חומרי הגלם של הסוקרים

הכישלונות החוזרים ונשנים של מרבית הסוקרים בניבוי תוצאות מערכות הבחירות האחרונות, היו אמורים לכאורה למנוע פנייה חוזרת אליהם או כתיבה על אודות סקרים שבועיים לפני בחירות 2019 מועד ב'. וזו בדיוק הסיבה שבכתבה הבאה נמנענו מלעסוק במספר המנדטים של כל מפלגה או בגודל הגושים, ובמקום זאת ביקשנו ללמוד על חומרי הגלם של הסוקרים, אלו שאיתם עובדים ושאותם מעבדים לפני הגשת התחזית.

המוגבלות של מכוני הסקרים התבררה בעשור האחרון פעם אחר פעם: מיעוט בלבד מקרב הציבור שהסוקרים פונים אליו מוכן בכלל להשתתף במדגמים השונים (לעיתים מדובר בכחמישית בלבד). בנוסף, עצמאות היתר שהסוקרים נוטלים לעצמם בכל מערכת בחירות כדי לנתח את תשובות המתלבטים שטרם החליטו עבור מי להצביע, היא בעוכריהם. הדבר נעשה בדרך כלל באמצעות שאלות המשך שמוצגות למתלבטים וצירוף קולותיהם, בהתאם, ל"ציבור המפוענח". 

לכך ניתן להוסיף גם את שיתוף הפעולה המוגבל שלו זוכים הסוקרים בקרב הציבור הערבי והציבור החרדי וכן את "אירועי הרגע האחרון", שאינם מכוסים על ידי הסקרים, שכן בשלושת הימים האחרונים לפני הבחירות אסור על פי החוק לפרסם סקרים. זהו בסיס הכשל שחוזר על עצמו ושבבחירות האחרונות למשל (אפריל 2019) הוביל את מרבית הסוקרים לטעויות בסדרי גודל של 35-30 מנדטים, שהוענקו או שנגרעו מהמפלגות הלא נכונות.

מהסוקרים שעימם שוחחנו ביקשנו הפעם נתונים ותובנות, תוך התמקדות בנקודות החוזקה המוכחות שלהם - הגדרת המשתנים והנעלמים שישפיעו בסופו של דבר על תוצאות האמת ופחות בתחזיות של תוצאות האמת: כך בין היתר ביקשנו לדעת מה שיעור ההצבעה הצפוי בקרב המפלגות, המגדרים והמגזרים שמרכיבים את "הגושים"; מה מידת הביטחון של הנסקרים שביום הבוחר הם אכן יבחרו באותה מפלגה שבה "בחרו" גם בסקר; כיצד הם מתייחסים לשאלת "הקולות הצפים", או במילים אחרות למתלבטים שאמנם יבוא לקלפיות, אך טרם החליטו במי לבחור ובשאלה בין מי למי הם מתלבטים; ומה המשתנים שהכי משפיעים ומעצבים את החלטתו הסופית של הבוחר הישראלי.

מתנדנדים בתוך הגושים

מנחם לזר, מנכ"ל פאנלס פוליטיקס, שלפני 31 שנה הכין את סקר הבחירות הראשון שלו, מניח ששיעור ההצבעה בבחירות הקרובות יירד בהשוואה לבחירות שהתקיימו באפריל, אז הלכו לקלפיות 68.5 אחוזים מבעלי זכות הבחירה. אמנם בסקרים שערך עד כה הוא אינו מוצא סימוכין לכך, אך כבר עכשיו הוא מסוגל להצביע על חמישית מהנסקרים שלו, שמצהירים שלא ישתתפו בבחירות הקרובות, ועל עוד עשרה אחוזים מבעלי זכות הבחירות שאינם מתגוררים בארץ.

"גם הפעם, שיעור ה'לא מתכוונים להצביע' במגזר הערבי גבוה בהרבה משיעור ה'לא מתכוונים להצביע בכללי'", אומר לזר (בבחירות הקודמות שיעור ההצבעה במגזר הערבי היה נמוך במיוחד: 49.2 אחוזים בלבד), "גם בקרב מצביעי כחול לבן בבחירות הקודמות שיעור ה'לא מתכוונים להצביע' גבוה יחסית בכחמישה אחוזים מהשיעור הכללי של ה'לא מתכוונים להצביע'. לעומת זאת, אצל החרדים הנכונות המוצהרת להשתתף בבחירות היא גבוהה משמעותית מאשר בציבורים של יתר המפלגות, ובמקרה של שיעור הצבעה נמוך הן יהיו הנהנות הראשונות מכך, שכן באופן יחסי כוחן יגדל בתוך סך הקולות".

"מה שמשפיע במערכות הבחירות האחרונות הוא הדמות שעומדת בראש המפלגה". רפי סמית // צילום: כפיר זיו

לזר בדק גם את מידת ה"פריכות" של הנסקרים, או במילים אחרות - את מידת הביטחון שלהם בכך שאכן יצביעו בבחירות כפי שהצביעו בסקר. הוא גילה, כצפוי, שהבטוחים ביותר בכך הם החרדים ואחר כך בסדר יורד הליכוד (80-75 אחוזים), ישראל ביתנו (70-65), כחול לבן, ימינה והמחנה הדמוקרטי (60 כל אחת), הרשימה המשותפת ומפלגת העבודה (55 כל אחת). 

בעיה קשה מזהה לזר בתחום "נחישות כוונת ההצבעה" אצל שתי מפלגות: הראשונה היא "ימינה", שבה לדבריו "מצד אחד לחרד"לים קשה לבלוע את שקד החילונית שעומדת כיום בראש המפלגה, ומצד שני לציבור הדתי הליברלי קשה לבלוע את הדומיננטיות של סמוטריץ' ופרץ החרד"לים". השנייה היא מפלגת העבודה. "בשני המקרים", הוא מדגיש, "הן של העבודה והן של ימינה, ה"פריכים" שאינם החלטיים מתנדנדים כמעט אך ורק בתוך הגושים. בוחרים שאומרים כרגע שיצביעו ימינה אולי יצביעו ליכוד, ובוחרים שאומרים כרגע שיצביעו לעבודה־גשר אולי יצביעו בסופו של דבר לכחול לבן או למחנה הדמוקרטי".

כבר לא נוהרים לקלפיות

פרופ' יצחק כץ, מנכ"ל מכון המחקר מאגר מוחות, בחן עוד פרמטר שיכול ללמד באיזו מידה שומרת כל מפלגה על ה"בייס" שלה מהבחירות הקודמות. הוא בדק כמה אנשים מכל מפלגה יחזרו על הצבעתם וגם הוא מצא שעל פי הפרמטר הזה, המפלגה שלכאורה נקלעה כרגע לבעיה קשה היא העבודה־גשר. "רק 27 אחוזים מאלה שהצביעו בפעם הקודמת לעבודה מצהירים כרגע שישובו להצביע עבורה", אומר כץ, "לעומת זאת, 32 אחוזים מהם נותנים כרגע את קולם למחנה הדמוקרטי ו־14 אחוזים מהם לכחול לבן. זה בהחלט מסביר את ההתנדנדות של העבודה־גשר בסקרים סביב אחוז החסימה". לעומת זאת, לפי בדיקת כץ, 70 אחוזים ממצביעי כחול לבן מצהירים כרגע שיחזרו על הצבעתם, שני אחוזים מהם בורחים לעבודה־גשר, שלושה למפלגה הערבית, ארבעה לישראל ביתנו, ארבעה למחנה הדמוקרטי ושניים לימינה.

ומה מצבן של הליכוד וימינה על פי הפרמטר הזה? "65 אחוזים מהליכודניקים יצביעו שוב עבור מפלגתם", מסביר כץ, "שבעה אחוזים בורחים לליברמן, חמישה לימינה, ארבעה לכחול לבן ו־17 עדיין אינם יודעים.

"בימינה - איחוד של שתי מפלגות שבבחירות הקודמות התמודדו כל אחת לבדה - המצב מורכב יותר: 64 אחוזים ממצביעי הימין החדש בבחירות הקודמות אמנם אומרים שיצביעו הפעם לימינה, אך רק 40 אחוזים ממצביעי איחוד מפלגות הימין מצהירים כרגע שיצביעו לימינה".

כולנו וגשר: מתפזרים

כץ, כמו לזר, בדק אף הוא את כוונת מצביעי המפלגות השונות באפריל האחרון לבוא שוב ולהצביע, גם אם לא בהכרח בעבורן. התוצאות, כאמור, אינן מרמזות בהכרח על הצבעה חוזרת לאותה מפלגה, אבל הן כן נותנות אינדיקציה בנוגע לשיעורי ההצבעה הצפויים בקרב בוחרי "הגושים", שכן לדברי כץ ולזר יש כרגע כמעט אפס נדידה בין הגושים. 

לפי הנתונים של כץ, 82 אחוזים ממצביעי העבודה־גשר באפריל יבואו שוב לקלפיות בספטמבר, ובסדר יורד מצביעי יהדות התורה ומצביעי מפלגות המחנה הדמוקרטי (74 אחוזים כל אחת), מצביעי זהות (73), מצביעי כחול לבן (69), ישראל ביתנו (68), הליכוד (65), מפלגות ימינה (62) והמפלגות הערביות (55).

רפי סמית, ראש מכון סמית לניהול ומחקר, מספק מידע מעניין על מקור כוחו של ליברמן, שעל אף הניסיונות בליכוד להעלימו, מכפיל בסקרים את כוחו מחמישה מנדטים בבחירות של אפריל לכעשרה בסקרים האחרונים. "ליברמן מביא כשני מנדטים מהליכוד, כשניים מכחול לבן וגם מעט מימינה ומזהות ומכולנו", אומר סמית, שמזהה גם הוא בעיה קשה בעבודה: "בסקרים היא מאבדת שני מנדטים למחנה הדמוקרטי. זה אומר ששיעור הנאמנות שם מאוד נמוך".

כל הכתבות ב"ישראל השבוע"

סמית אינו מזהה בבחירות הללו מקרה דומה לזה של 'זהות' בימים שקדמו לבחירות אפריל. "רק כ־35 אחוזים מבין המצביעים עבורה בסקרים הצהירו אז שהם בטוחים שינהגו באותו אופן גם ביום הבחירות", הוא אומר. נתונים מדויקים בסוגיית ה"פריכות" של מצביעי שתי המפלגות הגדולות - הליכוד וכחול לבן - סמית אינו מספק אך הוא אומר שבאופן כללי, מצביעי כחול לבן נוטים להיות החלטיים פחות. 

"מה שיקבע את התוצאות", אומר סמית, "הוא שיעור ההצבעה. אם כל עם ישראל יבוא להצביע - זה טוב לימין. דמוגרפית - העם הולך כבר שנים רבות ימינה. שיעור הצבעה נמוך יהיה רע לימין. מספיק שבקרב הערבים תהיה עלייה של חמישה אחוזים בשיעור ההצבעה כדי להוסיף עוד מנדט לגוש השמאל".

סמית מצא עוד שמצביעי גשר (שחברה לעבודה) וכולנו (שחברה לליכוד) צפויים להתפזר בין מפלגות רבות: "הפרופיל של מצביעי גשר וכולנו אינו חד־ממדי, ולכן אין מפלגה קיימת אחת שאליה הם נוהרים. נוכל למצוא אותם בשני הגושים, במפלגה כזאת ובמפלגה אחרת. לעומת זאת מצביעי הימין החדש ואיחוד מפלגות הימין, שמצאו לעצמם בית משותף בימינה, הם בדרך כלל בעלי גוון וצבע אחיד, ובוודאי קרוב יותר זה לזה מאשר הקרבה שבין מצביעי כולנו לליכוד, או בין מצביעי גשר לעבודה". 

"בבחירות הללו, כמו בקודמות, יש הרבה מאוד 'אישי'". מנחם לזר // צילום: אורי לנץ

קרבה דומה מזהה סמית גם בין מצביעי זהות של פייגלין שנסוגה מכוונתה להתמודד בבחירות לבין הליכוד וימינה. "רוב מצביעי פייגלין באפריל", הוא מעריך, "ילכו בספטמבר לליכוד ולימינה". 

ובאשר למצבה של עוצמה יהודית שנותרה עדיין במרוץ, סמית פסימי: "אני מעריך שהם מקבלים כרגע כ־70 אלף קולות. כדי לעבור את אחוז החסימה צריך לקבל 140-130 אלף קולות. זה מספר מטורף של אנשים, קצת פחות מהאוכלוסייה של רמת גן וגבוה בהרבה ממספר התושבים שמתגוררים ברעננה או בכפר סבא. זה מספר אימתני. לפחות על פי מה שמצטייר כרגע מהסקרים - קשה לי להאמין שהם יעשו את זה".

עזה? המצביעים התרגלו

מעבר לשיעורי ההצבעה ולנתונים המספריים, מה מעסיק את המתלבטים, ובכלל את הבוחר הישראלי? אילו נושאים או משתנים מגבשים בסופו של דבר את אופן הצבעתו? פרופ' קמיל פוקס, הסוקר הראשי והוותיק של מכון דיאלוג, התייחס השבוע לכך בהרצאה שנשא במכון הישראלי לדמוקרטיה. הוא חשף שם מחקר חדש שערך בחודשים יולי־אוגוסט, ובו התבסס על שישה סקרים שנערכו בקרב 2,173 משיבים במגזר היהודי. 

פוקס לא שאל הפעם את הנסקרים שלו למי הצביעו אלא הוא בדק את כוונות ההצבעה שלהם לפי גושים: ימין, מרכז־שמאל, דתי־חרדי וישראל ביתנו. התוצאות שהתקבלו מלמדות על תיקו במגזר היהודי בין הימין והדתיים־חרדים, לבין המרכז־שמאל וישראל ביתנו (42 אחוזים לכל גוש). מי שיכריע על פי הבדיקה הזאת הם הערבים, שלא נכללו בסקרים של פוקס, אם כי לאור שיעורי ההצבעה הנמוכים שצופים להם הסוקרים, ספק אם אכן כך יהיה.

פוקס מצא שהנטייה להצביע לגוש מרכז־שמאל עולה אצל אזרחי ישראל עם הגיל. "הצעירים נוטים הרבה יותר לימין. שני המשתנים שהם המנבאים הטובים ביותר הם ההצבעה הקודמת ורמת הדתיות של הבוחרים. ככלל - החילונים מצביעים יותר לשמאל, והדתיים (61 אחוזים מהם) מצביעים יותר לימין. בקרב החילונים יש הפרדה בין יוצאי ברית המועצות לשעבר, שנוטים יותר לימין ולישראל ביתנו, לבין האחרים שנוטים יותר למרכז ולשמאל". 

פוקס ניתח גם את ההצבעה לפי אזורים גיאוגרפיים ושלא במפתיע מצא שהתמיכה בימין גבוהה יותר ביו"ש (48 אחוזים), בדרום (43) ובירושלים. לעומת זאת, במרכז ובאזור תל אביב התמיכה היחסית בשמאל גבוהה יותר.

בעניין זה מוסיף סמית: "במקומות שבהם יש שיעור גבוה של דתיים ושיעור גבוה של עדות מזרח, תמיד תקבל יותר ימין, ולא משנה אם זה בצפון, במרכז או בדרום. לעומת זאת, חילונים־אשכנזים, יצביעו פחות לימין ויותר למרכז־שמאל.

"מצביעי הליכוד אומרים שהטיפול בנושאים הביטחוניים הוא המכריע מבחינתם. מצביעי השמאל אומרים שהטיפול בנושאים החברתיים הוא המכריע מבחינתם, אבל מה שבאמת משפיע במערכות הבחירות האחרונות הוא הדמות שעומדת בראש המפלגה, כאשר בבחירות האחרונות ובאלה שיבואו השאלה היתה ותהיה: כן או לא ביבי".

סמית, כץ ולזר מסכימים ביניהם שלפחות בינתיים, מה שקורה בגזרת הדרום מול עזה משפיע פחות על הבוחרים שכנראה כבר התרגלו. "עזה הפכה לבעיה כרונית", מתרשם לזר, "ולכן היא משפיעה פחות על הבוחרים". כץ מעריך ש"אם לא יהיה בדרום אירוע בסדר גודל חריג - השפעה של המציאות שם על הבחירות תהיה נמוכה".

"בבחירות הללו, כמו בקודמות, יש הרבה מאוד 'אישי'", מעריך גם לזר, "מלבד נתניהו, יש עוד שתי דמויות בולטות שהסקרים מלמדים אותנו שאנשים מצביעים להן, ולא בהכרח לאג'נדה שהם מציגים: איילת שקד בימינה וגבי אשכנזי בכחול לבן".

שיעור המתלבטים כרגע נע, לפי ארבעת המומחים, בין 15 ל־25 אחוזים. "שיעור ההצבעה", מסכם פוקס, "יכריע את הבחירות הללו, שבהן כמעט לא רואים נדידה בין הגושים. הכי חשוב יהיה לא מי יצביע, אלא מי לא יצביע".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו