בלאט לא לבד

ב־4 ביולי 1939 נאם כוכב הבייסבול לו גריג ב"יאנקי סטדיום" בניו יורק, בטקס פרישה שארגן לו מועדון הניו יורק יאנקיס. כמה שבועות קודם לכן אובחן גריג כחולה בניוון שרירים. נאומו בטקס הפך למפורסם בנאצלותו. "בשבועות האחרונים שמעתם על חוסר מזל שפקד אותי, אבל אני מחשיב עצמי האדם בר־המזל ביותר עלי אדמות", אמר גריג והודה לחבריו, למשפחתו ולאוהדים שנתנו לו חיים טובים ומלאים. 

גריג לא ניצח את מחלתו, והלך לעולמו אחרי שנתיים. למאבקו במחלה לא היה ערך רפואי רב, למרות שכיום חוקרים קשר אפשרי בין שכיחותה בקרב ספורטאים לזעזועי מוח. אבל הוא יצר תקדים מהדהד על הדרך שבה ספורטאי מתמודד עם מחלה. 

הוא לא היה רק שחקן בייסבול מהטובים בהיסטוריה, אלא סמל לחסינות פיזית. בענף המשוחק כ־160 פעמים בשנה, הוא שיחק ב־2,130 משחקים רצופים במשך 14 עונות. גם כשהוא חולה או פצוע. 

הודעתו של מאמן הכדורסל הישראלי דיוויד בלאט, על כך שחלה בטרשת נפוצה, נעשתה בפוסט בפייסבוק, וכך מייד הגיעה לתפוצה עולמית. גריג, לעומתו, חשף את מחלתו בפומבי בעולם ללא טלוויזיה ומעט רדיו, ובוודאי ללא מדיה חברתית. ובכל זאת, הוא לעיתים דיווח לאוהדיו על מצב רוחו והשתדל להראות אפשרות של חיים בצד המחלה, כשקיבל על עצמו מינוי בוועדת השחרורים של בתי הכלא בניו יורק. 

הפיל חומות של סטיגמות. מג'יק ג'ונסון // צילום: אי.אף.פי

מי שראה בדוגמה של גריג ומאבקו במחלה ערך עצום, היה כוכב הכדורסל מג׳יק ג׳ונסון, 52 שנים לאחר מכן. כשמג׳יק הודיע כי הוא פורש מכדורסל מקצועני בגלל שאובחן כנשא של נגיף ה־HIV שגורם למחלת האיידס, הוא עשה זאת בעולם שבו המחלה נחשבת לגזר דין מוות. אלא שג׳ונסון ועוד איך חי כיום, ואף ניצל את שלושת העשורים שחלפו לבניית אימפריה עסקית עם חזון חברתי של קידום כלכלי לאזורים מוחלשים. ולפני כן, הוא הוכיח שאפשר לחיות עם נגיף ה־HIV, ואף לשרוד איתו. 

מעבר לשרידות עצמה, ג׳ונסון אף מוטט חומות של סטיגמות. ראשית, הוא היה גלוי כשסיפר שנדבק במחלה בגלל חיי מין הטרוסקסואליים לא אחראיים. בתחום המניעתי הוא קיבע את המסר שהאיידס, שזוהה בעיקר עם הומוסקסואלים, יכול לפגוע בכולם. והוא תרם מאוד למסר שבחשיבות חיי מין בטוחים. 

מג'יק המשיך לחיות באופן פעיל, אפילו עשה קאמבקים קצרים לכדורסל - במשחק האולסטאר באן.בי.אי, במשחקים האולימפיים ולבסוף בכמה משחקים בליגה עצמה. בזכות המראה הפשוט של ג׳ונסון משחק, הסטיגמות שלפיהן מחלת האיידס עוברת באוויר, בנשיקות על הלחי ובכל קרבה לחולי איידס - הופרכו, כמו גם סטיגמות נבערות יותר - כמו היותה של המחלה עונש אלוהי על הומוסקסואליות.

"לא שכחתי את שמותיכן"

לצד הדוגמה האישית לחולים והערך לעולם הרפואה, להתמודדות של איש ספורט עם מחלה יש חשיבות לא פחותה בחינוך הציבור לחמלה כלפי החלש, כיוון שספורטאים נשפטים בעיני הציבור באמות מידה אתלטיות בלתי אפשריות. למעשה, הציבור די מתמרמר על כדורסלן שקולע בממוצע 23 נקודות למשחק, כשבמשחק בודד הוא לפתע קולע רק 15. אלה אנשים שיכולותיהם נמדדות בצורה קרה ואובייקטיבית. 

נאום בלתי נשכח. לו גריג 

פטריסיה "פאט" סאמיט נחשבה למאמנת כדורסל נשים מהטובות בהיסטוריה. בזמן פרישתה מאימון מכללת טנסי, היא החזיקה בשיאי המכללות למספר ניצחונות ומספר אליפויות. סאמיט הובילה גם את תהליך בניית כדורסל הנשים לספורט לאומי פופולרי בארה"ב. 

אבל בסיום עונת 2010-2011 אובחנה סאמיט במרפאת מאיו כלוקה בדמנציה או אלצהיימר. היא כינסה את שחקניות הקבוצה ובישרה להן על כך. השחקניות, מטבע הדברים לא בעלות ידע רפואי נרחב, היו המומות, לפני שסאמיט שברה את הקרח במילים "לא, לא שכחתי את השמות שלכן". 

לכאורה היתה זו מכת מוות לקריירה של מאמנת, תפקיד שנשפט על קבלת החלטות. אבל כאן לא דובר על סטיגמות ואגדות אורבניות. באותה פגישה אחת משחקניות הקבוצה קמה ואמרה "we’ve got your back" - הקבוצה וצוות האימון החליטו לתמוך במאמנת ולסייע לה עם סימפטומים של אובדן זיכרון. 

תמיכה מהשחקניות. פאט סאמיט // צילום: אי.פי

לתמיכה של חברות הקבוצה היו חיי מדף מוגבלים למדי; סאמיט אימנה עוד עונה אחת, שהסתיימה בהישג סביר של העפלה לרבע גמר טורניר המכללות, לפני שפרשה. ההידרדרות היתה מהירה מאוד: היא הועברה לדיון מוגן כשנה לאחר פרישתה, וב־2016 כבר דווח שאיננה זוכרת אנשים קרובים אליה. היא הלכה לעולמה באותה שנה, בגיל 64. 

המקרה של סאמיט, בגלל הפגיעה ביכולות אינטלקטואליות, היה אכזרי במיוחד. אבל הצלחה באימון תוך מגבלה גופנית אפשרית ביותר. אוסקר וושינגטון טבארז, שהוביל בעשור וחצי האחרונים רנסנס של הכדורגל האורוגוואי, כולל זכייה באליפות דרום אמריקה והעפלה לחצי גמר גביע העולם, אובחן ב־2016 בתסמונת גייאן־בארה הפוגעת במערכת העצבים. תרבויות שונות מתמודדות עם סיטואציות בצורה שונה, וטבארז מיעט לדבר על מחלתו. אבל תמונות חזקות ממילים, והתמונות של מאמן עם נכות על ספסל נבחרת אורוגוואי, כששחקניו מחבקים אותו אחרי כל ניצחון במונדיאל 2018 - קמפיין מצוין שהסתיים רק בהפסד לצרפת ברבע הגמר - עשו את שלהן. הסיפור רחוק מלהסתיים; טבארז מכין את נבחרתו למונדיאל הבא בקטאר.

מאבק עם משמעות

סיפוריהם של סאמיט בטנסי וטבארז באורוגוואי התרחשו בתוך מערכת תומכת ביתית, שאותה הספורטאים בנו במו ידיהם. תמיכת הסביבה בהם היא טבעית, ואף גורפת. דיוויד בלאט, שחלק השבוע עם העולם את החדשות על מחלתו, ימשיך לאמן כדורסל. הוא עושה זאת במדינה זרה, תחת הלחץ הגדול מאוד של הליגה היוונית. 

מתכונן למונדיאל 2022. אוסקר טבארז  // צילום: אי.אף.פי

במכתבו לאוהדי אולימפיאקוס, ציטט בלאט את ג׳ון וודן, גדול מאמני כדורסל המכללות וכנראה הסמל המובהק ביותר של אימון ספורט כאסכולה חינוכית־תרבותית. זו אסכולה שממנה מגיע בלאט: "דברים מסתדרים למי שמתמודדים עם איך שדברים מסתדרים". 

הסיטואציה של בלאט אכן קשה ומאתגרת יותר במצב שאליו נקלע. אבל זה רק הופך את המאבק שלו לבעל ערך משמעותי רב יותר.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו