סיפור בחירות 2019 ב' עשוי להיות דרמטי מכפי שנראה. שלושה חודשים מספרים הסקרים על שוויון בין המפלגות הגדולות ועל אי־הכרעה בין הגושים, אולם המציאות ככל הנראה שונה לגמרי. למרות שלא מתחשבים בהם בדרך כלל כחלק מקואליציה אפשרית, בימים האחרונים שוקלים ראשי הסיעות הערביות לתמוך במועמדותו של בני גנץ לראשות הממשלה בפני נשיא המדינה ראובן ריבלין, זאת אם קולותיהם ישלימו ל־61 החסרים כדי להציב גוש חוסם בפני נתניהו.
לבני שיחם הבכירים במפלגות השמאל אומרים יו"ר הרשימה המשותפת ח"כ איימן עודה וח"כ אחמד טיבי כי למרות הפסילה של גנץ בבחירות הקודמות בשל דרגותיו ותפקידיו הצבאיים, הפעם הלך המחשבה שונה לגמרי. מודל ממשלת רבין ב־1992 עומד לנגד עיניהם כשהסיעות הערביות הצליחו להתגבר על סלידתם מהמנהיג הישראלי, הגנרל הצבאי, תמכו בו - והצליחו לחסום את שלטון הימין.
בראיון בטלוויזיה הרשמית ברמאללה אמר השבוע עודה כי הפלת נתניהו היא יעד לאומי עליון בחשיבותו. בשיחות סגורות אומר עודה שזה לא שהוא חושב שבני גנץ יהיה טוב ממנו, הרי גם הוא השתבח בקמפיין שבו התהדר בהרג ערבים. אלא שנתניהו, הוא סבור, מחולל הנזק מספר אחת, כמי שהשפעתו על הממשל האמריקני כמעט מאגית. אחמד טיבי סבור כמוהו וכך גם יתר חברי חד"ש, רע"מ ותע"ל, כפי שעולה משיחותיהם בימים האחרונים.
שני סייגים מעלים חברי הכנסת הערבים באותן שיחות, שעשויים להביא לטרפוד המהלך. הראשון הוא כמובן אם הימין ישיג 61 משלו, מה שיחזל"ש את המהלך ממילא. הבעיה השנייה, אולי הקשה יותר, היא שכרגע חברי בל"ד מהרשימה המשותפת לא מוכנים להצטרף. יתרה מכך, כרגע הם אפילו לא מוכנים לשמוע על כך. אבל בסיעות הערביות לא מתייאשים. אחרי הבחירות, הם אומרים, אם נהיה לשון מאזניים, כבר נשב עליהם ונשכנע אותם.
אם כך יתרחש, יהיה זה למעשה שיתוף הפעולה המשמעותי הראשון בין הסיעות הערביות לישראל ביתנו. אחרי שנים של עימותים ועקיצות זה נגד זה, שכללו קמפיינים ארסיים זה כנגד זה, מצא ליברמן לאחרונה אויב חדש להתנכל לו - הציבור החרדי.
תורת הסיפוח
במשך שלושה חודשים שמר נתניהו על קמפיין הליכוד על אש קטנה. קטנה מדי אפילו. איש לא היה מוכן לבליץ המסרים וההופעות שנתן השבוע רה"מ, שהחזיר אותו לקדמת הבמה, עם השתלטות טוטאלית על סדר היום.
היחיד שהצליח להבקיע את החומה ההרמטית בשיח שיצר נתניהו השבוע הוא ארגון הטרור מעזה, שהרס את חגיגות סיפוח בקעת הירדן ויצר את אחד האימג'ים שייזכרו היטב מהקמפיין הנוכחי, ובו נראה נתניהו מוברח בידי מאבטחיו מהאולם באשדוד על רקע אזעקות צבע אדום שמילאו את החלל.
האם ממשלת רבין עומדת לנגד עיניו? איימן עודה // צילום: אורן בן חקון
אם יקיים את הבטחתו ויספח את בקעת הירדן מייד אחרי הבחירות, יהיה זה המהלך המדיני המשמעותי ביותר מאז שנות ה־90 והחיובי מאז סיפוח ירושלים ורמת הגולן. זו הפעם הראשונה שממשלת ימין כלשהי מדברת בכלל על סיפוח שטחים. רעיון שנשלל לא רק על ידי השמאל אלא גם על ידי ממשלות ליכוד באופן תקיף ומתמשך. גם נתניהו עצמו היה נחרץ בעמדתו נגד סיפוח כאשר החשש הדמוגרפי הוא שמשתק את ממשלות ישראל, שמעדיפות לבלוע את מורסת ערביי יו"ש והטרור המזדמן המגיע עימם, במקום למצוא פתרון הולם ולהכיל את החוק הישראלי על אותם שטחים ישראליים. כי פתרונות יש בשפע. הבעיה היא שאף אחד לא חיפש.
ועידת הריבונות של עיתון "בשבע" שהתקיימה ביום חמישי שעבר ביישוב קדם בשומרון היתה דוגמה חיה לשיח הער שקיים בימין סביב רעיונות הסיפוח והפתרונות המדיניים האפשריים לסוגיית יהודה ושומרון בעידן טראמפ.
עשרות אנשי ימין ובהם שרים, חברי כנסת וראשי מועצות ביו"ש השתתפו בכנס, שקיבל משמעות מיוחדת בשל תקופת הבחירות ובדיעבד, בשל רעיון הסיפוח של נתניהו שבוע לאחר מכן.
השר לשעבר נפתלי בנט אמר בכנס: "אני לא מבין את נתניהו. הגיע להשתתף בעצרת 90 שנה למאורעות תרפ"ט בחברון ולא נשא איתו שום בשורה לחברון וליישוב היהודי". לדבריו, "אני לא מבין מדוע לא הודיע על סיפוח מערת המכפלה והיישוב היהודי, אפילו כהצהרת בחירות". הוא הדגיש כי "ימינה רואה בהתיישבות ערך מרכזי ותפעל לספח את ההתיישבות למדינת ישראל". שבוע אחר כך גנב נתניהו את ההצגה עם סיפוח בקעת הירדן.
המצאת החילוניות
כברת דרך עבר ליברמן מתחילת הקמפיין, אי אז לפני שלושה חודשים, ועד לנקודת הזמן הנוכחית, ימים ספורים לפני הבחירות. דרך עקלקלה ומפותלת, רצופת כזבים והונאות. בתחילת הדרך עוד טען שנתניהו הוא המועמד היחיד שעליו ימליץ. דובי הקוטב יהיו השותפים היחידים שעימם יוכל להקים בני גנץ קואליציה, אמר. זמן קצר אחר כך כבר תיקן את דבריו ואמר שהוא עצמו עשוי להמליץ עליו כראש הממשלה במידה שיסכים לממשלת אחדות.
לא חלף זמן רב, והשניים כבר חתמו יחד על הסכם עודפים. המתקפות של ליברמן נגד נתניהו ושיתוף הפעולה שהולך ומתהדק עם גנץ לא הותירו מקום לספק בדבר כוונותיו העתידיות של יו"ר ישראל ביתנו אחרי הבחירות. ליברמן חכם ומנוסה. בקמפיין הנוכחי הוא לא משמיע אפילו הצהרה דחוקה אחת נגד הערבים. ביום שישתף איתם פעולה להפלת נתניהו איש לא יוכל לבוא אליו בטענות.
עופר ברקוביץ', יו"ר סיעת התעוררות בעיריית ירושלים, ומי שניסה, והיה רחוק פסע מהצלחה, לכבוש את ראשות העיר, רואה את הקמפיין האנטי־חרדי החדש של ליברמן ולא מאמין למראה עיניו. היה זה ליברמן שחבר לאריה דרעי מש"ס וראשי דגל התורה על מנת לטרפד את המועמד היחיד שאינו חובש כיפה ולהמליך את משה ליאון לראשות העיר. "ליברמן העניק לליאון את התמיכה שהיה צריך כדי להיות ראש העיר ולהעניק את המפתחות המרכזיים לניהולה בידי הסיעות החרדיות", אומר ברקוביץ'. לדבריו, "את ועדת התכנון והבנייה הוא נתן לדגל התורה ואת תיק הכספים לש"ס. הוא דחק את הסיעה הגדולה, התעוררות, שקיבלה 7 מנדטים ונמצאת עכשיו באופוזיציה, הכל בלחץ החרדים".
לדבריו, "הניסיון של ליברמן להציג את עצמו כמגן החילונים הוא בדיה. הוא סגר דיל על הראש של תושבי ירושלים. מעולם לא עניין אותו שהגורם הציוני יישאר פקטור בעיר. הוא קיבל מראש העיר שלל תפקידים של יועצים ומקורבים בשכר מהעירייה אבל לא תובע שמשהו מהאג'נדה החילונית שבשמה הוא מדבר תיושם בירושלים". לדברי ברקוביץ', יש תחומים רבים שבהם היה יכול ליברמן להתערב בלשכת ראש העיר, כמי שמכונה על ידי ליאון בשיחות סגורות "הבוס", אם באמת היה אכפת לו מהנושאים שעליהם הוא מדבר בקמפיין. "כל מה שקשור לעידוד צעירים להישאר בעיר, שמירה על צביון השכונות המעורבות, מניעת בריחת חברות היי־טק מהבירה, פיתוח התחום הכלכלי, התרבותי והתיירותי - כל אלה מדברים לאוכלוסייה הלא חרדית בעיר, וליברמן מגן החילונים לא פוצה ומצפצף".
הקלף האחרון
בינתיים מי שתוקעת טריז במאמציה להגדיל את האלקטורט שעליו נישא יו"ר ישראל ביתנו באמצעות קמפיין שנאת החרדים החדש היא דווקא כחול לבן עצמה. "ממשלת אחדות חילונית", קוראים גנץ ולפיד בשלטי החוצות הענקיים שנתלו לקראת סוף השבוע האחרון לקמפיין, בעודם דורכים על רגלו של ליברמן, שהלך שלושה חודשים עם אותה סיסמה בדיוק.
כחול לבן לא רואים ממטר. המטרה להיות המפלגה הגדולה מקדשת אצלם את כל האמצעים. הם יודעים שלא מהגוש תבוא הישועה אלא מהנשיא ריבלין, שיטיל את הרכבת הקואליציה על גנץ אם כחול לבן תהיה הסיעה הגדולה ולנתניהו לא יהיו 61 ח"כים, שכרגע אין לו. בדרכם למעלה ידרכו על כל מי שנקרה בדרכם, כולל שותפים עתידיים אפשריים כמו ליברמן, עמיר פרץ או ניצן הורוביץ.
"ליברמן העניק לליאון את המפתחות לניהול העיר בידי הסיעות החרדיות". עופר ברקוביץ // צילום: מרים צחי
לאחרונה נדונה בצמרת כחול לבן שאלת מפלגת העבודה. המפלגה בראשות עמיר פרץ ואורלי לוי נמצאת בסכנת אחוז החסימה, וקמפיין אינטנסיבי לשתיית קולות השמאל עשוי להוביל אותה בדרך שבה הלכו לפניה הימין החדש וזהות של פייגלין בבחירות הקודמות, קרי לתהום הנשייה שמתחת לקו האדום. ההחלטה שהתקבלה: לגמור אותם. אין בהם צורך. כל מנדט שיעבור מהם לכחול לבן מגדיל את הסיכוי לנצח. גם כך הכוונה היא להרכיב קואליציה עם הליכוד וליברמן, ולא עם העבודה והמחנה הדמוקרטי.
יועציו של גנץ לוחצים עליו לדרוש מיאיר לפיד את ביטול הרוטציה. הדבר הזה שווה עוד שני מנדטים, הם אומרים לו. אבל גנץ מתעקש לשמור על ההסכם. הוא ולפיד כבר בקושי מדברים והפילוג קרוב מתמיד, אולם גנץ חושש מהביקורת הציבורית שתוטח בו אם לא יכבד את התחייבותו לשותפו.
הבחירות האחרונות הוכרעו על תחתית הרשימה. הימין החדש לא עברה וטרפה את הקלפים לגוש הימין. הפעם ימינה של איילת שקד במצב יציב בהרבה ותהיה עמידה בפני שתיית הקולות של הרגע האחרון, כך שההכרעה כולה אם יהיה גוש ימין של 61 או לא נישאת על כתפיהם של אנשי עוצמה יהודית, שעשויים להיות אלה שגוזרים את גורל הגוש לכאן או לכאן. לפני שבוע הודיע נתניהו כי עוצמה יהודית רחוקה מדי מאחוז החסימה ואין דרך לגשר על הפער. היתה זו קריאה שנועדה להרחיק מהם מצביעים פוטנציאליים ולמזער את הנזק מפני זריקת קולות של אנשי ימין. אלא שימים ספורים אחר כך החלה מפלגת הימין לעלות בסקרים והגיעה לאחוז החסימה.
אנשי רה"מ ניצבו בפני בעיה: האם לנסות להוריד אותם שוב, או שהפעם העלייה מבשרת על הסיכוי לעבור ולקבל 4 מנדטים נוספים לגוש הימין. לפני יומיים התקבלה ההכרעה - ניסיון למחוק את בן גביר ואנשיו - ויהי מה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו