רבים נזכרו השבוע בחוק "ישראל היום", אותה יוזמה של חברי כנסת כמעט מכל סיעות הבית להשתמש בכוח הכפייה של המדינה כדי לפגוע בתפוצתו של העיתון שאותו אתם קוראים, על מנת לשרת את האינטרסים הכלכליים של מו"לים אחרים בשוק. הצביעות של מי שמזדעזעים מניסיונותיו של ראש הממשלה להציל את ערוץ 20 מסגירה ולאפשר לו לשדר חדשות, אך השתתפו באופן פעיל בניסיונות לסגור את העיתון הזה - היא אחת הבושות הגדולות של העידן הנוכחי.
צילום: שמואל בוכריס
2014: דרישה לסייע לערוץ 10
אך הבושה עמוקה יותר: הרי מי שנחרד מה"התערבות" של נתניהו בתקשורת בנוגע לערוץ 20, הם אותם אלו שהפצירו בו לפני שנים ספורות להתערב ו"להציל" את ערוץ 10, וטענו שהוא לא עושה כן משיקולים פוליטיים. "ערוץ 10 עומד להיסגר בגלל אי־נכונותה של ממשלת נתניהו להציל ערוץ ביקורתי", הודיעה מפלגת מרצ בינואר 2012 וקראה לציבור לצאת להפגנה; "צריך לעשות כל מאמץ להציל את ערוץ 10", אמרה השופטת בדימוס דליה דורנר בדצמבר 2014; הגדיל לעשות כתב התקשורת של "דה מרקר", נתי טוקר, שאף דרבן את אנשי מועצת הרשות השניה ש"ייאלצו לעגל פינות בחוק כדי להציל את הערוץ".
התערבות למען ערוץ 10, מתברר, היא חובתו הדמוקרטית של כל ראש ממשלה, אבל פעולה למען ערוץ 20 - זו כבר סכנה לדמוקרטיה.
הדברים מדברים בעד עצמם והמסר ברור: זו לא ההתערבות שמפריעה להם, זו לא הפרוצדורה המקודשת, אלא התוכן. ערוץ 10 הפרוגרסיבי הוא חיוני לדמוקרטיה, בעוד ערוץ 20 הוא סתם ספחת ימנית מיותרת.
1997: מאבק נגד פתיחת ערוץ 10
כלום פה לא חדש, ומעט היכרות עם ההיסטוריה של השידור המסחרי בישראל תסייע להבין גם את התופעות האחרונות. המאבק הגדול "להצלת" ערוץ 10 הגיע קצת יותר מעשור אחרי מאבק אחר: המאבק למנוע את הקמתו מלכתחילה.
הימים הם ימי ממשלת נתניהו הראשונה, והיוזמה שעל הפרק היא החלטת ממשלה לאמץ את דו"ח ועדת יוסי פלד וליישם מדיניות "שמיים פתוחים" בשידורי הטלוויזיה בישראל. במסגרת ההחלטה אושרו שידורי לוויין, ותוכננה הקמתם של כמה ערוצים מסחריים, נוסף על ערוץ 2. בהם ערוץ מורשת, שיוקם רק לאחר שנים ארוכות במספר 20, וערוץ מסחרי רגיל שיקבל לבסוף את האפיק 10 בשלט.
יוזמת הליכוד לפתוח את שוק התחרות לתקשורת זכתה לתגובות קשות. חבר הכנסת רפאל אלול מהעבודה התנגד נחרצות ליוזמה ("זה יהיה יותר מדי גדול, יותר מדי מהר") ורמז בדיון בוועדת החינוך של הכנסת ביוני 1997, שכל היוזמה אינה אלא "התחשבנות פוליטית בין הליכוד לבין אליטות מהתקשורת של השמאל, 'בואו ניכנס בהם, נכניס להם, הם הכניסו לנו, נחזיר להם'".
במאמר שפרסם ביוני 1997 במגזין "העין השביעית" תקף פרופ' ירון אזרחי מהאוניברסיטה העברית ובכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה את היוזמה בארסיות: "בטווח הארוך ייתכן שלמפת התקשורת החדשה מבית מדרשם של נתניהו, לבנת ופלד תהיה השפעה לא פחות מכרעת על דמותה של ישראל ממפת ההסדר הסופי עם הפלשתינים". אם מפת ההסדר הסופי מתייחסת בעיקר לגבולות גיאופוליטיים, "הרי מפת התקשורת תקבע באופן ישיר יותר את גבולות הזהות החברתית־תרבותית של ישראל ואת התכנים הפנימיים שעליהם יצמחו הדורות הבאים". עבור פרוגרסיביים כמו אזרחי, שחרור התקשורת משליטת המדינה ויצירתה של רשות הרבים פלורליסטית, חופשית ושוקקת, היא אסון לא פחות חמור מהכשלת פרדיגמת אוסלו. המהפכה התקשורתית של הימין איימה ליטול מהשמאל את השליטה בתודעה הציבורית, ועל זה אין לעבור בשתיקה.
מי שחושב שהקמת ערוץ 2 מלכתחילה עברה בקלות, טועה גם טועה. המחשבה להקים ערוץ מסחרי בישראל היתה תולדה של המהפך הפוליטי שהוביל הליכוד בראשות בגין ב־1977. שנה לאחר הניצחון בבחירות הוקמה ועדת קוברסקי על ידי שרי החינוך והתקשורת של ממשלת בגין, שהמליצה על פתיחת טלוויזיה מסחרית בישראל. בגין אימץ את ההמלצות בשתי ידיים וביולי 1981 הצהיר בראיון לרשות השידור כי הוא "יפעל להקמת ערוץ שני בלתי תלוי", תוך שהוא מעיר בציניות למנהלי רשות השידור (שאותם האשים "ניהלתם מערכה נגדי"), כי הערוץ החדש "לא יופנה נגד הממשלה, שהרי כך אתם פירשתם את המוסד הממלכתי".
שנות ה־80: התנגדות לערוץ 2
ההתנגדויות היו עזות. יוסי שריד הבהיר שהמערך לא יסכים לכך, מתוך חשש שערוץ מסחרי יפגע בפרנסתם של כלי תקשורת אחרים. הטיעונים נשמעים מוכרים עד מאוד: "עיתונות חופשית המסוגלת לקיים את עצמה היא תנאי הכרחי להישרדותו של משטר דמוקרטי בארץ", אמר בתגובה להצהרתו של בגין, והצהיר כי "המערך בגייסו את כל כוחו, לא יניח לליכוד לסלק חשבון עם העיתונות הישראלית ואגב כך לסלקה כליל". כמו תמיד, איום על הסדר הקיים של השמאל הוא "סכנה לדמוקרטיה".
הקמת הערוץ השני לוותה בקשיים רבים. ורק 12 שנים לאחר הגשת מסקנות הוועדה ולאחר שהרגולציה כבר עשתה שמות בכל שריד של "חופש" ו"מגוון" בטלוויזיה המסחרית, עבר בכנסת בשנת 1990 חוק הרשות השנייה, ושלוש שנים לאחר מכן החל ערוץ 2 לשדר במתכונת סדירה.
אין זה המקום לנתח את הסיבות לכך, אבל הניסיונות לגוון את שוק התקשורת נחלו הצלחה חלקית בלבד. הערוצים החדשים הפכו ברובם לשיבוטים של הערוצים הקיימים, ולמעט שמורות טבע בודדות, קשה למצוא ביטוי רציני ומכובד לתפיסת העולם הימנית בתקשורת. זהו אחד הכשלים הגדולים של הימין בעידן הנוכחי, ויש להסיק את המסקנות.
אבל לנוכח הקמפיין הנוכחי - דבר אחד ברור: יש צד פוליטי אחד שמנסה כבר יותר מ־40 שנה לשחרר את השוק, לגוון את התקשורת ולקדם חופש ביטוי אמיתי בישראל, ויש צד אחר שפועל בכל האמצעים שברשותו כדי לשמר את ההגמוניה ולשלוט לכם בתודעה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו