אם יש בעיה כרונית אחת שקיומה הוכח בתוצאות הבחירות, היא הקושי בתרגום הדומיננטיות האידיאולוגית של הימין לשפה פרלמנטרית ברורה. יש לימין יתרון אלקטורלי מובהק, שלא מתבטא כראוי בתרשימי הגושים. קולות אבדו בגלל פיצולים, מפלגת ימין התמקמה באופוזיציה, ומנהיגי ימין הכשילו הקמת ממשלת ימין. אבל זו טעות להפיל הכל על המרדנים, ולמעשה צריך להודות בהישג הגדול של גוש המרכז־שמאל; מה ששלהם - שלהם, ואין טעם להתכחש לכך.
המחנה הלאומי נוצח לפחות בשני מובנים. ראשית, שובשה כהוגן הקמתו של גוש אופרטיבי - כלומר החיבור בין ימין חילוני לימין דתי והברית בין הליכוד למפלגות החרדיות, שנתפסו כתנאי לכינונה של ממשלה שתצליח לממש מדיניות ימין באופן אופטימלי.
זה נכון שהמחנה הלאומי יכול לחשוב על קונסטלציות אחרות למימוש סדר היום שלו, אולם בשלב זה של חוסר ודאות אפשר לפתוח דלתות חדשות. מנגד, אסור בשום אופן לסגור את הדלתות לבעלי הברית האזוריים.
הפגיעה הנוספת, ואולי המשמעותית יותר, נרשמה בגזרת ההנהגה. השמאל הצליח בפרויקט הרטורי ארוך הטווח שלו לליבוי תחושת מחנק משלטון הימין.
רבים שוכנעו שהרחקת נתניהו פירושה פינוי דרכי הנשימה החסומות לצורך הזרמת חמצן. הלפיתה הפסיכולוגית של השמאל ביצעה תרגיל היימליך בתודעה הישראלית, ובעשר בלילה נשמע השיעול הגואל מהאולפנים; החרצן נפלט, אפשר סופסוף לנשום לרווחה.
ברור שברמה הלאומית, זהו מחנק מדומיין, בדיוק כפי שהמחנק ממנחם בגין, ולאחר מכן מיצחק שמיר, היו תוצר של הנדסת אווירה בכלים כבדים של פרופגנדה. הכישרון של השמאל להנחיל את תחושותיו הפרטיקולריות ולמסד אותן כרוח התקופה - היא פנומנלית. חלק מזה נובע מהרעשה תקשורתית מחרישת אוזניים ובלתי פוסקת, הפיכת המציאות לסקנדל אחד מתמשך ובלתי נסבל, שגורם לציבורים רחבים לשווע לקצת שקט. זו עסקת החבילה: חמצן אלקטורלי לשמאל, תמורת שקט לישראלים.
אין מה לומר, המיזם הפוליטי הזה הצליח לשמאל - לעת עתה. ניצחון ימני מובהק לא היה, וקהלים לא מעטים, כולל בימין, שוכנעו שנתניהו הוא החסם היחידי שעומד בינם ובין שיקום, ריפוי ואיחוי השסעים.
אבל בדבר אחד יכולים הימין בכלל, ומצביעי הליכוד בפרט, להתנחם: ניצחון אידיאולוגי לא היה כאן. השמאל הצליח לפזר מהמורות על מסילת הרכבת של הליכוד, אבל הוא לא הצליח לייצר הבקעה רעיונית בציבור.
הציבור לא נדד שמאלה: לא נוצר סחף המוני למען הידוק הרגולציה במשק, והעם לא אמר "כן" להסכם מדיני. אף אחד לא קנה את התוכנית הכלכלית של העבודה־גשר, איש לא אימץ את התפיסה המדינית של שותפות גולן־ברק או את הפרדת הדת מהמדינה של המחנה הדמוקרטי.
דבר אחד לא שובש: התמיכה האיתנה והמוצקה של הציבור בסדר היום המדיני, הכלכלי והאזרחי של המחנה הלאומי. בטווח הלא רחוק, המטרה היא להדק ולמצות את ביטויה גם בפתקים שעובדים לטובת הגוש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו