עוד לפני שאמרתי לו בוקר טוב, הוא כבר חרץ: "אני אגיע למשרד ואשלח לך באי־מייל את הסכם הרוטציה בין פרס לשמיר". הדובר הוא בועז אפלבאום, הרל"ש של שמעון פרס בממשלת האחדות של 1984, שהפכה לפתע למיתולוגית.
מתוך 17 עמודי ההסכם לא היה קשה למצוא את סעיפי המפתח שהם מובנים מאליהם: הסעיף הראשון - "תוקם ממשלת אחדות לאומית בהשתתפות המערך והליכוד וסיעות אחרות אשר יבחרו להצטרף לקואליציה על פי הסכם זה". סעיף נוסף: "לא ייווצר רוב של מחנה אחד על פני רעהו". המפד"ל נחשבה אז כסיעה שלא מחשבים אותה באחד המחנות. מספר השרים שנקבע לממשלה - 25.
"את המשא ומתן האמיתי שעל הבסיס שלו נותבו צוותי המשא ומתן, קיים שמעון פרס מול אריק שרון שייצג את הליכוד", כתב לי אפלבאום. הדיונים בין הסיעות התקיימו בווילה של עזריאל עינב בכפר שמריהו.
אפלבאום, כמו אחרים במערך, אמר לפרס: "איך אתה הולך לדבר עם מי שרק עכשיו במערכת הבחירות תקע לך - שלא היית בצבא... שאתה משתמט... ולא מתאים להיות ראש ממשלה?" פרס לא התרגש וענה: "עזוב, שמיר לא מבין מימינו ומשמאלו, ועם אריק אפשר להחביא גוויות בקיר". שמיר נחשב היום בעיני כמה מחברי צמרת כחול לבן לגדול ראשי הממשלה, שני רק לבן־גוריון. בליכוד אומרים היום "שלישי".
במהלך המשא ומתן ניהל פרס פגישה אחת לפחות עם אנשי הרוח של השמאל, בהנהגת עמוס עוז. דווקא לפגישה הזו הוא לא רצה להכניס יועצים. ברגע מסוים של המשא ומתן היה משקל רב לתמיכה של עוז, ס' יזהר וחבריהם במהלך האחדות של פרס.
שמיר ופרס לא אהבו אחד את השני, בלשון המעטה, והם נפגשו פנים אל פנים מעט מאוד. אחת התוצאות הראשונות של ממשלת האחדות ביניהם היתה מינויו של בנימין נתניהו כשגריר ישראל באו"ם. ביום הראשון לקיומה של הממשלה, התקיימה פגישת חפיפה בין רה"מ הנכנס שמעון לפרס לרה"מ היוצא שמיר, שנמשכה לא יותר מעשר דקות. במסגרתה ביקש שמיר למנות את נתניהו.
חסרי האדנות שבאופי
לסרט שיוצא בימים אלה על רצח רבין, "ימים נוראים", קוראים באנגלית "הסתה" (INCITEMENT). קצת יותר בוטה. כוונת המשורר היא כמובן לא "ימים נוראים", אלא ימין נוראי.
עיתוי יציאת הסרט בארץ אינו מקרי. "לא מעניין אותם הסרט אלא התוכן. לטחון את הרצח עוד פעם. זה ברור", אומר דוד גרינברג, בנו של המשורר אורי צבי גרינברג.
יש שתי סיבות לדבר עם גרינברג בימים אלה. אחת היא באמת הזיכרון ההיסטורי של רצח רבין, כהמשך לרצח ארלוזורוב - שנאה מתגלגלת בשנאה בתקופה עדינה של ניסיון להרכיב ממשלת אחדות. והסיבה השנייה טמונה בהבדל הברור בין בני הדור השני של שלושת המנהיגים הרדיקלים - אב"א אחימאיר, יהושע ייבין ואורי צבי גרינברג - לבין "דור הנסיכים", ממשיכי דרכה של הז'בוטינסקאות הרכה שברובם עברו לשמאל. צאצאי "ברית הבריונים" ממשיכים להאמין במנהיגותו של בנימין נתניהו. "צריך להיות בנוי אחרת", אומר דוד גרינברג. "חלק מאלה שנטשו פשוט חלשים, ויש לכך הסבר אבל לא אכנס לזה. למה אני באותו מקום, אין לי שום בעיה להסביר. אני יכול להראות דרך שהותוותה, במאה השנים האחרונות, דברים שאבי כתב - כל הדברים התגשמו".
גרינברג רואה את הקו הישר המחבר בין הניצול הפוליטי של רצח ארלוזורוב ב־1933 לרצח רבין ב־1995. "אלו אותם תסמינים של עלילת דם שלא השתנו", הוא אומר. "אם מעמידים בובה ובועטים בה, אם מעמידים בכיכר הבימה את נתניהו מחזיק רגל כרותה שיוצא ממנה דם, אם בבצלאל מציגים בתערוכה דיוקן של נתניהו עם עמוד תלייה - אז זו אותה שטנה חולנית.
"אתה יודע שבכפר הנוער בן שמן (שמעון פרס, שולמית אלוני, דן בן אמוץ) שמחו כשתלו את שלמה בן יוסף?!" שואל אותי גרינברג, ואני לא יכול שלא להזכיר את הציוץ הפיוטי של דן בן אמוץ עוד בשנות ה־80 ב"כותרת ראשית": "צוויץ צוויץ / מי צייץ? / זה דב גרונר על העץ".
"כשרצחו את רבין מייד ראיתי את התסמינים; את הניסיון להפוך את זה לעלילת דם. דווקא טומי לפיד הוא זה שזיהה את זה מייד, כשאמר בטלוויזיה (בעקבות ההאשמות נגד נתניהו בהסתה) כי מדובר בעלילת דם".
על פי הביקורות היחסית־אובייקטיביות בארה"ב, הסרט "ימים נוראים" הולך בתלם שמתחבר לאמריקנים עם טראמפ: מנהיגים שמתסיסים ציבור קיצוני, מסיתים, ומתוך הציבור קם לעיתים אדם עם מניעים כאלה או אחרים, לעיתים מעורער, ורוצח.
"כשיהודי פוגע במנהיג יהודי - זה סממן קשה לעם היהודי", אומר גרינברג, "זאת הסיבה שרצח גדליה בן אחיקם נכנס לגדר של צום לדורות. אבל מה עשו פה? הפכו את זה לקרדום פוליטי לחפור בו. דבר נורא. סממן קשה למצבו של העם.
"החינגה שעשו סביב ירי הטילים באשדוד. זה אומר משהו. למה נתניהו יצא מהאולם? אם היה נשאר היו תולים אותו כי גרם לסיכון אנשים. אני מכיר את זה מאריק שרון. בעניין האבטחה, אין לראש הממשלה במצב כזה שיקול דעת".
ניסינו לחפור כדי לשחזר את שכבות השנאה הקדומות. אני זוכר את רמת השנאה כלפי אביו של דוד, אורי צבי, בקיבוצים. אפשר להגיד שהוא היה - כמו אב"א אחימאיר - האיש ללא פנים. כמו שפעם היו משחירים את פניהן של דמויות מצונזרות בטלוויזיה. אבל גרינברג מפתיע. היום, כאשר כמעט בכל שבוע, אם לא בכל יום, יש אירוע הקשור לז'בוטינסקי, קשה גם לוותיקים לזכור באיזה מעמד שנוא הוא היה בתודעה הישראלית.
"השנאה כלפי ז'בוטינסקי היתה פי אלף יותר קשה מהשנאה נגד נתניהו", אומר גרינברג, "הם שנאו אפילו את העצמות של ז'בוטינסקי! תבין את הטירוף. 'הם' שיתפו פעולה עם הבריטים כדי למנוע מז'בוטינסקי לחזור ארצה. קראו לו ולדימיר היטלר. גם השנאה לאבי היתה קשה מאוד, אבל לז'בוטינסקי היתה נפש יותר עדינה.
"ולעומתו, שִכתבו את ההיסטוריה לגבי חיים ויצמן, היללו אותו, למרות שהתנגד להקמת מדינה יהודית". בספר הביוגרפיה של ז'בוטינסקי "ז'בו", שכתב שמואל כץ, מצוטט מכתב של ויצמן לאיל ההון היהודי־גרמני־אמריקני פליקס ורבורג. ראיתי את צילום המכתב המקורי: "לו היתה מדינה יהודית בגדר האפשר, הייתי תומך בה בתוקף. אינני מצדד בה מפני שלפי דעתי היא דבר שאין להגשימו", כתב ויצמן ב־1930.
"את חבורת 'ברית הבריונים' - אב"א אחימאיר, יהושע ייבין ואורי צבי גרינברג (בצילום), וגם את ז'בוטינסקי - שנאו ו־כן, הסיתו נגדם" // צילום: דוד אלדן/לע"מ
"...הואיל וארץ ישראל היא מה שהיא, לא תקום המדינה היהודית, אם נרצה בה ואם לא תרצה... התעמולה שמנהלים חוגים ציוניים מסוימים, כמו הרוויזיוניסטים, היא טיפשית ומזיקה, אין לה כל חשיבות, ובאותה הצלחה תוכל לדרוש מדינה יהודית במנהטן... אך בלי הבדל מה יהיה (מיליון יהודים?) הרי לא יהיה מדינה יהודית".
את חבורת "ברית הבריונים" ואת ז'בוטינסקי שנאו ו - כן, הסיתו נגדם. בגלל שהאמינו ולחמו למען מדינה יהודית. הם נחשבו בגלל זה לפשיסטים (וגם משום שאב"א אחימאיר גילה אהדה משך שנים אחדות לפשיזם האיטלקי). ההדים לייתכן ולבלתי ייתכן נשמעו גם בקרבות התעמולה הזולים סביב הכרזת נתניהו על בקעת הירדן.
"השנאה לגבי נתניהו היא שילוב. קודם כל, מתנגדים לדרך שלו שבה הוא הולך", אומר גרינברג, "יש עניין פסיכולוגי - אנשים, גם אנשי ימין, בין שהם פרופסורים או פוליטיקאים, כשהם עומדים מול הראי הם רואים דבר אחד. שהם לעולם לא יהיו נתניהו. לא בדיבור. לא בכוח הביטוי. לא בכוחו. לא בתודעה היסטורית. לא בהשכלה. לא בידע. הם עומדים מול דמות שהיא יותר גדולה מהם. בכל המובנים של ספרא וסיפא. התחושה שלהם היא שהם לעולם לא יגיעו לנעליו.
"אתה רואה מופע כמו אותו אמן שעומד על הבמה ודוחף דגל ישראל לתחת. ובקהל מוחאים לו כפיים. זה אוטו־אנטישמיות. ההתנפלות על נתניהו לא מנותקת מכל זה".
דוד נזכר שאביו אורי צבי חזר מפולין לארץ ישראל בתקופה של משפט רצח ארלוזורוב. "הוא היה מגיע לבית המשפט בכל יום, ותיאר כיצד הציבור שם רצה שיתלו את הנאשמים היהודים. הוא זיהה בכך סימן לנפש של עבד. ב'ספר הקטרוג והאמונה' יש שורה 'אך לא כן עִמנו, חסרי האדנות שבאֹפי!'"
דרוש חדר אחורי
במחלקת התרחישים הפוליטיים האפשריים על פי תוצאות הבחירות, עוסקים רק באינטרסים הצרים של הגורמים המעורבים. מסיבות שונות לא עוסקים במניעים שמקורם באינטרס הלאומי. אבל בסופו של דבר זה הגורם העיקרי שידחף את בנימין נתניהו ובני גנץ לאיחוד של שני שבטי בנימין.
תוצאות הדשדוש הפוליטי כבר מורגשות. ישראל, שהפגינה נוכחות מרשימה באו"ם בעידן נתניהו, משתבללת אל הבונקר שלה, אי שם במזרח התיכון. המערכת לא מתייחסת לתוכנית מדינית חשובה מבית מדרשו של ממשל טראמפ. למה? כי את מי זה מעניין. הכלכלה, הביטחון. כל השגרה המתנהלת מחכה לממשלה בעלת סמכות שתקבל הכרעות.
האינטרס העליון קשור אכן למילה הגסה הזאת - "דמוקרטיה". הדמוקרטיה בישראל אכן במשבר. זאת בגלל חוסר היכולת של שיטת הבחירות להניב הכרעה בקלפי. כתוצאה מכך תיגרם ירידה באמון הבוחרים בשיטה. יותר מכך: סבב בחירות שלישי ישחק את אמון הציבור לא רק בשיטת הבחירות אלא בכלל בשיטה הדמוקרטית, במשטר הקיים בישראל. אם אנשים מסוימים הזכירו את רפובליקת ויימאר או את הרפובליקה השלישית בצרפת, תופעת הבחירות התכופות היא סימפטום ברור להידרדרות בכיוון הזה.
ב־1984, אותה שנה שחזרה פתאום לתודעה, היו אנשים שדיברו על סכנה לדמוקרטיה וצמיחתה של ערגה לשלטון סמכותני, שלא לומר דיקטטורי. ובכל מקרה, שלטון שאין ממנו דרך חזרה אלא על ידי שבר טוטלי. הדיבורים ב־84' נבעו בעיקר בגלל התמוטטות הכלכלה והיפר־אינפלציה של מאות אחוזים. בראש המפלגות עומדים היום אנשים מוכי אימה שפוחדים לקרוא לה בשם. האופציות הקואליציוניות ידועות ופשוטות יחסית: פרץ יכול. ליברמן יכול. גנץ יכול. אבל הם מפחדים.
ליברמן מדבר על "ממשלה חילונית ליברלית", אבל צריך להתעכב על סגנון הדיבור: דיקטטים. מי מנחית דיקטטים? אדם בעל תכונות דיקטטוריות. זלזול. הודעות חד־צדדיות זחוחות. הדבקת תוויות. בעניין זה חברי הכנסת של "הרשימה המשותפת" ראויים להערכה על ההליך שביצעו. אבל כשהם לבושי חליפות ומעונבים, הם הצהירו מול הנשיא הצהרת מלחמה, מפיו של המתון שבהם אחמד טיבי: "אנחנו בעלי הארץ הזאת". עודה העביר מסר שחצני במאמר ב"ניו יורק טיימס".
הנשיא ריבלין נמצא בנקודת המבחן העליונה של נשיאותו. כבר בהזמנת גנץ ונתניהו לפגישה בבית הנשיא, היה שדר של מתן לגיטימציה לנתניהו. יעלון, אומרים, הוא אגוז קשה. שרון מינה אותו לרמטכ"ל, אחר כך הדיח אותו וזכה מיעלון בספרו לקיתונות של גילויים מביכים, אחרי ששרון כבר היה ממוטט בתל השומר. למעשה, יעלון כבר היה היום "לשעבר" במלוא מובן המילה אלמלא צירף אותו נתניהו לליכוד ומינה אותו לשר הביטחון ב־2013.
בני גנץ עלה מדרגה. גם כרמטכ"ל לא נדרש לרמה כזאת של הובלה וקבלת החלטות. בצד של נתניהו, מחוץ למעגל הנושאים ונותנים הפוליטיים, חייב להיות מישהו תואם שמרון ומולכו. את התפירה הזאת אי אפשר לעשות מול מצלמות וזרקורים אלא כנהוג פעם, בחדרים אחוריים אפופי עשן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו