להגיד: אם יש לנו עבירת שוחד (בספר החוקים) מאוד רחבה - תיקח ליד את חוק העונשין, תראה ליד העבירה רשומים באותיות קטנות תיקונים מהשנים האחרונות.

"בכל פעם שלפרקליטות היה קושי להעמיד לדין על שוחד אז הלכו למחוקק והשיגו ממנו הרחבה של העבירה. מרחיבים אותה הרבה יותר מדי. ואז במצב כזה, כשהעבירה כל כך רחבה, בא פרקליט המדינה ואומר: אני לא יודע, אם הסיקור העיתונאי נכנס בגדר עבירת השוחד ובית המשפט יחליט; 'אני מביא את זה לפתחו'. אז אני אומר שפרקליט המדינה לא מבין נכון את תפקידו. תפיסת התפקיד שלו מעוותת. פרקליט המדינה לא אמור לעשות ניסויים בבני אדם. לא באזרח מהשורה ובטח לא בראש ממשלה שצריך לתפקד.

"הדברים לא נראים טוב", אומר סנג'רו. "מדברים אצלנו על הדמוקרטיה ועל סכנות לדמוקרטיה. בהקשר זה לא ראיתי שהתחדד העניין". אין ספק שאחת הסיבות העיקריות למה שקרה בסבב הבחירות הקודם, וזה שמתקרב, אלו הם תיקי החקירה. הם שמנעו את הגמישות הדרושה במערכת הפרלמנטרית כדי להקים ממשלה, ויצרו את הטאבו המפורסם - "כן. אבל בלי נתניהו".

 

זיוה שמאחורי "שואה": זיוה פוסטק עבדה עם לנצמן, אורסון וולס ומלוויל. אז מה גרם לפסטיבל הסרטים בירושלים להחביא אותה?

זיוה פוסטק מתכוונת להחזיר את פרס מפעל חיים שקיבלה השבוע במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים. לא נחקק עליו שום כיתוב והוא ניתן לה כמעט במחתרת, במקום בטקס חלוקת הפרסים בסיום הפסטיבל. 

פוסטק שייכת לקומץ היוצרים הישראלים שהגיעו לצמרת היצירה הקולנועית העולמית. היא התפרסמה כעורכת יצירת המופת הדוקומנטרית "שואה" של קלוד לנצמן. רק עכשיו נכנסה הדוקומנטריסטית הקנדית קתרין היבר לעומק הסיפור של העורכת שמאחורי הסרט. 

 

 

סרט חדש של פוסטק, עם שותפה ז'אן פייר ידו, "ישראל - המסע האסור", נאסר להקרנה בפסטיבל. פוסטק לא היתה מוכנה להתנגשות עם הרפובליקה התרבותית הסובייטית במקומותינו. היא סבורה שהסרט היה ציוני מדי, אולי יהודי מדי, לטעמם של מנהלי הפסטיבל.

לנצמן לא היה מגיע לשום מקום בלעדי זיוה פוסטק. היא עזבה את הארץ בתחילת שנות ה־60 והפכה לעורכת סרטים שעבדה עם גדולי הקולנוע הצרפתי. בסרט "זיוה פוסטק: העורכת מאחורי 'שואה'", היא מספרת שחשה בצעירותה שהיא חיה כאן בגטו. כולם יהודים. רובם פליטים מהמלחמה ומארצות ערב. אי אפשר לנסוע לשום מקום אלא רק בתחומי המדינה הצרה כי מסביב מדינות ערביות. 

היא הגיעה באונייה למארסיי ושם ראתה לתדהמתה שהאנשים בנמל "נראים כמונו". אבל הם לא יהודים. זווית חדשה על דמותה אפשר לקבל מהעובדה שבשנות ה־60, בפריז, עבדה כעורכת עם אורסון וולס. היא כמעט לא נתקלה בו, מלבד זה שהבינה שהאיש חי ממש בעוני, ללא פרוטה. היא עבדה עם ז'אן פייר מלוויל כעוזרת עריכה בסרטו "פעימה שנייה" - רק על זה הייתי מעניק לה אוסקר של תולדות הקולנוע, ולא פחות מפעים: לצד אלן רנה בסרטו הנפלא "המלחמה הסתיימה".

היא היתה בהיריון כאשר באה לביקור בישראל בשנת 64' עם בעלה רובר פוסטק. "ישראל גנבה לי את בעלי", היא אומרת. הוא טבע בחופי תל אביב. 

יומנים עבי כרס מתעדים את צפייתה הראשונית בחומרי הגלם המצולמים של "שואה". זה היה ב־79'. היא היתה צריכה, כמובן יחד עם קלוד לנצמן, לעשות מהחומר סיפור. לנצמן היה מעיק וקשה; החומר המצולם מדכא ושובר לב. היא אומרת שבלי האופי הקשה והבלתי מתפשר של לנצמן, הסרט לא היה קורה. 

הסרט יצא ב־1985, ושנה לאחר מכן שבה לישראל. היא עברה מהפכה נפשית פנימית, אולי בעקבות "שואה", והיו לה סיבות עמוקות לחזור אל עמה. בנקודה זו היא לא אוהבת את מה שהיבר הקנדית עשתה, כאשר התעלמה מהסיבות לשובה הביתה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו